שתף קטע נבחר

אמריקן פיניקס

אחרי שהוכרעו הבחירות, ייתכן שמה שארצות הברית זקוקה לו נואשות כעת איננו בהכרח סמל של עוצמה, כי אם אדם שמפגין חמלה. לא בהכרח מנהיג כריזמטי ונחוש, אלא מישהו שנפל וסבל ונכווה, ותמיד הצליח לקום מן האפר

עוד בטרם נודעו תוצאות הבחירות, נראה היה כי גם טראמפ וגם ביידן יכולים להיות "לא הנשיא שאמריקה ראויה לו, אלא הנשיא שאמריקה זקוקה לו״.

התוצאות אמנם כבר ידועות וממשל ביידן-האריס החל להתניע את תהליך הכניסה, אך נראה שממשל טראמפ היוצא מערים קשיים.

ממש אחרי "יום שלישי הגדול", שיא הפריימריז לנשיאות, אי שם בחודש מארס ורגע לפני שכולנו נכנסנו לבידוד, אחרי שלושה הפסדים במדינות המוקדמות וניצחון דרמטי בדרום-קרוליינה, ביידן זינק אל המקום הראשון בקאמבק פוליטי שלא נראה כמותו (עד לפני שבוע, כשסגן הנשיא לשעבר צבע בכחול את פנסילבניה, מישיגן, וויסקונסין, אריזונה וג'ורג'יה). באותו שלב נותרו ארבעה מועמדים בפריימריז הדמוקרטיים לנשיאות ארה"ב, שאם נשווה אותם לחברי הביטלס: ברני סנדרס היה ג'ון לנון, לוחם הצדק הכריזמטי והנערץ על הצעירים; אליזבת וורן הייתה ג'ורג' האריסון, מוכשרת ומעמיקה אבל כבר בשלב שבו נדחקה אל השוליים; טולסי גבארד, חברת הקונגרס מהוואי שבקושי גרפה ציר אחד, הייתה רינגו סטאר; וג'ו ביידן היה פול מקרטני - איש מוכשר, מתון ומרגיע שהצליח לחזור מן המתים.

 

אם יש משהו שחוזר על עצמו כשבוחנים את חייו האישיים של ג'ו ביידן, זו יכולתו להתרומם מרגעי משבר. זה מתחיל בקושי הכלכלי שחווה כילד, כשלמד על בשרו איך זה מרגיש לשמוע את אבא אומר לך "זו תקופה קשה, אבל אנחנו נהיה בסדר" (אמירה שהתייחס אליה מספר פעמים במהלך הפריימריז - מקום עבודה, לדבריו, הוא לא רק משכורת אלא חלק מהכבוד העצמי של אדם).

 

"המדיניות לא תשתנה בגלל פוליטיקה או בחירות". הנשיא הנבחר ביידן וטראמפ(צילום: gettyimages)

 

אפשר לדבר על הגמגום שליווה אותו בצעירותו, גמגום שהפך אותו מושא ללעג ושעם השנים למד להתגבר עליו בטכניקות שונות. כמובן, למרות שמעולם לא הפסיד בבחירות, ביידן נחל כישלונות פוליטיים למכביר. הוא הפסיד פעמיים בפריימריז הדמוקרטיים לנשיאות, ב-1988 וב-2008, אך לא וויתר ולא עזב.

ואי אפשר לדבר על רגעי המשבר בלי לדבר על חייו האישיים. בשלב זה, אין כנראה מי שלא יודע על הטרגדיה האיומה שפקדה אותו מיד עם הבחרו לסנטאט בפעם הראשונה. ביידן התאלמן אז ואיבד את בתו התינוקת כשהיה בן שלושים בלבד אחרי שהשתיים נהרגו בתאונת דרכים. את חמש שנותיו הראשונות בסנאט העביר כאב יחיד לשני בניו, ומכאן הפינה החמה שהוא שומר להורים יחידניים ולצרכים המיוחדים שלהם. הוא התחתן בשנית והפך לאב בפעם הרביעית, ולפני חמש שנים איבד את בנו הבכור בו, למחלת הסרטן. שבור לב, החליט אז שלא להתמודד לנשיאות ארה"ב והשאיר את הדרך פנויה להילארי קלינטון ולברני סנדרס.

