בשבועות האחרונים, עם ההכרזה הרשמית על נצחונו של המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג׳ו ביידן, סיכמנו את מה שנראה כמורשתו של הנשיא ה-45, הנשיא דונלד טראמפ, שיסיים את תפקידו ההיסטורי בחודש הקרוב. את החלק הראשון בסדרת "מורשת טראמפ" הקדשנו למדיניות החוץ האמריקנית, כפי שעיצב אותה הנשיא מניו יורק ברוחו ובחזונו של ניקולו מקיאוולי. בחלק השני תמקדנו בשינוי המתמשך במעמדם של "סוכני האמת", ושל עצם מושג האמת, שקיבל משמעות חדשה לאורך כהונתו של טראמפ, לאור מלחמת החורמה שלו בתקשורת. בשבוע שעבר, מאחר וזהו נושא מהותי עבור כולנו, בחרנו להתמקד במדיניות האמריקנית במזרח התיכון והשפעותיה על ישראל. כעת, רגע לפני שהשלטון מתחלף ואמריקה שוב משנה את פניה, חשוב לבדוק מה במורשתו של הנשיא טראמפ יישאר למחליפו, הנשיא-הנבחר ג'ו ביידן.

כנגד ארבעה משברים

עד תחילת שנת 2020 הידועה לשמצה, נראה היה שהכלכלה האמריקנית זינקה - האבטלה הייתה בשפל היסטורי, הצמיחה יציבה (פחות-או-יותר) ומלחמת הסחר עם סין החלה לשאת פירות, ובראשם צמצום החוב השוטף של ארה"ב לסין והנכונות לנהל מו"מ מחודש על תנאי הסחר. נראה היה שטראמפ, שבדיוק זוכה בסנאט בתהליך ההדחה שלו, נמצא על המסלול המהיר והבהיר לכהונה שנייה. בצד השמאלי של המפה, שני המועמדים הבולטים בפריימריז - ג'ו ביידן וברני סנדרס - ספגו אש צולבת מהמחנה שלהם בטענה שהם "לא בחירים" (electable), איש-איש מסיבותיו.

מה ישאיר אחריו? הנשיא טראמפ ועמנואל מקרון

ואז הגיעה הקורונה

בדיעבד, אחרי שהעיתונאי בוב וודוורד פרסם את ההקלטות שלו, אנחנו יודעים שטראמפ הבין מהר מאוד את הסכנה שבמגפה החדשה - אבל חשש שצעדים דרסטיים לבלימת התפשטותה יובילו למשבר כלכלי. במקום, הוא הסתפק בעצירת הטיסות מסין ובניסיונות לבטל את הסכנה שבקורונה. הוא טעה. לא רק שהקורונה הכתה אנושות באמריקה, כאשר אחד מכל אלף אמריקאים הלך לעולמו בעקבות המגפה, היא גם יצרה משבר כלכלי חסר תקדים לא רק בנפילת הבורסות אלא גם ובעיקר בכלכלה הריאלית - האבטלה זינקה למספרים מבהילים וחסרי-תקדים, כוח הקנייה של האזרחים ירד וסקטורים שלמים כמו תעופה ותיירות קרסו. טראמפ נכנס לעימותים קשים עם מושלים וראשי ערים - בעיקר דמוקרטים - והקשה מאוד על מתן סיוע לאלו מהם שלא הביעו בו תמיכה. כאילו כל זה לא היה מספיק, ב-25 במאי נהרג האיש שמותו יצית את המחאה האזרחית הרחבה ביותר באמריקה מזה עשורים, ושהדיה יישמעו ברחבי העולם. קראו לו ג'ורג' פלויד, ותמונות האימים שלו נחנק למוות הוציאו עשרות ומאות אלפי מפגינים לרחובות בכל חמישים המדינות ובעשרות מקומות נוספים בעולם (בהם גם ירושלים ותל-אביב), בדרישה לרפורמות במערכת אכיפת החוק ולצדק גזעי. טראמפ, במקום להעביר מסר מאחד ומפייס, התמקד במקרי המהומות והביזה שפרצו במסגרת המחאות וניסה "לצבוע" אותן כמאבק של אנרכיסטים ו-וונדליסטים נגד אמריקאים שומרי חוק.

