ידיעות אמריקה

זהירות, מפולת

על רקע הטענות לזיופי בחירות, ישנו חשש לחיסול מוחלט של האמון הציבורי האזרחי בהליך

שחר עזאני
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית

שמעון פרס ז״ל היה מעיין שופע של אמרות שפר וחכמת חיים ורבות מאמרותיו נכנסו להיכל התהילה. אחת מאותן אמרות שנשתרשו בשיח נגעה לתקשורת, עליה אמר פרס כי: ״הטלוויזיה עשתה את הדיקטטורה לבלתי אפשרית, ואת הדמוקרטיה לבלתי נסבלת״. השקיפות שהביא עימו העידן הטלוויזיוני, שקיפות אשר חשפה את הפוליטיקה – והפוליטיקאים - במלוא מערומיהם, העצימה את החברה האזרחית ואת יכולתה לשאול, לבקר ולדרוש ובכך הסירה את הלוט מעל ״השלטון המרכזי״. יחד עם זאת, לאחר שנים בהן הטלוויזיה היא חלק בלתי נפרד מחיינו, ועם כניסתן לזירה של טכנולוגיות המדיה החברתית השונות, כבר לא בטוח שאלו הן עדיין כלי משחרר בלבד. היכולת לנווט את תודעת ההמונים ולנסות לשלוט בה ניכרת, ומסוכנת, ואמצעים אלו – הגם שיכולים לשמש גם לשיח חופשי – כבר אינם תעודת ביטוח בפני דיקטטורה, תהא זו פוליטית או מחשבתית. ומה באשר לסיפא של דברי פרס? ובכן, קשה לחלוק על אמירתו כי החשיפה המוגברת לפוליטיקה הופכת את הדמוקרטיה ל״בלתי נסבלת״, בייחוד בשנים האחרונות בהן אנו חווים התפכחות מתמדת מאשליות הפוליטיקה וניפוץ תדמיות כמעט על בסיס יומיומי. ואין דבר מסוכן מזה.

 


 

ניקח לרגע צעד לאחור וניזכר במוסכמות היסוד שלמדנו בשיעורי אזרחות: הדמוקרטיה היא אמנה חברתית. הסכמה בינינו, בין האזרחים, לשלטון במסגרתה האזרחים מוותרים על חלק מחירויותיהם ומתחייבים לחוקי השלטון המרכזי ובתמורה, השלטון מתחייב להגן על ביטחונם וזכויותיהם, גם כנגד עריצות הרוב. אלו הם ״כללי המשחק״, סך הנורמות של התרבות הפוליטית שלנו המשקפים – או לפחות אמורים לשקף – את הערכים שאנו מאמינים בהם ורוצים להביא למימושם. במסגרת זו, ישנה חשיבות רבתי למוסדות השונים המקיימים את השיטה – תקשורת חופשית, בתי המשפט וכו׳ וכמובן לאמון הציבור בשיטה הפוליטית עצמה, דהיינו בהכרעת הרוב בבחירות ובאופן קבלת החוקים ואכיפתם השוויונית. נכון, הדמוקרטיה אינה שיטת משטר מושלמת, אולם כפי שאמר כבר צ׳רצ׳יל, היא שיטת המשטר הגרועה ביותר, אך אין טובה ממנה. אנו, כבני אדם, נוטים לקחת דברים כמובנים מאליהם; את החופש להגשים עצמנו, להתבטא, להתחתן - או לא - ולבנות משפחה, עסק או לעבור דירה, בעוד אפליה היא דבר מגונה, גם אם קיים. קל מאוד לשכוח עד כמה מהירה יכולה להיות הדרך לאבד הכל, לגלוש במורד המדרון החלקלק אל עבר כאוס, גם בכסות דמוקרטית בתחילה עד אשר השלטון – והאזרחים – מאבדים צלם אנוש וכל שנותר מהדמוקרטיה הוא צל דהוי של תהילת עבר. זו לא אמירה פוליטית. זו אמירה אנושית, ערכית, ששייכת לכולם, לא משנה באיזה צד פוליטי של המתרס את או אתה נמצאים.

