שתף קטע נבחר

האמת שלו

עכשיו זה רשמי, אחרי ארבע שנים סוערות בשלטון, יחתום בקרוב הנשיא ה-45 של ארה״ב את כהונתו. פרויקט מיוחד לסיכום מורשת טראמפ, פרק שני בסדרה

אחרי שסקרנו את ההשפעה של נשיאותו של דונלד טראמפ על הזירה הבינלאומית בכלל, ועל אבני היסוד של מדיניות החוץ האמריקנית בפרט, כדאי להתמקד בהשפעה המשמעותית של טראמפ עצמו על מושג יסודי הרבה יותר מאשר "הזירה הבינלאומית" או "מדיניות החוץ", שבלי להבין אותו, כל ניתוח, כנראה, עומד על כרעי תרנגולת. זהו, כמובן, מושג ׳האמת׳. התקופה שבה אנו חיים, שכבר זכתה לכינוי "עידן הפוסט-אמת", היא אחד הגורמים לעלייתו של טראמפ ב-2016, לא פחות ואף יותר משהיא תוצר של סגנון המנהיגות שלו. לבני האדם תמיד הייתה מערכת יחסים מורכבת עם מושג האמת. דתות ותורות רבות הקדישו זמן וקשב לשאלות מטאפיזיות ("האם יש משהו אמיתי? ואם כן - מה אמיתי?") ואפיסטמולוגיות ("איך אפשר לדעת מה אמיתי?"). אבל מעבר לשאלות פילוסופיות, פוסט-אמת הוא כלי עבודה מרכזי בארגז הכלים המדיני-תקשורתי של המאה ה-21: יותר ויותר פוליטיקאים, עיתונאים, אנשי עסקים ואפילו אנשי צבא (בסבב חילופי האש האחרון בין צה"ל וחזבאללה, צה"ל הפיץ "עובדה" לפיה כוח שלו נפגע, כחלק מתרגיל הונאה) מוכנים ומסוגלים להפיץ עובדות ללא אימות, או עובדות שידועות כשקריות, כדי לקדם את האינטרס שלהם.

 

עובדות אלטרנטיביות

התופעה של "עובדות אלטרנטיביות" - אותו מושג אורווליאני שטבעה דוברת הבית הלבן קיליאן קונווי, בהתייחסה למספר האנשים שנכחו בטקס ההשבעה של טראמפ ב-2017 - ניזונה משלושה תהליכים משלימים: ריבוי וגיוון של מקורות מידע, ובהם גופי תקשורת ממוסדים, עיתונאים עצמאיים, בלוגרים ופעילים ברשתות החברתיות; פוליטיזציה של מידע, שבה כולנו מעניקים משקל יתר לדעות ולתפיסות (ל-"פוזיציה") מאשר לנתונים ולעובדות; ושחיקה מתמדת, לעתים מכוונת, במעמדם של "סוכני אמת".

 

איך זה עובד?

שורש המהפכה נעוץ אי שם בשנת-2007, השנה שבה הפכו הפייסבוק והטוויטר לרשתות חברתיות עולמיות ואפל השיקה את האייפון שלה. הרשתות החברתיות והסמארטפונים אפשרו לכל אדם עם חיבור לאינטרנט ליצור, לצרוך ולהפיץ מידע, עם פיקוח מינימלי ביותר על מהימנותו, והחיבור ביניהם ניפץ את המונופול של גופי תקשורת ממוסדים על העברת המידע. בכך, התאפשר גיוון של השיח והעברת חוויות באופן הרבה יותר בלתי-אמצעי בהשוואה לתוכניות הטלוויזיה והעיתונים, אבל כל תהליך הווידוא, התיקוף והצלבת המקורות אבד. לכך יש להוסיף את הפוליטיזציה - הבחינה של כל אירוע, כל שאלה וכל תופעה מ-"פוזיציה" פוליטית - המעמיקה בחברה המערבית, אשר נותנת לדעות ולתפיסות שלנו לעצב את האופן בו אנו לא רק מפרשים את המציאות אלא בוחרים את מקורות המידע שלנו.

