זה לקח למילאן הגדולה שבוע בדיוק. ב-24 בספטמבר השנה היא פגשה בסן סירו את בודו גלימט הנורבגית במסגרת מוקדמות הליגה האירופית. ב-1 באוקטובר היא כבר הודיעה על רכישתו של יאנס האוגה, אז עוד לא בן 21, שכבש ובישל מולה.
המשחק ההוא התברר כקשה הרבה יותר ממה שמישהו באיטליה דמיין, והסתיים ב-2:3 מורט עצבים אחרי שמילאן כבר פיגרה 1:0 והייתה צריכה לשמור בשיניים על היתרון במשך 35 הדקות האחרונות. למזלם המתכונת המיוחדת של המפעל העונה קבעה שההכרעה תיפול במשחק אחד בלבד, והם לא נאלצו לנסוע להגן על התוצאה בנורבגיה.
בעצם, כל מה שמילאן הייתה צריכה לעשות זה לשאול את בית"ר ירושלים. יותר נכון את אלו שהיו חלק מבית"ר ב-1996. אלי כהן, השריף, שעמד על הקווים, איציק קורנפיין שעמד אז בשער או אלי אוחנה ורונן חרזי ששיחקו בחלק הקדמי. ואולי בכלל את איציק זוהר או יוסי אבוקסיס, שאמר לפני המשחק ש"צריך לנצח לפחות 0:2 כדי לצאת לגומלין בחוץ בראש שקט". זה נגמר ב-1:5 מרעיש ומשפיל לנורבגים בטדי, שיעור בצניעות לכדורגל הישראלי כולו - שלא בטוח שנלמד במלואו עד היום. אבל כל זה היה מזמן. בודו גלימט של היום היא קבוצה אחרת. טובה הרבה יותר.
אחרי עזיבת האוגה בתחילת החודש שעבר, אפשר היה לצפות שבעקבות הפרידה מהכוכב הכי גדול שלה הקבוצה תאבד מומנטום, תסתבך, תתקשה למצוא פתרונות. בכל זאת, מדובר היה במי שסיפק מספרים מפלצתיים, עם 14 שערים ו-10 בישולים ב-18 הופעות לפני שעזב. אבל האמת היא שבנורבגיה, שם התחילה העונה הנוכחית בחודש יוני ובזמן המפגש עם מילאן כבר הייתה בשלב מתקדם, ידעו טוב מאוד שבודו של העונה היא הרבה יותר ממה שהיא אי פעם הייתה. בוודאי הרבה יותר ממה שהייתה חבורת "הדייגים" החצי-מקצוענית שהדהימה את בית"ר בטדי.
ביום ראשון היא הבטיחה את הזכייה הראשונה שלה באליפות נורבגיה אי פעם, ב-104 שנות קיומה - ועוד איזו אליפות. חמישה מחזורים לסיום העונה, הפער בצמרת עומד על 18 נקודות מהמקום השני. למעשה, בודו יכולה הייתה להסתפק אתמול בתיקו כדי להבטיח זכייה, אבל עשתה את זה בסטייל עם 1:2 בחוץ על סטרומסגודסט אחרי שהובילה 0:2 כבר בדקה ה-12. זה קרה במשחק חוץ מול 600 אוהדים בלבד, המקסימום שמותר להכניס ליציע בנורבגיה, ומשום כך גם מספר מועט יחסית של מברשות שיניים ענקיות, הסמל המסחרי של אוהדי הקבוצה מאז שנות ה-70.
גם העובדה שמעט אנשים יכלו להיכנס ולחזות בפלא מקרוב, לא הופכת אותו לפחות פלאי. האלופה הנכנסת, שצברה עד כה 68 נקודות, רחוקה רק שלוש נקודות משיא כל הזמנים בליגה הנורבגית. היא הבקיעה העונה 85 שערים ב-25 משחקים. זה 23 יותר מהשנייה בטבלה, מולדה (היחידה שניצחה את בודו בליגה העונה), ובדיוק אותו המספר שכבשו ואלרנגה ורוזנבורג, השלישית והרביעית בטבלה. כלומר, מה שכבשו עד כה העונה שתיהן ביחד. עוד שני שערים, והיא מן הסתם תבקיע אותם בחמשת המשחקים שנותרו לה, יקנו לה את השיא הנורבגי גם בתחום הזה. מי שצפוי לסייע הוא מלך השערים והקפטן הדני של הקבוצה, קספר יונקר, שכבש עד כה העונה 19 שערים - כולל אחד מול מילאן, ועוד אחד בדקה הרביעית של משחק האליפות השבוע - בבעיטה עם סוליית הנעל ממצב של שכיבה על הגב על הדשא.
אם חשבתם שכל היופי הזה מגיע על חשבון משחק ההגנה, אז לא: היא ספגה רק 28 שערים, מקום שני בליגה אחרי רוזנבורג. היא מחזיקה במאזן בלתי נתפס של 22 ניצחונות, שתי תוצאות תיקו, והפסד אחד בלבד, אחת האליפויות היותר דומיננטיות אי פעם במדינה, שכנראה גם תתקבע בשבועות הקרובים כזכייה הדומיננטית מכולן.
ההישג הזה מגיע מקבוצה שממש לא נחשבת לאחת הגדולות בנורבגיה. מולדה, ולרנגה, רוזנבורג - כולן גדולות, עשירות ומוכרות ממנה. נכון שבעונה שעברה היא סיימה כסגנית האלופה (במרחק 14 נקודות ממולדה שזכתה), והשיגה את הכרטיס למוקדמות הליגה האירופית ואת הזכות להפסיד בהן למילאן, אבל רק עונה אחת קודם לכן היא חזרה מהליגה השנייה ובאופן כללי בילתה את העשורים האחרונים במשחקי נדנדה בין מרכז הטבלה, מאבקי תחתית, וכמה עונות בליגה השנייה. בנורבגיה מכנים אותה "קבוצת מעלית" בגלל העליות והירידות התכופות. בפעם הקודמת שהיא סיפקה עונת צמרת, זה היה ב-2008 עם מקום רביעי, אבל המחיר היה ירידת ליגה בעונה שלאחר מכן ועלייה חזרה רק כעבור שלוש עונות.
הסיפור של העונה הנוכחית מתחיל עוד לפני שהיא יצאה לדרך: בזמן שרוב הקבוצות הנורבגיות נקטו צעדי צמצום, חל"ת והדממה כחלק מההתמודדות עם התפשטות הקורונה במדינה במרץ האחרון, בבודו אימצו גישה אחרת לגמרי. הם כינסו את כל אנשי המועדון והשחקנים והודיעו להם שאף אחד לא הולך לשום מקום. הנחת העבודה הייתה שהדבר הטוב ביותר שהמועדון יכול לעשות בתקופה של חוסר ודאות זה רק להתאמן חזק, יסודי וטוב יותר.
הם עבדו קשה, לא נבהלו גם משלושה הפסדים רצופים במשחקי ההכנה האחרונים שלהם לקראת פתיחת העונה, והגיעו אליה מוכנים יותר מכל האחרות. התוצאה: פתיחה בסערה. הקבוצה טסה קדימה עם עשרה ניצחונות רצופים ואף הפסד ב-20 המחזורים הראשונים של העונה (18 ניצחונות ושתי תוצאות תיקו), ולא עצרה מאז.
רק לפדות את הצ'ק
רגע. צריך ללכת עוד יותר אחורה, אל האופן שבו המועדון מתנהל, במיוחד מבחינת הטיפול במחלקת הנוער שלו, כדי להסביר את ההצלחה. הסגל של הקבוצה מורכב בעיקר משחקנים שגדלו במועדון והגיל הממוצע בו הוא 23.8, אחד הצעירים ביותר באירופה. אחד מהצעירים האלו, אגב, הוא רונאר האוגה (19), אחיו הצעיר יותר של יאנס ושחקן נבחרת הנוער שהוחזר מהשאלה בדיוק יומיים לפני שאחיו נמכר. הוא כבר הספיק לשחק כמחליף חמש פעמים העונה. כשזורקים לדיון את ארלינג הולאנד ומרטין אודגור, ההצלחה של גלימט בפיתוח כדורגלנים צעירים נכנסת לקונטקסט רחב יותר, כלל-נורבגי.
אלא שבכל הילדים האלו צריך לדעת איך לטפל, ודומה ששתי החלטות עקרוניות התגלו כמשמעותיות במיוחד בקפיצת המדרגה שהמועדון עשה. הראשונה, שינוי בקו החשיבה: במקום לסמן מטרות הישגיות של מיקום כזה או אחר בטבלה, הוחלט לנקוט בגישה שמקדשת את פיתוח הצעירים, גם ככדורגלנים וגם כבני אדם, או כפי שמסביר זאת היו"ר אינגה הנינג אנדרסון: "המטרה שהשחקנים מתבקשים לעמוד בה היא להגיע כגרסה הטובה ביותר שהם יכולים להיות של עצמם, ולהגיע מחר כאדם טוב יותר".
ואם הגישה הזו מביכה אתכם בעודף הרוחניות שבה, לא כדאי שתקראו על ההחלטה השנייה, שבמועדון רואים בה קריטית להצלחה, ונגזרת מההחלטה הראשונה: כחלק מהמגמה הזו צורף לצוות ביורן מאנסוורק, לשעבר טייס קרב וכיום מאמן מנטלי. זה התחיל בשיחות אישיות וקבוצתיות עם השחקנים והתפתח לסשנים קבועים של מדיטציה לפני כל אימון. השחקנים עצמם מעידים על שינוי מהותי באמונה העצמית שלהם וביכולת להתמודד עם הלחץ, או לא לחוש בו כלל.
פריצת דרך משמעותית הייתה דווקא עם אחד השחקנים היותר ותיקים בקבוצה, הקשר בן ה-27 אולריק סולטנס, שהתקשה להתמודד עם הציפיות וחווה כאבי בטן ותופעות שונות שקשורות בלחץ, והקשו עליו לתפקד במשחקים, למרות יכולת גבוהה באימונים. מאנסוורק ערך איתו שיחות רבות וסייע לו לצאת מהמקום המכווץ בו היה. התוצאה: 11 שערים ו-13 בישולים, מעורבות בכמעט שער למשחק בממוצע.
מאמן הקבוצה מאז ינואר 2017, אז חזרה לליגה הראשונה, הוא צ'טיל קנוטסן, שאימן קודם לכן רק בליגה השנייה. בעונה הראשונה הוא ייצב את הקבוצה במרכז הטבלה, בשנייה סיים כאמור שני וכעת הביא אליפות. התחושות בימים אלו במועדון הן מהסוג הנדיר של סיפוק מלא ועקבי מקבלת ההחלטות הנהדרת. המכירה של האוגה שהכניסה לקופה חמישה מיליון אירו על שחקן שערך השוק שלו על פי האתר טרנספרמרקט עמד על מיליון אירו בלבד, הייתה עוד אינדיקציה לכך שהכיוון נכון: מצד אחד שדרוג כלכלי (כיום ערך השוק של הסגל כולו עומד על 8.95 מיליון אירו), מצד שני המשך היכולת הגבוהה וההצלחה למרות עזיבתו.
לראשי המועדון ברור שלא יוכלו לשמור על הכוכבים שלהם לאורך זמן ולכן הם מקפידים להמשיך באותה הגישה, להשקיע בטיפוח כישרונות, ולחלום, בלי לסמן זאת כמטרה כמובן, גם על ליגת האלופות.
