ראשון, 18 בדצמבר. יאיר
כשנכנסתי הביתה בצהריים הרחתי את ריח העוף בתנור שאימא שלי מכינה. בבית שלנו זה ריח של שגרה. בעיניי, שגרה זה סתם שעמום. מבחינה גיאוגרפית אני חושב עליה כממלכתם של אלה שוויתרו, גם אם לא תמיד אני יודע על מה, אבל ברור שזה כואב להם. רואים את זה אצלם על הפרצוף. באותו ראשון בצהריים, כשנכנסתי לבית של ההורים, כל מה שקיוויתי לפגוש זה שגרה, כלומר להריח ריח של עוף בתנור עם תפוחי אדמה ולראות את אימא שלי עומדת ליד הכיור ורוחצת כלים, כמו תמיד.
אימא לבשה את הסינר בצהוב-שמש עם הדפס של פרחים באדום-אש, וכשאמרתי שלום הפנתה אליי את הפנים אבל הידיים המשיכו ברחיצה. היה לה טונה קצף על הידיים וקצת נשאר גם על הכלים שהניחה על המתקן לייבוש. הינה, לא תמיד היא רואה הכול. לפי הפנים שלה לא יכולתי לנחש אם היא חושדת. ליתר ביטחון התנהגתי כרגיל, או לפחות הכי כרגיל שיכולתי. נישקתי אותה ואמרתי שלפי הריח הגעתי בזמן הנכון. קיוויתי שאני לא עושה את הפדיחה של החיים שלי. שאלתי "הכול טוב?" וכמעט נרגעתי כשאמרה שאצלה הכול בסדר ושאלה מה אצלי, כאילו היא לא יודעת משום דבר. בקול שלה היה מין קור, ואולי רק נדמה היה לי. "אצלי הכול סבבה," אמרתי. מה יכולתי להגיד? או שהיא יודעת או שהיא לא יודעת.
"שכחתי פה בשבת כמה ניירות, אולי על השולחן במשרד שלך, וקפצתי לקחת אותם," גייסתי את הדיבור הכי אדיש שלי. היא ידעה בדיוק על מה אני מדבר, עובדה שהניירות חיכו לי על השידה בסלון. האם הציצה בהם? האם הבינה מה קרה? השאלות האלה הטרידו אותי, אבל כשהיא לא רוצה להסגיר מידע, היא לא מסגירה.
"תאכל איתנו?" שאלה, על אף שתמיד אני אוכל איתם כשאני מגיע הביתה בזמן ארוחת הצהריים. אני מכיר אותה – היא יודעת. האם הבינה או שהיא רק חושדת? היא ניגבה ידיים וערכה את השולחן כדי שהכול יהיה ערוך ומוכן כשאבא יגיע. "הוא אמור להגיע כל רגע," אמרה מילים רגילות של שגרה בקול צונן, לא טבעי. שאלתי אם היא צריכה עזרה והיא ענתה שאין צורך, שאקח עיתון בינתיים. כבר היה לי ברור לגמרי שהיא לא מסתכלת לי בעיניים. בקיצור – יודעת.
בדרך כלל לשקוע בכורסה החומה הישנה של סבא וסבתא עם מוסף הספורט זו התנוחה האהובה עליי. לא תמיד זה אפשרי. לאבא יש זכות קדימה על הכורסה, גם אם זה לא נאמר במפורש, וברור שחסר לו, למי שיבלגן את הסדר שלו בעיתונים, כלומר יעביר עיתון מהערֵמה של אלה שכבר קרא לערמה של אלה שעוד לא קרא, או לערמה של אלה שבהם הספיק רק לעיין. נשארתי לעמוד והצצתי בעיתון רק כדי לא לפגוש את העיניים שלה. כשהדלת נפתחה ואבא קרא "אהה, איזו הפתעה!" וחייך, נשמתי לרווחה. הוא לא יודע מכלום. ולמה שיֵדע? היא אף פעם לא מגלה לו, תמיד מחליטה בעצמה.
"צבי, תניח את התיק במקום," אמרה בדיוק כשהתכוון להניח אותו.
"צבי, תרחץ ידיים," אמרה בדיוק כשניגש לרחוץ ידיים ממילא.
אחר כך הניחה את כרעי העוף השחומות על הצלחת בתנועות זהירות והעבירה את פרוסות תפוחי האדמה אחת-אחת, והכול היה כל כך איטי כי הראש שלה היה במקום אחר. כלומר, היא יודעת. אבא, כמובן, לא הרגיש כלום. אחר כך, כשערבבה בקערה את הסלט הירוק עם הרוטב, לא התאפק והשוויץ: "לא תאמינו מי נכנס אליי הבוקר למשרד…" כשהוא מתלהב אין סיכוי לעצור אותו. בדרך כלל זה מעצבן אותי, אבל הפעם זה התאים לי בול.
