אנחנו אוהבים להגיד שישראל היא יוצאת דופן מבין מדינות המערב, ולעתים קרובות זה נכון. אנחנו המדינה היחידה במערב שסוגיית ההצבעה המרכזית בה היא חוץ וביטחון, ולא כלכלה (אולי בתקופת הקורונה זה ישתנה), אנחנו המדינה היחידה במערב שבה העיר הגדולה ביותר נוטה לימין ולא לשמאל, ואנחנו המדינה היחידה במערב שאזרחיה הצטערו, באופן גורף, על הפסדו של דונאלד טראמפ. בכל סקר דעת-קהל שנערך בשנים האחרונות אפשר היה לזהות את המגמה: בכל מדינה מערבית, מקנדה עד אוסטרליה ומיפן עד בריטניה,

טראמפ זכה לציונים נמוכים על מדיניותו, מספר חסר תקדים של משיבים ענה שארה"ב היא "לא אמינה" ומנהיגים אחרים, כמו נשיא סין שי וקנצלרית גרמניה מרקל, עקפו אותו במידת התאמתם להתמודד עם משברים עולמיים. יוצאת הדופן היחידה הייתה ישראל: כאן טראמפ זכה, בעקביות מרשימה, לנתוני שביעות רצון מרקיעי שחקים, גבוהים יותר מהמדינות האדומות ביותר בארה"ב עצמה. בפרק הזה בסדרת מורשת טראמפ, ננסה להבין למה.

הדרך לטהראן רצופה כוונות טובות

במזרח התיכון כהונתו של טראמפ נפתחה בקול תרועה רמה, כשבאפריל 2017 החליט לתקוף בסיס של חיל האוויר הסורי לאחר שזה הפעיל נשק כימי בפאתי דמשק. התקיפה, שאמורה הייתה לקבל ציון "נכשל" מבחינה מבצעית (שדה התעופה חזר לפעול תוך פחות מ-24 שעות), הייתה הצלחה אסטרטגית-פוליטית: טראמפ מיצב עצמו כמגן של זכויות אדם ושומר החוק הבינלאומי, זכה למחמאות משני צידי המתרס ובעיקר בידל בין עצמו לבין קודמו בתפקיד אובמה, שנמנע מלאכוף את "הקו האדום" שהוא-עצמו סימן. בישראל חגגו את "שובו של השריף האמריקאי למזרח התיכון", וקיוו שהדי הפיצוצים מדמשק יישמעו גם בטהראן. אבל התקווה הזו התבדתה מהר מאוד - טראמפ, כמו אובמה, נבחר כדי לסיים מלחמות, לא להתחיל אותן, ולמרות שהפעיל כוח צבאי מספר פעמים במהלך כהונתו היה זה תמיד באופן כירורגי ולא כחלק מניסיון להפלת משטרים. שנה לאחר מכן, כשארה"ב (יחד עם בריטניה וצרפת) תקפו שוב בסוריה, איש לא ציפה לשריף.

במקביל, נושא הגרעין האיראני הוציא את טראמפ מדעתו: כמועמד הוא הבטיח - לשמחתם של ישראלים רבים ובהם ראש הממשלה - לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן, "ההסכם הגרוע ביותר אי פעם", אמר ביומו הראשון בתפקיד. טראמפ גם הקיף עצמו בניצים-בנושא-איראן ובראשם בשר הגנה בשם ג'יימס מאטיס, שכמפקד פיקוד המרכז התעמת עם אובמה על כוונתו להגיע להסכם. משנכנס לבית הלבן, גילה טראמפ שהנץ הפך את נוצותיו: יועציו, ובראשם מאטיס, הבהירו לו שפרישה מהסכם הגרעין תגרום יותר נזק מתועלת, שכן איראן עומדת בתנאיו.

זה החזיק קצת יותר משנה. במרס 2018 טראמפ פיטר (בטוויטר) את שר החוץ רקס טילרסון ואת היועץ לביטחון לאומי הרברט מקמסטר והחליפם במייק פומפיאו ובג'ון בולטון, שמאז ומתמיד תמכו בהפעלת לחץ מסיבי על איראן - מאטיס מצא את עצמו במיעוט. במאי, ימים ספורים אחרי שהמוסד חשף את ארכיון הגרעין האיראני (שאמנם לא חידש בדבר עצם קיומה של תכנית גרעין, אבל הוצג באופן משכנע ומרתיע מאוד), טראמפ הודיע כי ארה"ב פורשת מההסכם.

להסכם הגרעין היו לא מעט בעיות, אבל טראמפ עשה שתי טעויות כשפרש ממנו - הוא עשה זאת לבד, מבלי לבנות סביבו קואליציה של מדינות שישתפו עימו פעולה בנושא ובכך בודד את ארה"ב במקום את איראן; והוא עשה זאת מבלי לגבש מדיניות סדורה להמשך. ארה"ב דיברה ארוכות על אסטרטגיית ה"לחץ מקסימלי", כלכלי ומדיני, שידחק בטהראן, אך מעולם לא הגדירה את יעדיה של האסטרטגיה הזו: פומפיאו דיבר על "12 הנקודות" שבהן איראן תצטרך לשנות מדיניותה, ובפועל לשנות את אופי המשטר; מאטיס קיווה שיוכל לסחוט הסכם משופר, מקיף יותר וארוך-טווח יותר; ובולטון, שמעולם לא נתקל בסכסוך בינלאומי שלא רצה לפתור בכוח הזרוע, העדיף עימות צבאי. והנשיא? תלוי באיזה יום תפסו אותו.