 

ביידן החליט לטענתו לשוב אל הזירה הפוליטית במטרה להביס את האיש שתיאר כ-"אנשים טובים" את פעילי הימין הקיצוני שצעדו בשארלוטסוויל, וירג'יניה, בידיהם דגלי צלב-קרס ובפיהם סיסמאות כמו "דם ואדמה" ו-"היהודים לא יחליפו אותנו". הוא עבר מסלול פריימריז מכוער שבו היה המושא העיקרי להתקפות של עמיתיו למפלגה, רובם אלמונים ממנו וכולם בוסריים ממנו, רק כדי להגיע אל תחילת ההצבעה ולסבול תוצאות משפילות באיווה, בניו-המפשייר ובנוואדה. ובכל זאת, ולמרות כל זאת - ואולי בזכות זאת - הוא ניצח.

 

אין חיה שיותר מזוהה עם ארצות הברית מאשר העיט לבן-הראש, ה-"אמריקן איגל": גאה, חופשי, טורף-על רב-עוצמה. אבל בתקופה של משבר קשה כל-כך, שבו אמריקאים רבים כל-כך איבדו את מטה לחמם או את אהובי ליבם, ייתכן שמה שארצות הברית זקוקה לו נואשות כעת איננו בהכרח סמל של עוצמה, כי אם אדם שמפגין חמלה; לא בהכרח מנהיג כריזמטי ונחוש, אלא מי שיודע אובדן מהו ואיך להתאושש ממנו. מישהו שנפל וסבל והוכה ונכווה, ותמיד הצליח לקום מן האפר: לא אמריקן איגל, אלא אמריקן פיניקס.

 

המלאכה היא רבה

לנשיא הנבחר של ארה"ב מחכה עוד עבודה רבה, עוד לפני שיושבע אפילו: בראש ובראשונה, הנשיא טראמפ מסרב לעת עתה להכיר בהפסדו וממשיך לטעון לזיופים, מבלי להציג הוכחות מוצקות לכך, ולדרוש ספירה מחדש.

 

קמלה האריס בנאום הניצחון (צילום: EPA)
קמלה האריס בנאום הניצחון(צילום: EPA)

 

המאבק המשפטי ידרוש מביידן, גם אם לא יעסוק בו ישירות, משאבים רבים (זמן, אנרגיה והון פוליטי). טראמפ ואנשיו אף טרם נפגשו עם ביידן ואנשיו בכדי להתחיל תהליך חפיפה מסודר: ביידן עצמו הוא כנראה האחרון שזקוק לחפיפה, אבל מה לגבי הצוותים, המומחים וחברי הקבינט שבכוונתו למנות?

כאן טמון כאב הראש הבא של הנשיא הנבחר. מינוי הקבינט צפוי להיות משימה מסובכת ומורכבת מהרגיל. ראשית, ביידן מחויב לאנשי האגף הפרוגרסיבי במפלגתו, שהפעם נמנעו מלהיאבק מולו ולאתגר אותו כפי שאתגרו את קלינטון ב-2016, ודורשים בתמורה שנציגיהם ימונו לפחות למספר תפקידים בכירים; מנגד, ביידן מעוניין להיות "נשיא של כולם" ובהתאם ישאף למנות גם נציגים של המפלגה הרפובליקנית לתפקידים בכירים.

 

בנוסף, על פי תמונת המצב בסנאט נכון לכתיבת שורות אלו, הרפובליקנים ישמרו על רוב דחוק, כך שלא כל מינוי שביידן יציע יזכה לאישור והוא ייאלץ להתפשר. חשוב גם לציין כי ביידן התחייב לבנות ממשלה שתיראה כמו העם האמריקאי ובהתאם תקפיד על גיוון אתני, מגדרי וגילאי.