הנשיא טראמפ ואנגלה מרקל.

ברקע לכל אלו, כדור הארץ ממשיך להתחמם במנותק מהתחרות הפוליטית ומזהות היושב בבית הלבן - מגל השריפות בחוף המערבי עד ההוריקנים בחוף המזרחי, העולם וארצות הברית בתוכו צועדים אל משבר אקלימי. בניגוד לתדמית שיש לשינויי האקלים בחוגים מסוימים, לא מדובר רק בסכנת ההכחדה של דובי קוטב או צבי ים שנחנקים מקשי פלסטיק - עולם מזוהם יותר הוא עולם חם יותר ויבש יותר, עולם שיש בו פחות שטחים חקלאיים, יותר אירועי מזג-אוויר קיצוניים ועמים שלמים מהגרים לאורכו. משבר האקלים מייצר אתגרים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים ברחבי העולם, וארה"ב - שביידן מבקש להחזיר אותה לעמדת ההנהגה שהייתה לה עד 2016 - תצטרך להוביל את המאבק בו. בשעה שלטראמפ יש אחריות מסוימת בלבד להיווצרותם של ארבעת המשברים האלו - הבריאותי, הכלכלי, החברתי והאקלימי - ובעיות היסוד של אמריקה והעולם היו שם עוד הרבה לפניו, הוא משאיר לביידן אמריקה שבעיות הפנים שלה הן חמורות ומסוכנות.

חמישים גוונים של אדום

המדיניות של הנשיא טראמפ הובילה להשלכות רבות, ואי אפשר שלא להתייחס גם לרובד הפוליטי. אם בעבר הייתה המערכת הפוליטית מחולקת לקווי יסוד ברורים בין שמרנים וליברלים חברתית (בסוגיות כמו הפלות, הגירה ולהט"ב) וכלכלית (בין חסידי שוק חופשי לבין תומכי רשת ביטחון), חלק ממורשתו של טראמפ ושל התקופה היא שבירת כל המוסכמות הרגילות לגבי פוליטיקה ועמדות פוליטיות. על פניו, המפלגה הרפובליקנית היא מפלגה "שמרנית" או "ימנית", אבל כשמסתכלים על שוק הרעיונות המתקיים בה, קשה למצוא קו אידיאולוגי אחיד: המפלגה הרפובליקנית היא ביתם של חסידי שוק חופשי והפרטה כמו הסנאטור ראנד פול ושל מתנגדי סחר חופשי כמו היועץ האסטרטגי לשעבר סטיב באנון; יושבים בה ליברלים ממלכתיים כמו השגרירה באו"ם לשעבר ניקי היילי ואוונגליסטים שמרנים ודתיים כמו סגן הנשיא מייק פנס. שלושת המעצבים המרכזיים של מדיניות החוץ של טראמפ היו סטיב מילר, יועץ המדיניות הבדלן ויקיר הימין האלטרנטיבי; חתנו של הנשיא ג'ראד קושנר, היהודי רך-הקול ממנהטן שעד לפני עשור היה דמוקרט בכלל; ושר החוץ מייק פומפיאו, נץ טורף ובשר מבשרה של המפלגה הרפובליקנית. וברקע לכל אלו: תיאוריות קונספירציה (מ-"תיאוריית ההחלפה" עד QAnon) ואנטישמיות ישנה וטובה, שהיו מי שהחזיקו בהן גם לפני כהונת טראמפ, אבל הוא נתן להן את ההדהוד ברשתות החברתיות - ואת הלגיטימציה.