השבת הסנקציות מחד, ומתקפת החיוכים של טראמפ (בקיץ 2019) בניסיון להגיע להסכם טוב יותר מאידך, לא הובילה לשינוי במדיניות האיראנית, ואם כבר להפך - טהראן תפסה יותר ויותר אומץ גם כשהחלה להפר את הסכם הגרעין (וכיום היא קרובה יותר לפצצה מאשר ערב כניסת טראמפ לבית הלבן) וכך גם בפעילות האזורית שלה. כשהשביתה את מתקני הנפט של סעודיה בספטמבר 2019, טראמפ לא נקף אצבע; כשמיליציות שיעיות תקפו חיילים אמריקאים, טראמפ ביטל את תלונותיהם על פציעות כ-"כאבי ראש". רק כשכוחות פרו-איראניים צבאו על השגרירות בבגדד, מזכירים לטראמפ את מחדל השגרירות בבנגזי שניסה - בהצלחה רבה - להדביק כאות קלון לקלינטון, הורה טראמפ לחסל את קאסם סולימאני. סולימאני היה בן מוות, וברור שהמזרח התיכון הוא מקום טוב יותר בלעדיו - אך בהיעדר תכנית מסודרת לחיסול, איש לא יכול להבטיח שהמזרח התיכון הוא מקום בטוח יותר.

בין ירושלים לאבו-דאבי

גם בזירה הפלסטינית, טראמפ ענה על חלק גדול מהרצונות של ישראלים רבים: ממשל אובמה סיים את ימיו לאחר עימותים רבים, לעתים יצריים, בין וושינגטון וירושלים, וישראלים רבים ציפו לשיקום האמון בבעלת הברית החשובה ביותר של ישראל. ההחלטה של טראמפ לבקר בישראל בביקורו הראשון מעבר לים, להכיר בירושלים כבירת ישראל ולקיים הבטחתו להעברת השגרירות בהחלט סיפקו את הסחורה. כשהפלסטינים הודיעו שיחרימו את הממשל (אבו מאזן איחל לנשיא "שייחרב ביתך"), טראמפ לא מצמץ: בראייתו, ברמאללה צריכים אותו יותר ממה שהוא צריך אותם. הוא לא נתן לחרם הפלסטיני לעצור את תכנון ופרסום "עסקת המאה", אותו כתם רורשאך פוליטי שכל אחד רואה בו את מה שירצה לראות: הקמת מדינה פלסטינית ב-70% משטחי יהודה ושומרון עם בירה פלסטינית בירושלים לצד הכרה בריבונות הישראלית בגדה המערבית מבלי לפנות ישראלי אחד מביתו. תוחלת היישום של התוכנית, עוד לפני שביידן ניצח, היא אפס - תהליך שלום, כשמו כן הוא, הוא תהליך שבו לפחות שני צדדים צריכים לקחת חלק, והפלסטינים סרבו - אבל העקרונות הוצבו.

דונאלד טראמפ ובנימין נתניהו. "אי השקט שנשאר"

ממשלת ישראל הייתה צריכה לעשות הכול כדי לעגן אותם בתור אבן-הפינה החדשה לנושא הישראלי-פלסטיני גם מול הדמוקרטים (ולהתחיל בצעד פשוט: לא לקרוא לתכנית "תכנית טראמפ"). אבל את ההיסטוריה האמיתית טראמפ עשה, באופן מעניין, בציר "עוקף רמאללה". במשך שנים נטען, כולל על ידי ממשלים אמריקאים קודמים, שנורמליזציה ביחסים בין ישראל לבין מדינות ערב מותנית בהתקדמות של התהליך המדיני עם הפלסטינים - זו לא הייתה טעות, אלא נבואה שמגשימה את עצמה. טראמפ, ובעיקר יועצו וחתנו ג'ראד קושנר, הצליחו לשבור את הפרדיגמה הזו ולחתוך את הקשר הגורדי שבין הפלסטינים לבין מדינות ערב (כאשר עסקאות נשק, הוויתור הישראלי על סיפוח הגדה והחשש הישראלי-ערבי מפני איראן סייעו להבשלת התהליך).

אי-השקט שנשאר

אז מהי מורשת טראמפ במזרח התיכון? כמו תמיד, החיים מורכבים והמציאות מפורטת מדי מכדי שנוכל לסכם אותה בשורה תחתונה לפיה מצבה של ישראל טוב יותר או רע יותר מאשר לפני ארבע שנים. איראן מוכה וחבולה (בגלל הסנקציות, הקורונה ומחירי הנפט הנמוכים) אבל נחושה מאי פעם וקרובה למדי להשגת נשק גרעיני. ישראל רחוקה כמו תמיד מפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני אבל נהנית מירח דבש עם מדינות מוסלמיות ברחבי האזור. העניין הבינלאומי בכלל והאמריקני בפרט בלבנון ובעזה - שתי הזירות שבהן צה"ל עשוי להילחם בסבירות הגבוהה ביותר - נמוך מאי פעם, אבל החזבאללה והחמאס לא הולכים לשום מקום, ובזמן שטראמפ עומד לפרוש לחיי הגמלאות (לפחות עד 2024), אנחנו נמשיך לישון עם חבית חומר נפץ מכל קצה של הגבול.

רותם אורג, עורך ראשי של הבלוג ״וושינגטון אקספרס״ העוסק בניתוח ופרשנות של פוליטיקה אמריקנית ברשת החברתית