עם המבט קדימה
בחירתו של ביידן, מעניקה לישראל הזדמנות ייחודית וחשובה מאין כמוה למצב עצמה מחדש במחנה הדמוקרטי ומעבר לכך לבנות גשרים שיתכן ונסדקו עם רבים בקהילה היהודית. ניתוח מיוחד
זה היה ליל ה-3 בנובמבר. דרמת הבחירות הייתה בעיצומה, כשביידן וטראמפ מחליפים מהלומות בנקודות ושני הצדדים מייחלים לניצחון.
עיניים רבות הביטו בתקווה במסכי הטלוויזיה בכל רחבי ארה״ב, מתפללים בכל מאודם להצלחת המועמד שלהם. אלו היו בחירות חסרות תקדים, בראש ובראשונה בשל מספר המצביעים הגבוה ביותר אי פעם, וכמובן – בין אם זה גורם או תוצאה – בשל המעורבות הרגשית העמוקה ביחס אליהן. כבר באותם רגעים, עוד בטרם השמיע השעון את צלצול החצות, צייצה חברת הקונגרס הדמוקרטית (נ״י), אלכסנדרה אוקסיו-קורטז, את אכזבתה ממה שהסתמן כמפלה של הדמוקרטים בקרב מצביעים ממוצא לטיני. ״פשוט לא נעשה מאמץ״, היא התלוננה על קמפיין ביידן, בעת שהתוצאות זרמו מפלורידה והחלו להגיע גם מן המדינות המתנדנדות האחרות.
אנו, הישראלים, איננו זרים לליל הסכינים הארוכות בפוליטיקה, אשר מתחיל כבר בליל הבחירות ולרוב אצל הצד המפסיד. ידועה לשמצה בהקשר זה היא מפלגת העבודה הישראלית, תנוח בשלום על משכבה, והאופן בו היא התעללה במנהיגיה מרגע היבחרם ועד לנפילתם הבלתי נמנעת. במקרה שבפנינו, הציפייה הברורה – או שמא נאמר התקווה – הייתה שקמפיין ביידן יזכה בניצחון סוחף, ברור וחד משמעי, מן הרגע הראשון.
טראמפ נתפס בקרב חוגים רבים כתועבה מוחלטת שאין לה זכות קיום. במציאות, ובאופן שהפתיע רבים, למרות סגנונו הבוטה והייחודי של הנשיא ה-45 ואולי דווקא בגללו, הצליח טראמפ לזכות בקולותיהם של כמעט 72 מיליון אמריקאים, מספר הקולות הגבוה ביותר שאי פעם זכה לו מועמד המפלגה הרפובליקנית (ובמקרה של ביידן, מועמד המפלגה הדמוקרטית אשר זכה בכמעט 76 מיליון קולות). כעת, למעלה משבוע לאחר מועד הבחירות, נצחונו של ביידן נראה מוצק הרבה יותר. הוא מוביל בכמה עשרות אלפי קולות במדינות המתנדנדות בשיעורים של בין כ-45,000 קולות פער בפנסילבניה ל-15,000 קולות פער באריזונה, באופן שמקשה על הסיכויים להפוך את תוצאותיהן גם אם תתקיים ספירה חוזרת בחלקן או אפילו בכולן.
