ידיעות אמריקה

איך הן עושות את זה?

בכל שבוע, אורלי כרמון עוקבת אחרי הנשים שעשו את זה באמריקה וסוד ההצלחה שלהן. השבוע, שיחה אישית עם תמרה טילמן, יזמית וכירורגית פלסטית מצליחה

אורלי כרמון
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית

תמרה טילמן, מתגוררת בבוסטון עם הבעל והבת, היא אישה ברוכת כישרונות, הישגים ותארים. היא גם כירורגית פלסטית (לשעבר דיקאן קליני של בית ספר לרפואה באיזור בוסטון) , גם יזמית ובעלת מספר חברות ומפתחת משחק ללימוד חדשנות InnoLingo. לאחרונה קיבלה מישרת דיקאן לחדשנות באוניברסיטתGTIIT בדרום סין ופיתחה שם תוכניות ללימוד חדשנות בהשכלה הגבוהה דבר שלדבריה, הכרחי היום למי שרוצה להיות תחרותי בשוק העבודה. לארה"ב הם הגיעו לאחר שטילמן נפצעה בתאונת דרכים בישראל, והוגבלה בניתוחים שיכלה לבצע בגלל פגיעה ביד ורגל. היא הייתה בהריון, לאחר שסיימה דוקטורט שני בהולנד שעסק בפרדיגמות במדע (ובקושי לשנות תפיסות עולם מדעיות). כשהבינה שההחלמה תתארך, חיפשה פרויקט שיקדם אותה וכך הגיעה לבוסטון בעזרת מילגה לאוניברסיטת הרווארד לתואר שני במנהל. בתה נולדה כאן וכשהבעל, פיזיקאי אופטי, קיבל משרה ב MIT לעבוד עם NASA בנושא תיקשורת עם מאדים, הם כבר נשארו בארה"ב.

 

מדוע בחרת להיות מנתחת פלסטית?

"אמי נפטרה ממלנומה בזמן ההתמחות שלי באיכילוב. עד אז ראיתי בכירורגיה הכללית את העתיד. תמיד הרגשתי שאני צינור לשרת אחרים, והייתי צריכה לתעל את זה למקום שאני אשרת הכי טוב אחרים. והפטירה של אימי שינתה את הייעוד שלי, חיפשתי איך להתמחות בסרטני עור. מנהל המחלקה, מנטור ואיש יקר לליבי, פרופסור יהודה סקורניק, עזר לי גם בתקופה של אחרי הפטירה, וגם לטוות ביחד איתי תוכנית שבסופה אהיה מומחית לניתוחי סרטני עור (מוהס). עברתי להתמחות בכירורגיה פלסטית בהדסה ולאחר מכן נסעתי לשתי השתלמויות. האחת במקסיקו והשניה בהולנד. מהדרך שלי למדתי את הצורך להעזר במנטורים. כל מנטור שהיה לי קידם אותי במקצוע, ואני מקווה ששיתופי הפעולה בינינו עד היום, גם הביאו ערך מוסף למנטור".

 

תמונה כלליתתמרה טילמן.

 

יש לך זיכרון ממטופל שהשאיר בך חותם?

"יש הרבה נפשות שנגעתי בהן והן נגעו בי. אבל נער אחד, מיקי יפרח שנכווה כשהיה תיכוניסט, נשאר בליבי. למיקי היו כוויות בכפות הידיים. היד היא סטרוקטורה שקשה לשחזר אותה, וכוויה וצלקות ממש מקשות בתפקוד. הוא עבר הרבה שיחזורים במחלקה שלנו לפלסטיקה בהדסה, ואני זוכרת לפני אחד הניתוחים את הדאגה והחשש שלו. הוא שאל אותי מה יהיה איתו, ועניתי לו שבטוח "דוגמן לשעונים" הוא כבר לא יהיה, אבל כל שאר המקצועות פתוחים והוא יכול להתחיל לבחור. הניתוחים והשיקום של מיקי עברו בהצלחה, והוא חזר לביקורת כעבור חצי שנה כשסיים תיכון, ושיתף שהחלום שלו ללמוד כלכלה באוניברסיטה העברית, אבל הוא פיספס את מועד ההרשמה השנה. במקרה (מיקי לא ידע זאת), אני למדתי גם כלכלה עם לימודי הרפואה בירושלים. ביקשתי ממנו שימתין רגע בחוץ, ובזמן הזה צילצלתי למזכירת החוג למדעי החברה אותה הכרתי היטב כי היא זאת שעזרה לי להתמודד עם שני החוגים התובעניים, הסברתי לה מה המצב, והצלחנו לסדר למיקי ועדת חריגים. הוא אושר ללמודים באותו חודש, לא ביזבז שנה, סיים בהצטיינות והמשיך ללמוד מינהל עסקים במישיגן. במהלך העשורים שחלפו נפגשנו כמה פעמים. הוא הקים משפחה יפה שחיה בעין כרם, והיום הוא גם מנהל את הכספים של המשפחה שלנו. ממש סיפור דלתות מסתובבות״, היא מסכמת בסיפוק.