 

דגעדג ()
האמת שלו. דונלד טראמפ

 

כך, כשקונווי דיברה על "עובדות אלטרנטיביות" היא התכוונה ל-"עובדות ממקור אלטרנטיבי" - לא ה-"פייק ניוז" לשיטתה, שמפיצות רשתות המתנגדות לטראמפ כמו הניו-יורק טיימס, אלא מקורות שבעיניה הם אמינים יותר כי הפרספקטיבות שלהן תואמות את השקפת עולמה. לאלו יש להוסיף את התהליך השלישי, השחיקה המתמדת במעמדם של מוסדות וגופים שתפקידם לברר את האמת: גיוון מקורות המידע והפוליטיזציה הובילה לירידה בתדמית האובייקטיבית של "סוכני אמת" ובראשם התקשורת הממסדית, על אף שניתן לטעון כי זו מעולם לא הייתה שחקן אובייקטיבי ושהתפקיד המרכזי שלה היה לספק רווחים לבעלי העיתון או הרשת. סוכני אמת נוספים שמצאו עצמם תחת מתקפה כללו את מערכות אכיפת החוק, קהילת המודיעין ואפילו המדע והרפואה - גופים אלו סובלים מירידה עקבית בתדמית המקצועית שלהם ומהטלת ספק שיטתית באובייקטיביות שלהם. ספקנות היא דבר בריא והיא אבן יסוד בתהליך בירור המציאות (במודיעין, במשפט ובמדע), אבל כאשר קהילות שלמות מגיעות למצב שבו הן מאמינות שמערכת המשפט מושחתת באופן מובנה, שבכירי המודיעין נגועים באינטרסים זרים וש-"הרופאים לא יודעים כלום", נוצר וואקום תודעתי - שמתמלא במהירות על ידי עובדות שמגיעות לעתים ממקור אלטרנטיבי וכמעט תמיד נבררות בהתאם להשקפת העולם של הפרט או הקהילה.

 

The Spinner-in-Chief

אפילו מתנגדיו הגדולים ביותר של טראמפ יאלצו להודות שיש לו אינסטינקטים פוליטיים חדים כתער: עוד ב-2015 המועמד האקצנטרי, חמוש בהבנה תקשורתית של כוכב ריאליטי, זיהה את המצב שהתקשורת נמצאת בו וניצל את ההזדמנות עד סופה. עוד כמועמד בפריימריז הוא השתלט על סדר היום בעזרת אמירות פרובוקטיביות ("מקסיקו שולחת לפה אנסים וסוחרי סמים") ותיאוריות קונספירציה ("אבא של טד קרוז התנקש בקנדי") ובכך הפך מקוריוז לפייבוריט לנצח בפריימריז.

 

דגעדג ()
עובדות אלטרנטיביות. קלינטון וטראמפ

 

את הקמפיין שלו נגד קלינטון הוא ניהל באופן דומה - הפצה והגזמה של כל ביקורת על קלינטון ומחדליה (ובראשם פרשת האימיילים ומחדל השגרירות בבנגזי) כדי להשתלט על סדר היום. מי שציפה שטראמפ יתמתן כנשיא התבדה, ומהר: עם כניסתו לבית הלבן טראמפ לא רק המשיך בהתקפות החריפות על התקשורת שביקרה אותו אלא גם הרחיב אותה ליעדים נוספים. קהילת המודיעין "זכתה" לראות את המסקנות שלה, לפיהן רוסיה התערבה בבחירות לטובת טראמפ ואיראן מצייתת להסכם הגרעין, נדחות באופן גורף בידי הנשיא. מערכת המשפט ואכיפת החוק עברה מכתש ציבורי ותקשורתי בחסות הנשיא ואנשיו, כולל פיטורים של תובעים כלליים וראש אף.בי.איי. אחד שסירב להישבע אמונים לנשיא. וכמובן שהקהילה המדעית והרפואית, ובראשה ד"ר אנתוני פאוצ'י, תוארו שוב ושוב כסוכני כאוס פוליטיים שמעוניינים לחבל בנשיאותו של טראמפ ע"י הפצת פחד ממגפת הקורונה. על מעמד התקשורת בתקופתו של טראמפ אפשר, וצריך, לכתוב בהרחבה: השימוש ב-"ספינים" - אמירה מפתיעה, לעתים מזעזעת, שמשתלטת על סדר היום - הפך לחלק בסיסי משיטת הפעולה של טראמפ, אבל רק כיוון שהייתה לו התשתית הנכונה לפעול בה.