 

שמות רבים עולים עכשיו לאוויר כמועמדים לתפקידי המפתח, וחובבי-הז'אנר כבר התחילו להרכיב לעצמם "קבינט חלומות" בהתאם להעדפותיהם ולאילוצים שעל הנשיא הנבחר. בכל פעם שהתקשורת מדווחת שמן-דהוא או מן-דהיא נשקלים לתפקיד מסוים, מועמד אחר (בעיני ביידן או בעיני עצמו) חורק שיניים. במשך ארבע שנים המשימה המרכזית של הדמוקרטים הייתה לומר לנשיא טראמפ "אתה מפוטר!" - ועכשיו הם יכולים להתפנות למשימות קטנות יותר, כמו משילות וניהול המדינה.

 

להיות חלק מהקואליציה

אפשר ללמוד לא מעט אודות סדרי העדיפויות של הנשיא הנבחר וסגניתו. בנאומים ובהתבטאויות של ביידן והאריס עד כה, חוזרים על עצמם ארבעה אתגרי ליבה שארצות הברית מתמודדת איתם - בריאותי, כלכלי, חברתי-משפטי (יחסי הגזעים ומערכת אכיפת החוק) וסביבתי. אלו ארבעת הנושאים שהממשל האמריקני יישא על ראש שמחתו, לפחות בחודשים הראשונים לכהונתו.

 

כל מה שקשור לתדמית ומשקל המנהיגות האמריקנית בעולם יהיה, כך נראה ומתבקש, הנושא החמישי, שאמנם יידחק לשוליים, אך הממשל צפוי לעסוק בו. נכון שכל נשיא מעדיף להתכנס לזירה הפנימית ובוודאי בתקופת הקורונה, אבל המציאות היא שמבין ארבעת האתגרים המרכזיים, שלושה מהם - הבריאותי, הכלכלי והסביבתי - מושפעים עמוקות ממדיניות חוץ ומהזירה הבינלאומית.

 

כך בין היתר, עקרון מפתח במדיניות החוץ של ממשל ביידן הוא פעולה בקואליציה: אתגרים גלובליים, לשיטתו, דורשים מענה גלובלי. ישראל נוטה לחשוב על קואליציות כאלה ככוח חיצוני לה, אך האמת היא שבנושאים רבים היא תוכל לשחק תפקיד מפתח בקואליציות שכאלה: היתרונות של המשק הישראלי בתחומים כמו אנרגיה מתחדשת או התפלת מים יכולים להפוך אותה לשחקנית מרכזית ותורמת במאבק בשינויי האקלים, למשל. מול האיום האיראני, ישראל היא כבר עכשיו חלק מקואליציה אזורית יחד עם מדינות ערב המתונות - וירושלים צריכה להדגיש את הנכסיות של קואליציה כזו, ושל שותפות ישראלית-מפרצית שכזו, לבלימת ניסיונות ההתגרענות וההתפשטות הצבאית של טהראן. מנגד, כיוון שכל קואליציה מורכבת אד-הוק, ישראל לא תהיה חייבת לקחת חלק למשל בקואליציה מערבית שפועלת לבודד את רוסיה בשל הפרות זכויות אדם (כדי שלא נרגיז את בעל הבית בזירה הצפונית).

 

בשאיפה להתברג נכונה במערך קואליציות שכזה, על ישראל לא רק למפות את האינטרסים האסטרטגיים שלה, אלא גם לזהות מהי "תפיסת האיום" על פי הממשל הדמוקרטי הנכנס - ובהתאם, אילו כלים יש בידי ישראל לתרום למאבק באיומים הללו ואילו לא. בכדי לזהות תפיסת איום, יש להידבר עם הממשל הנכנס, כולל - ואולי, בעיקר - עם הצדדים היותר - ביקורתיים שיאיישו אותו.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים