דייגו מראדונה נולד ב-30 באוקטובר 1960 למשפחה מרובת ילדים בפרבר של בואנוס איירס. כסף לא היה בבית, וכשדייגו הצעיר קיבל את המשכורת הראשונה שלו, הוא לקח את אמא לאכול בפיצרייה השכונתית.
בגיל 10 נבחן בקבוצת "הבצלצלים", שמאוחר יותר סופחה לארחנטינוס ג'וניורס. מספרים שהמאמנים לא האמינו לו שהוא בן 10 בשל מידותיו הקטנות, אבל הוא היה רמה אחת מעל כל השאר. אינטרנט לא היה בשנות השבעים, אולם זה לא מנע מדייגו הקטן להפוך לוויראלי בשל כישורי הפנומנליים, כבר אז הצהיר שהחלום שלו הוא לשחק בנבחרת ולזכות במונדיאל.
התחלה
עשרה ימים לפני יום הולדתו ה-16 הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בארחנטינוס ג'וניורס. השחקן הצעיר ביותר אי פעם בליגה הארגנטינאית, שיא שנשבר ע"י החתן שלו סרחיו אגוארו ב-2003. מיד כשנכנס העביר את השחקן חואן קבררה בין הרגליים, לימים אותו קבררה הפך לסלב בזכות העובדה הזאת. מכל ארגנטינה הגיעו לראות את מראדונה, אפילו באימונים. 116 שערים ב-166 שערים היו לו בארחנטינוס, עד שעבר לבוקה תמורת כארבעה מיליון דולר. סכום עצום באותם ימים. הייתה לו הצעה גם מריבר פלייט, אבל דייגו אפילו לא רצה לשמוע ממנה.
השחקן היקר בעולם
בוקה ג'וניורס נהנתה ממנו רק עונה אחת, והוא הוביל אותה לזכייה באליפות, לפני שנחת בברצלונה, שניסתה להביא אותו הרבה זמן. התענוג עלה לה שבעה וחצי מיליון דולר ובקיץ 1982 הוא היה שלה. בארסה עשתה הכל כדי שלדייגו יהיה נוח, אפילו העבירה את האימונים לצהריים כדי שהוא יוכל לישון עד מאוחר. לימים גילה כי שם הוא התחיל עם הקוקאין.
מראדונה היה פצוע זמן רב בגלל תיקול פרוע של "הקצב מבילבאו" אנדוני גויקוצ'אה. במשחקו האחרון בספרד ברצלונה נפגשה עם בילבאו בגמר גביע המלך, דייגו ו"הקצב" התחילו תגרת ענק והדשא הפך לשדה קרב עם אגרופים וברכיים שהתעופפו ממקום למקום. אחרי שנתיים, בארסה ודייגו נפרדו כידידים. למרות שהוא נחשב לכישלון שם, זה לא ממש נכון. הוא כבש 38 שערים ב-58 הופעות, ורשם סלאלום בלתי נשכח בקלאסיקו מול ריאל מדריד, בסיומו כל אוהדי היריבה מחאו לו כפיים.
מצא בית
מברצלונה הוא עבר דווקא לנאפולי, אז קבוצה קטנה נטולת תארים באיטליה. מי שעזרה לכאורה לשלם את השכר של הכדורגלן הטוב בעולם היא המאפיה, ובהמשך מראדונה טיפח קשרים עם המאפיונרים שסיפקו לו קוקאין ונערות ליווי. הוא עצמו אמר שבנאפולי הוא התפשר על כסף: "עברתי מפרארי לפיאט". פיאט או פרארי, מראדונה הרגיש בבית. הקבוצה הקטנה מדרום איטליה המקופחת התחילה להכניס אצבעות בעין לקבוצות הצפון העשירות (יובנטוס, מילאן ואינטר) והתקדמה במעלה הטבלה. בעונה השנייה שלו שם (1985/1986) הקבוצה סיימה במקום השלישי. קיץ 1986 הגיע, מראדונה בכושר שיא, המונדיאל בפתח. הילד שאמר שהחלום שלו הוא לזכות במונדיאל, התכוון לעמוד במילתו. אגב, בנאפולי כבר סידרו לו פרארי.
השיא
אף כדורגלן לא היה דומיננטי כמו דייגו ארמנדו מראדונה במונדיאל 1986 במקסיקו. הופעות כאלה על הבמה הגדולה בעולם לא היו וכנראה גם לא יהיו. ארבעה שערים בשלב הנוקאאוט, ובערך מיליון דריבלים מוצלחים. אף אחד לא הוציא לו את הכדור מהרגל. כשהוציאו לו את הכדור מהרגל, הוא כבש ביד.
רבע הגמר מול אנגליה הוא תמצית חייו של מראדונה, גאון או רמאי. שטן או מלאך. השער הראשון נכבש ביד שמאל. אף אחד לא האמין שבחור בגובה 1.65 מסוגל לקפוץ כל כך גבוה. "יד האלוהים" קראו לזה, התכוונו לכך שאלוהים עזר לכדור להיכנס, אבל איכשהו הפירוש התגלגל לכך שידו של מראדונה היא יד האלוהים.
השער השני נקרא "שער המאה", והאמת שזה לא מספיק לקרוא לו כך. הוא עבר את כל שחקני נבחר אנגליה, כולל השוער, וגילגל לרשת. השדר האורוגוואי, ויקטור הוגו מוראלס, קלט את גודל המעמד בזמן אמת, וצירף לשער הכי יפה בכל הזמנים את השידור הכי טוב בכל הזמנים. הוא קלט שקורה כאן משהו חריג, קרא למראדונה "גאון" איזה 90 פעמים במהלך השידור, והתנצל על כך שהוא נאלץ לפרוץ בבכי.
בגמר ארגנטינה ומראדונה פגשו את מערב גרמניה. הארגנטינאים עלו ל-0:2, גרמניה השוותה. בדקה ה-86 מראדונה מסר מסירת אומן לחורחה בוצ'רוגה, שהמשיך לרשת. ארגנטינה אלופת העולם. מראדונה הקפטן הניף את הגביע, ובחגיגות בארגנטינה לא נתן לאף אחד לגעת בו.
המומנטום מהגביע העולמי המשיך גם לליגה האיטלקית, ובשנה אחת הוא הוביל גם את ארגנטינה וגם את נאפולי לאליפויות. אחרי האליפות ההיסטורית של נאפולי אמר: "זה הרגע הגדול בחיי". זה היה ניצחון הדרום על הצפון, מראדונה הפך לאלוהי נאפולי. ציירו אותו על כל קיר בעיר, ובבית הקברות נכתב למתים: "אתם לא יודעים מה הפסדתם".
מראדונה היה בשיאו, הביא לנאפולי גם את גביע אופ"א (היום הליגה האירופית), והקבוצה המשיכה להיות בצמרת. מבחוץ הוא היה הטוב בעולם, מבפנים הכל התחיל להתפרק בגלל הסמים.
הכל מתפרק
ארגנטינה ההגנתית הצליחה לפלס את דרכה לגמר מונדיאל 1990 עם כדורגל מכוער שכל מטרתו היא להגיע לדו קרב פנדלים, בלי הרבה עזרה מהכוכב שלה שנראה עצבני ומריר רוב הזמן. בחצי הגמר ארגנטינה פגשה את איטליה, המשחק התקיים בסאן פאולו, האצטדיון הביתי של נאפולי. יומיים לפני המשחק, דייגו התריס: "נאפולי היא לא חלק מאיטליה", כנראה חשב לתומו שיקבל תמיכה באצטדיון הביתי.
התגובה הייתה חריפה, ארגנטינה זכתה לשריקות בוז רמות במשחק אותו ניצחה בעזרת פנדלים. מראדונה הפך לאויב האומה. גם ההתנצלות לא עזרה. בגמר ארגנטינה הפסידה 1:0 לגרמניה ואיבדה את תואר אלופת העולם, גם מראדונה התחיל לאבד את זה.
הקוקאין והמסיבות התחילו לשלוט בחייו, ודחקו הצידה את כל השאר. סר חינו בעיני האיטלקים. הוא נתפס קונה קוקאין ושילם קנס של מיליונים. הושעה גם ל-15 חודשים מכדורגל, ועזב את נאפולי בטריקת דלת. יש טענה שכל זה קרה בגלל אותה אמירה לפני חצי הגמר. דייגו עבר לסביליה הספרדית ואז חזר לבוקה ג'וניורס, פה בערך נגמרה קריירת המועדונים שלו.
הריקוד האחרון
מראדונה רצה לתת הצגה במונדיאל 1994, לסיים בטעם טוב. הוא כל כך רצה, שהוא השתמש בסמים ממריצים בשביל זה, הכדורגל כבר איבד את התמימות שלו, בדיקות סמים הפכו לשגרה. החגיגה המטורפת שלו אחרי השער מול יוון העלתה חשד, והוא נבעט מארה"ב אחרי שיצא חיובי. ב-1997 פרש סופית מכדורגל ואמר: "למרות כל מה שעשיתי, הכדור נשאר תמיד נקי". הוא רצה שייזכרו אותו ככדורגלן מחונן, ולא את התדמית הבעייתית. כילד מבואנוס איירס שנגע בגג העולם והתרסק למציאות. הוא פרש, אבל כמובן נשאר באור הזרקורים.