עדינה, המזכירה של אבא, כמעט התעלפה לראות את אלי רון במשרד, ואבא אישר לה באופן חריג להצטלם איתו סלפי כדי שבעלה יאמין לה. אני לא סובל את אלי רון עם כל ה"אין כמו בארץ ישראל" שלו. דווקא את המדינה אני אוהב, אבל במוזיקה אני מעדיף את היהודים או את גבע אלון. אבא אמר לאלי רון שהוא "רואה לעצמו זכות גדולה לייצג אותו." שאלתי באיזה עניין הוא מייצג אותו, אבל אבא לא היה מוכן להגיד מילה על זה: "חסיון עורך דין-לקוח." אבא הוא מה שנקרא "עורך דין חיפאי מצליח". כשאימא שאלה, הוא אמר שמדובר בעניין כלכלי. אימא טענה שלא חשבנו אחרת, והזכירה לו שהוא עורך דין מסחרי, לא פלילי ולא לדיני משפחה. אבא לא הגיב. "איזה בן אדם צנוע, נחמד, אדיב," התפייט, "כל כך רחוק מהדימוי שלו בעיתונים. מהרגע הראשון הרגשתי שיש לנו שפה משותפת."
"כמה זמן הוא ישב אצלך?" שאלה אימא.
"עד שיצאתי. אולי שעתיים…" ענה אבא.
"נשמע כמו תחילתה של ידידות מופלאה," אמרה בטון חמוץ.
מוזר, הייתי בטוח שתתלהב. בכל פעם שמשמיעים שיר של אלי רון ברדיו היא מצטרפת בקול רם, עם כל המילים. פתאום היה נדמה לי שהיא כועסת על כולם: על אבא, עליי, על אלי רון. אם כך, שתגיד כבר משהו… בעצם עדיף שלא תגיד. מסיבותיי העדפתי להצטרף להתפעלות של אבא מכך שזמר כל כך מפורסם כמו אלי רון הואיל בכלל להתייחס אליו.
אבא הציע שאימא תקפוץ למשרד איזה בוקר, רק כדי לראות אם לא כדאי להכניס קצת שיפורים, לפחות בחדר ההמתנה. אימא ארכיטקטית. היא לא הגיבה ונראתה שקועה במחשבות אחרות. היה ברור שהיא חושדת ורק על זה היא חושבת. למזלי, היא החליטה לשתוק, לפחות בינתיים. זה אומר שהיא לא בטוחה עד הסוף. וכיוון שהיא אישה בשליטה, לפחות עד שהיא מתפרצת, היא לא תגיד מילה עד שתהיה בטוחה במאתיים אחוז – מה שאומר שיש סיכוי שאספיק לסדר את זה והיא תוכל לשכנע את עצמה שהכול טעות.
פינוי השולחן אחרי האוכל זה התפקיד של אבא ושלי. פחות עניין של שוויון ויותר הזדמנות לשיחת גברים, לפחות ככה אבא מתייחס לזה. הוא מתחיל עם "נו… בן, מה אתה מספר? חברה יש?" ואחר כך השאלה הקבועה, "אתה לא מתחרט?" וכיוון שחברה עוד אין לי ואני ממש לא מתחרט על שהחלטתי ללמוד פיזיקה ולא משפטים, הוא מאבד עניין. יש רק משפט אחד שהוא רוצה לשמוע ממני: "אבא, החלטתי לעבור לפקולטה למשפטים, וכשאגמור את הלימודים אני מתכוון להצטרף למשרד עורכי הדין שלך ולעזור לך להרחיב אותו עוד יותר." נדמה לי שכבר התחיל להתייאש, וטוב שכך, כי אין סיכוי שישמע ממני את המשפט הזה בחיים.
כמו תמיד, אבא הכין קפה לשלושתנו. הוא שתה את שלו בלגימה אחת, וברגע האחרון, לפני שנדבקתי אליו בדרך החוצה, נזכרתי לקחת את הניירות ששכחתי יום קודם, שחיכו לי על השידה בסלון. רצתי אחריו. לא רציתי להישאר איתה לבד. ליד הדלת, לפני שברחתי, אמרתי שאין כמו האוכל שלה. זה נשמע מה-זה מתחנף.
"גינת אגוז", אידה קידר-מליץ, 202 עמודים
רוצים לקרוא את ההמשך ב"עברית"? לחצו כאן