 

בארה״ב הנשיא טראמפ הפסיד בבחירות. עד אשר ימציאו אנשיו הוכחות ממש לזיופים משמעותיים בבחירות, זו העובדה וזו המציאות. בהיעדר הוכחות כאמור, אין מסוכן יותר מאשר החתירה תחת יסודות הדמוקרטיה, תחת אמון הציבור, תחת הנורמות שהפכו את ארה״ב לכוח מוביל בעולם. העברת שלטון חלקה הייתה תמיד מסממניו של משטר בריא ומסממני הממשל האמריקאי הבולטים והמוכרים, זו המפרידה בינה לבין משטרים חשוכים ברחבי העולם, שם בחירות הם מפעל תפאורה משובח ותו לא. והנה, דווקא כאשר נדמה שהעברת השלטון היא דבר מובן מאליו, הנה היא נמצאת בסימן שאלה. רבים וטובים, גם כאלו שתמכו בנשיא טראמפ, אינם רואים בעין יפה את מהלכיו האחרונים. רבות נכתב ועוד ייכתב על היחס אליו, הביקורת המתמדת מכל הכיוונים, התקשורת העוינת, ההתעלמות מהישגיו וכו׳, וכמובן ההישג האדיר בבחירות אשר היו על עצם היותו, ובמסגרתן הוא זכה לאמונם של כמעט 73 מיליון אזרחי ארה״ב. זהו הישג שיהדהד לעוד שנים רבות. אולם זהו הישג שלא הספיק בכדי לזכות במספר האלקטורים הדרוש לכהונה שנייה כנשיא ארה״ב. המשך השיט במימי הנילוס לא יסייע לא למורשתו ולא לחיזוק עוצמתה של ארה״ב, בייחוד עבור מי שקרא וקורא להחזיר את ארה״ב לגדולתה. זו לא הדרך וזה לא הנתיב. באופן דומה, דברים שאמר מושל ניו יורק, אנדרו קואומו, בגנות ה-fda ותהליך מציאת ואישור החיסון לנגיף הקורונה גם הוא ראוי לכל גינוי. בה בעת שקואומו מגנה את טראמפ על חתירה תחת יסודות הממשל והמשטר בארה״ב, הוא עושה בדיוק את אותו הדבר כשהוא טוען לפוליטיזציה של הסוכנות הפדרלית ובכך חותר גם כן תחת האמון הציבורי בזרועות הממשל. בישראל, מבט חטוף בטלוויזיה גם הוא מותיר טעם מריר בפה. ראש הממשלה, וסיבותיו עימו, עסוק בהתכתשות מתמדת עם התביעה הכללית ובתי המשפט ומקורביו תוקפים חזור ותקוף את מוסדות השלטון והתקשורת בארסיות ובעוצמה, תוך מלחמה בזכותם ממש של אנשים להפגין עמדות או דעות אחרות. האם התקשורת מושלמת? האם בתי המשפט והתביעה הכללית נקיים מכל רבב? בית המשפט העליון מורכב רק ממלאכים בני מרומים? התשובה היא חד משמעית לא. לא בישראל ולא בארה״ב של אמריקה.

 

ישנה ביקורת לגיטימית שמן הראוי לה שתישמע בכל הזירות הנ״ל, אולם בה בעת ברור כי חיסול מוחלט של האמון הציבורי האזרחי במוסדות אלו כמו גם בהליך הבחירות עצמו אינו ביקורת, אלא שמיטת הקרקע תחת הדמוקרטיה עצמה ותחת האזרחים. לא משנה עד כמה נדמה לצד זה או אחר שהוא יצא ״מנצח״ כתוצאה מעימות שכזה, בסופו של יום זה יהיה ההפסד של כולנו.