לרדת בגדול
כל מי שנולד בישראל בסוף שנות ה-80 או תחילת ה-90, לא זוכר את מראדונה השחקן. הוא מכיר את מראדונה השמן מהחיקוי של מריאנו ב"ארץ נהדרת". הנטייה שלו להשמנה וההתמכרות לקוקאין יצרה קוקטייל מסוכן ובעיות בריאות רבות. הוא עבר התקף לב בגלל קוקאין, נאלץ לעבור ניתוח הצרת קיבה שכנראה הציל את חייו. היו לו שנים נקיות, ללא אלכוהול וללא סמים. הוא אכן נראה טוב, כל כך טוב שארגנטינה החליטה למנות אותו למאמן הנבחרת הלאומית לקראת מונדיאל 2010.
במונדיאל 2010 הוא גנב את ההצגה, בעיקר כי לא הפסיק לחבק את שחקניו, כולל את לאו מסי הצעיר (אז בן 23). כשנשאל על כך, ענה בתקיפות: "אני לא הומו, יש לי חברה". מישל פלאטיני העביר ביקורת על כך שארגנטינה לא מאומנת וחטף: "כולנו יודעים מה זה צרפתים". זה נגמר בתבוסה משפילה (4:0) ברבע הגמר מול גרמניה ותומאס מולר. אותו מולר שמראדונה קרא לו "מביא כדורים" מספר חודשים לפני המונדיאל.
בשנים האחרונות, מראדונה אימן פה ושם, ולא באמת הצליח לשרוד באף משרה לאורך זמן. קבוצתו האחרונה הייתה חימנסיה לה פלטה. מראדונה סיפק בעיקר שואו, פחות אימון. לדוגמה, הביא כומר למגרש של חימנסיה כדי לגרש את המזל הרע, ודרש מהשחקנים לא ללבוש 17 ו-33 מאותה סיבה. גם הצבע הירוק יצא מחוץ לתחום. האוהדים אהבו אותו, למרות התוצאות הרעות, ושרו איתו ביחד "מי שלא קופץ אנגלי". מראדונה נכשל בכל מקום, אבל נותר אלוהים. אף כישלון לא דבק בו.
המטרה: מסי
"מספר 10 בנבחרת ארגנטינה תמיד יהיה שלי", אמר ממש לאחרונה. דייגו מראדונה לא ממש מעריך את לאו מסי, ונכנס בו לא פעם. אולי כדי לשמור על מעמדו ככדורגלן הטוב בהיסטוריה. אחרי הכישלון של מסי וארגנטינה במונדיאל 2018, אמר על מסי: "הוא לא מנהיג, הוא משחק בפלייסטיישן במקום להוביל את חדר ההלבשה. תפסיקו לקרוא לו אלוהים. יש מסי של ברצלונה ומסי בארגנטינה. הוא הולך לשירותים 20 פעמים לפני משחקים בגלל לחץ". הוא גם טען שאחרי מונדיאל 2010 "מסי בכה כמו תינוק".
יחסים מורכבים עם פלה
עכשיו שהברזילאי בקושי מתפקד, מראדונה מרעיף עליו אהבה. בעבר פלה אמר שמראדונה הוא דוגמה רעה לילדים, ודייגו אמר שפלה "איבד את בתוליו לגבר" ושאיירטון סנה יותר אהוב ממנו בברזיל. בשנת 2000 הוא נבחר לכדורגלן המאה של פיפ"א לפי בחירת הגולשים, אבל הארגון החליט לתת את הפרס גם לפלה. מראדונה הזועם עזב את הטקס מיד אחרי שקיבל את הפרס, ולא נשאר לראות את הנאום של הברזילאי.
סוף
מראדונה נאבק בהתמכרויות כל חייו, בתוך תוכו הוא היה הילד שרק רוצה לשחק כדורגל. הוא אף פעם לא עזב את המשחק באמת. הוא היה אלוהי הכדורגל, אבל גם השחקן הכי אנושי שקיים. כזה שמודה בדמעות בחולשות שלו, לא מתבייש לדבר בצורה הכי פתוחה כמה קשה לו. הוא היה כוכב נגיש, אחד מהחבר'ה, זה גם עלה לו בכך שאף פעם לא עזבו אותו במנוחה. גם האמבולנס שליווה אותו לבית חולים היה מוקף במעריצים, כל זה מעט אחרי שחגגו לו 60, ששוב כולנו נזכרנו כמה גדול היה. איזה אישיות חד פעמית כיבדה אותנו בנוכחותה. נוח על משכבך בשלום, דייגו.