יחד עם זאת, חרף הניצחון, ניכרים מתחים גם בתוך המחנה הדמוקרטי, שם ביידן עומד בפני אופוזיציה בדמות השמאל הפרוגרסיבי. הוא בהחלט לא היה המועמד המועדף עליהם; הוא אינו מהפכן וההיסטוריה שלו מנוקדת במאמצים לפשרה ובשת״פ עם הצד האחר (reach across the aisle). שווה להזכיר את חברותו הקרובה עם הסנאטור המנוח והמועמד הרפובליקני לנשיאות ג׳ון מקיין, אשר נעה מהאישי אל המרחב הציבורי. השניים הכירו בשנות ה-70׳ של המאה שעברה, כשביידן היה סנאטור צעיר ומקיין קצין הקישור של חיל הים האמריקאי לסנאט, ומאז התעמתו ללא הרף – לעיתים בחימה וזעם ממש - ובו בזמן חיפשו נתיבים משותפים מתוך אחריות ציבורית ו״למען המולדת״. אגב, רעייתו של ביידן, ג׳יל, היא זו שהכירה בין בני הזוג מקיין. בשנת 2018 הספיד ביידן את חברו הטוב בלוויה שנערכה לו לאחר פטירתו של האחרון ממחלת הסרטן. יחסו של טראמפ למקיין היה מזלזל (״הייתי מעריך אותו יותר אם לא היה נשבה״, אמר טראמפ פעם באירוע ציבורי), עד כדי כך שמשפחת מקיין לא רצתה בנוכחותו של הנשיא בלוויה ואף הופתעה כשבתו, איוונקה ובעלה ג׳ארד קושנר, בחרו דווקא להגיע לאירוע (״ולוואי שלא היו עושים כן״, אמרה לאחר מכן בתו של הסנאטור המנוח, מייגן מקיין). בסופו של יום, בבחירות האחרונות ולמרות היותם רפובליקנים מושבעים, בחרה משפחת מקיין לתמוך באופן פומבי בביידן לנשיאות ומדינת אריזונה נפלה לידי הדמוקרטים בפעם הראשונה מאז שנת 1996 (ולפני כן בשנת 1948) כאילו הייתה זו נקמתו של הסנאטור המנוח בנשיא טראמפ, אשר שוגרה הרחק מן העולם הבא.
הביקורת על ביידן לא איחרה לבוא מחוגים אלו, בייחוד כשהתרוצצו שמועות על כוונתו (לכאורה) למנות את הסנאטור הרפובליקני מיט רומני, הידוע בהתנגדותו לטראמפ, לתפקיד בממשלו כמחווה לצד האחר. לא ברור עד כמה הדברים נכונים, אולם הביקורות היו חריפות בדיוק באותה מידה ואף יותר כאשר צצו גם שמות אחרים, דמוקרטיים למהדרין, בבורסת ההימורים לתפקידים בכירים בממשל כדוגמת סוזאן רייס למחלקת המדינה ואריק גרסטי (ראש העיר לוס אנג׳לס) לתחבורה. אלו מועמדי הממסד, זעקו המתנגדים, בעלי היסטוריה ידועה. רייס, למשל, עלתה על המוקד בשל כהונתה בתקופת הנשיא אובמה ״מרובת המלחמות״ ותרומתה לכך, וגרסטי על שדרוגו ״מניהול כושל ומוכח ברמה המוניציפלית לכישלון צפוי ברמה הלאומית״.
וכך, מששוקע האבק ותוצאות הבחירות מתבהרות, הגיע הזמן לחשוב קדימה. חברת הקונגרס קורטז, הביקורתית כלפי ביידן, אינה ידידת ישראל. מנהיגים בקהילה היהודית התלוננו על סירובה להיפגש עימם. התבטאויותיה בנושא ישראל בעבר לקו בבורות וביקורתיות, ובחודש שעבר היא אף סירבה בהפגנתיות ליטול חלק באירוע זיכרון לראש ממשלת ישראל המנוח, יצחק רבין ז״ל. זאת, לאחר קולות באומת הטוויטר שקראו לה ״לא להשתתף בעצרת למען פושע המלחמה הישראלי״. כזו היא וכזה הוא שיקול דעתה, ולצערנו אלו הרוחות המנשבות במחנה.
בחירתו של ביידן – מועמד מרכז דמוקרטי – מעניקה לישראל הזדמנות ייחודית וחשובה מאין כמוה למצב עצמה מחדש במחנה הדמוקרטי ומעבר לכך לבנות גשרים שיתכן והלכו לאיבוד עם רבים בקהילה היהודית, אשר מרביתה תומכת במפלגה הדמוקרטית ובמועמדה לנשיאות. גיבוש אסטרטגיה ופעולה חכמה וזריזה בהתאם תסייע בחיזוק הברית בין המדינות לא רק בטווח הקרוב, אלא בייחוד אל מול האתגרים במפלגה הדמוקרטית לטווח הרחוק. היא תחזק את מעמדה של ישראל בקרב המתונים במפלגה, בעוד הקיצוניים יידחקו בתקווה לשוליים.
כמאמר השיר, זהו היום, זה הזמן, זה הרגע.