 

הרקולס וההידרה

ובכן, יש. כל גיבור צריך נבל: הגבורה של המלט נבנית מהניגודיות בינו לבין קלאודיוס, עלילת "האביר האפל" כולה סובבת את המאבק של הבאטמן בג'וקר, ואם לא גוליית הפלישתי - דוד המלך היה נשאר רועה צאן משבט יהודה ש-"חוץ משני כבשים וגדי עוד לא ידעו אז מי הוא״. כיוון שכל סיפור טוב זקוק לנבל טוב, בעבור חלקים גדולים מהתקשורת האמריקנית, טראמפ היה הנבל המושלם. בראייתם, טראמפ הכריז מלחמת חורמה על חופש הביטוי ועל הדמוקרטיה עצמה (לא סתם ה-Washington Post הוסיפו את המשפט Democracy Dies in Darkness לכותרת האתר שלהם), ובהתאם - הכריזו מלחמה בחזרה. המאבק של חלקים גדולים מתקשורת המיינסטרים בטראמפ לא היה רק אידיאולוגי במובן של ימין-שמאל או שמרנים-ליברלים, אלא מאבק זהותי: כל עוד ההידרה הכתומה מהבית הלבן ממשיכה להילחם, ובכל פעם שכורתים את ראשה שניים חדשים צומחים במקומו, מובילי המאבק בטראמפ בתקשורת - מהרשתות הגדולות דרך הוושינגטון פוסט והניו-יורק טיימס ועד תוכניות הלייט-נייט - יכולים לספר לעצמם שהם הרקולס המגן על הדמוקרטיה.

 

 

דונלד טראמפ (צילום: ABACAPRESS)
דונלד טראמפ. שיטת פעולה שמשתלטת על סדר היום(צילום: ABACAPRESS)

 

המורשת העיקרית של הנשיא טראמפ ביחסי שלטון-עיתון היא בכך שגרר את התקשורת אל הזירה הפוליטית: בעולם שבו תפיסות ופרספקטיבות נחשבות לפחות כמו עובדות (אם לא יותר), לעיתונות יש תפקיד בעיצוב תפיסת המציאות - התקשורת לא יכולה להיות מדווח אובייקטיבי. המבקרים שלו יטענו שהנשיא היוצא דחק את תקשורת המיינסטרים לפינה ועודד רשתות ימניות, ובראשן פוקס, שתומכות בו ללא עוררין כדי לקדם את האינטרסים של בעליהן; התומכים שלו יאמרו ש-"קרע את המסכה" מעל האליטה התקשורתית ומזימותיה הליברליות. השורה התחתונה היא שהתקשורת, המכונה בטעות "המעצמה השביעית", חוזרת למעמדה המקורי כ-"רשות הרביעית" - לצד בתי המחוקקים, הממשלה ומערכת המשפט, כחלק אינטגרלי מהזירה הפוליטית.

 

התקשורת האמריקאית (והמערבית בכלל), שנאלצת להתחרות עם יותר ויותר מקורות מידע אלטרנטיביים, צריכה להתאים את עצמה לעידן המודרני ולעמוד בקצב, כאשר היעד המרכזי הוא מקסום חשיפה (ובהתאם - מקסום רווחים). האם יש משהו שמביא יותר חשיפה מאשר עיסוק מתמשך באמירה של טראמפ לפיה סין "אונסת" את ארה"ב בסחר, בהדלפות לפיהן הוא מעוניין לבנות חפיר שורץ תנינים על הגבול עם מקסיקו או ביחס המחפיץ שלו כלפי הגברת הראשונה של צרפת?

 

רותם אורג, עורך ראשי של הבלוג ״וושינגטון אקספרס״ העוסק בניתוח ופרשנות של פוליטיקה אמריקנית ברשת החברתית

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
טראמפ. מערכת יחסים מורכבת עם מושג האמת
מומלצים