 

בכל תחום שבו עסקת הגעת להישגים מרשימים. מהן התכונות שבך שעזרו בכך?

"מעבר לעבודה קשה ומקצועניות כי זה היום תנאי התחלתי, ואולי גם למקריות, אני נוטה לשייך את זה לשתי תכונות: הראשונה היא שאני מבררת את הצרכים של המוסד שבו אני עובדת, והשניה היא יכולת לזהות פרדיגמות או אופן פעולה וגבולות התפיסה של הארגון. איפה הבליינד ספוט. למשל כשהגעתי לעבוד כדיקאן בבית ספר פרטי לרפואה, מספר הסטודנטים שעברו בחינות רפואה חיצוניות היה נמוך. זיהיתי מה בדפוס לא עובד טוב, התייעצתי גם עם הסטודנטים, ושיניתי אותו. העלנו את מספר העוברים ב 40% בתוך פחות משלוש שנים. הישג שנשמר לאורך כל שנות עבודתי שם. הצורך של המוסד חייב שינוי פרדיגמה שהיתה קיימת".

 

מאין התשוקה לידע וחקירה?

"מה שעברנו בחיים, מטביע בנו חותם ומשפיע על שארית חיינו. ושם גם טמון כנראה הסוד״, היא עונה ומפרטת, "הסקרנות ככורח החלה בגיל 11. נולדו לי אחים תאומים ומבקרים הגיעו לברך מכל הארץ. ביניהם זוג חברים רחוקים. כשהם עזבו את בית הורי, הם ירדו יחד איתי במעלית (די קטנה). ההורים שלי גרו בקומה חמישית, וכשהמעלית חלפה על פני הקומה הרביעית, פונה אלי הגבר, שיש לו משקפיים עגולים (פרט חשוב), ואומר לי "כולם משקרים לך". אני מסתכלת בסקרנות ובקומה השלישית הוא ממשיך "אני הסבא שלך". אני חושבת שנכנסתי להלם כי לא זכרתי כלום עד שהרגשתי את החבטה בקומת הקרקע. הרגשתי חסרת אונים לחלוטין, כל הדם נזל לי מהגוף. נעלבתי שאיש זר מספר לי את זה בתוך מעלית צרה. הפכתי להיות בלשית כדי לברר את הסיפור מאחורי האלוויטור פיטש הזה. אני ידעתי כל השנים הללו שיש לי שני סבים: סבא יוסף וסבא אנצל והייתי מבסוטית מהם ומהחיים. ופתאום גיליתי סבא שלישי, סבא מאיר. בחיטוטים באלבום החתונה של הורי, מצאתי גבר במשקפיים עגולים ובהזמנה שבאלבום היה כתוב מאיר בתור האב, ולא יוסף. ואז התבהרה התמונה: סבא וסבתא שלי התגרשו לאחר חתונת הורי, ואמי סירבה לקשר עם אביה, מאיר. זה סיפור שאני תמיד מספרת בסדנאות לשינוי שאני מעבירה בבוסטון ובעולם. אם אתה רוצה לשנות את חייך ולהשיג יותר אתה חייב להבין איך אתה פועל (או את). הארוע הזה שינה אותי, שינה את הדרך שהמוח שלי מעבד דברים. הפכתי לאדם שחייב לראות פרטים כדי שלא להתפס שוב לא "מוכנה" ולהיות חסרת אונים. לכן אני מזהה צורות ומבנים בדר"כ לפני כולם. אני קוראת לזה תכונת "העיגולים והמרובעים" על שם המשקפיים, וזה מאפשר לי להגיע למסקנות שונות וחדשניות כל פעם (כמו סיפור בית הספר לרפואה)".

 

ומה המסקנות שלך על התרבות האמריקאית ?

 "התרבות האמריקאית מקדשת ערכי ליבה ואת "הדרך האמריקאית" מלמדים בבית הספר כמוסר וכסימן של אופי טוב. בשנת 1965 הסוציולוג רובין ויליאמס (סוציולוג, ולא השחקן) פירט אותם ומתוך הערכים הללו, חופש זה ערך ליבה ששולט בחיים האישיים בארה"ב וגם בשלי. כמי שנולדה וגדלה בצורה חופשית בתל אביב, חופש זה שם המשחק אצלי". היא אומרת בחיוך וממשיכה, "אינדיבידואליזם, הייחודיות האישית והאידיאל שאדם יכול להתרומם מתחתית החברה אל צמרתה זה דבר מאוד מעודד למהגרים. ערך נוסף כאן זה הישגים והצלחה, ערכים שלדעתי מגיעים מהחינוך הדתי ובעיקר הקלוויניסטי שנותן תיגמול, עושר, כוח ויוקרה על עבודה קשה והישגים אישיים. ואחרון חביב זהו הערך של הבאת ערך מוסף, האמריקנים מצפים מאנשים לעבוד קשה, להתנדב ולהיות פעילים בלי בטלה. התרבות האמריקאית מבוססת על הערכים הללו".

 

מה היה מאתגר עבורך במעבר ובחשיפה לתרבות האמריקאית ?

"תרבות השפע. באמריקה תרבות הנוחות, הגודל, ואיך לא לפספס כלום FOMO היא הרווחת. אם מוסיפים את השוואות תמידיות של מי "שווה" יותר, זה יכול להיות מתיש ומאוד מאתגר. החוכמה היא להוציא את עצמך מהמרוץ ל"עוד". זה אומנם חלק מהקסם המקומי שהכל גדול, בשפע, ללא מחסור, וגם מה שמניע את הכלכלה האמריקאית אפילו בתקופה הזו של משבר ופנדמיה, אבל בשביל השפיות רצוי להתנתק מהמרוץ הזה".

 

מה היו הדברים שלמדת על עצמך כאן?

"שמעבר לארץ אחרת זה כמו כל שינוי בחיים. אתה יודע שזה יקרה, אתה מתכנן, ולמרות זאת המפה תמיד שונה מהשטח. אם יש לך בטחון בעצמך, בטחון שאתה יכול לעשות דברים, אפשר להצליח כאן בגדול. לא לפחד להשתנות ואפילו לשנות מקצוע. לי היה את הבטחון מעברים קודמים בחיים שהעשירו אותי, ולא דאגתי מהעבודה הקשה שמלווה במעבר. אבל, המעבר גם שינה אותי, הפכתי לאדם אחר שהוא היום היברידי בין ישראלית ואמריקאית, שני העולמות ולא באף אחד מהם".

 

מה היית מייעצת למי שעובר לארה"ב ?

 "לזהות צורך שקיים במקום המעבר שלך. חשוב מאוד מה עשית עד עכשיו, אבל חשוב יותר מה הצורך המקומי, לברר למי אתה יכול לתת ערך מוסף. זה המפתח שלך להצלחה בארה"ב. כמובן שאין כאן פשרות על מקצוענות ומוסר עבודה גבוה. שני תנאים בסיסיים ושניהם יקחו אותך קדימה. ואם יש בך גם קורטוב של מנהיגות, זה משובח".

 

מהו האתגר החדש שעומד בפנייך ?

 "חדשנות באסיה. אני מנסה למזג את הידע על חדשנות ואת שיטת הלימוד שלי מהמערב עם הידע והתרבות מהמזרח כדי ליצור מודל אלטרנטיבי לחדשנות וללימוד חדשנות. מודל שמשרת את שני העולמות. ולשם כך גם פיתחתי משחק InnoLingo. משחק של שיתופי פעולה וזה המיזם החדש והמתאגר שלי".

 

לסיכום מה היית מייעצת למי שרוצה להצליח בארה"ב?

"ראשית לדעת היטב את השפה. אי אפשר בלעדיה, ראיתי אנשים טובים ומקצועיים ללא כישורי שפה שלא הצליחו. להשקיע בללמוד היטב דיקדוק וספרות יפה. שנית, לכבד את התרבות שאליה אתה מגיע. לאמריקאים יש היסטוריה ותרבות ואין צורך בלתקן את אמריקה. כבוד לתרבות, לאנשים, לחוקה, לספורט כאן. כדי להצליח, כדאי להקשיב המון בשנים הראשונות, לספוג, ולדבר כמה שפחות ולחשוב איפה אני מביא ערך מעולה. שלישית, ברמה האישית להבין שבכל שינוי יש כלל של 2:3- כלומר, או שהדרך תיקח לך פי שתיים ממה שתכננת ותעלה פי שלוש, או להיפך. אז לברר שיש לך מספיק מזומנים להתחלה ומספיק סבלנות להגיע לאט לאט למה שחלמת".

 

אורלי כרמון, מנכ"לית אורקה עוצמה נשית חובקת עולם ארגון הנטוורקינג הגדול לפתוח מנהיגות, השפעה וקשרים בין נשים ישראליות.