הנשיא טראמפ ומנהיג סין שי

להלן הרשימה החלקית של מי ששוקלים להתמודד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית ב-2024: פנס, פומפיאו, היילי, פול, מושל מרילנד לארי הוגן, הסנאטור מפלורידה מרקו רוביו והסנאטור מטקסס טד קרוז. גם ילדיו הבוגרים של טראמפ, איוונקה ודון ג'וניור, מוזכרים תכופות כמי שיבקשו להחליף את אביהם - בשעה שלא לגמרי ברור מה הדעות שלהם. טראמפ לא רק שאינו מותיר אחריו יורש ברור להנהגה (וייתכן שירוץ בעצמו ב-2024) אלא שמדיניותו כנשיא - שוברת המוסכמות ועתירת התקדימים - שברה את כל הקווים המאחדים האידיאולוגיים של המפלגה הרפובליקנית. גם במפלגה הדמוקרטית הפערים מעולם לא היו גדולים יותר - אמנם קו השבר הוא אחיד (בין ניאו-ליברלים שתומכים ברשת ביטחון חברתית לבין סוציאל-דמוקרטים חסידי מדינת הרווחה), אבל עומקו אדיר.

חברת הקונגרס מניו יורק אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, ממובילות הזרם הפרוגרסיבי במפלגה, הצהירה כי "בכל מדינה אחרת, ג'ו ביידן ואני לא היינו יושבים באותה מפלגה". בעבור המרכז-שמאל, המחנה "המתון" במפלגה הדמוקרטית, השיטה עצמה עובדת גם אם דורשת תיקונים ושינויים. בעבור הזרם הפרוגרסיבי, טראמפ אמנם הזיק מאוד לאמריקה - אבל הוא סימפטום של השיטה הקפיטליסטית ושל בעיות העומק בארה"ב, לא הבעיה בפני עצמה. המערכת הפוליטית בארה"ב בנויה כך שהיא מתגמלת מודל דו-מפלגתי. כאשר כל מחוז וכל מדינה בוחרים את הנציג שמקבל את המספר הרב ביותר של קולות (שיטת first past-the-post), אין תמריץ ליצירתן של מפלגות נוספות שכן הדבר יוביל לפיצול המחנה, ולכן לא סביר שנראה את אוקסיו-קורטז או באנון ומילר פורשים ומקימים מפלגה ברוחם, אלא מנסים להמשיך ולהשפיע על השיח מבפנים - ובכך להמשיך את הפיצול הפנים-מפלגתי בכל אחד מהמחנות.

שיעורים מבה"ד 1

יש משהו לא הוגן בלטעון ש-"טראמפ משאיר אחריו עולם בלהבות", בדיוק כמו שיש משהו לא הוגן בטענה ש-"אובמה הרס את המזרח התיכון". ראשית, הנשיא האמריקני הוא לא חייל באפסנאות ש-"חותם" על העולם - הוא לא מקבל אחריות על העולם ומתחייב להחזיר אותו כפי שקיבל. שנית, והחשוב יותר, עם כל הכבוד לכוחו ולהשפעתו של נשיא אמריקני, בעולם קורים תהליכים רחבים ועמוקים יותר שאינם תמיד בשליטתו. במקרה של טראמפ, ההתעצמות של סין, "הרמת הראש" של רוסיה ושבירת הגבולות הפיזיים והמונופול על המידע ע"י הרשתות החברתיות היו תהליכים שנמשכו עוד הרבה לפני שירד במדרגות הנעות בבניין טראמפ שבשדרה החמישית והצהיר כי ירוץ לנשיאות. גם הסנטימנט הפנים-אמריקני שהביא אותו לבית הלבן - שדרש מזעור השקעה בזירת החוץ והפניית משאבים לבעיות הפנים - היה קיים עוד לפני כן והמשיך לעצב את מדיניות החוץ שלו לכל אורך כהונתו. אבל למדיניות ולאסטרטגיה האמריקנית יש חשיבות. טראמפ זיהה נכון את האתגר המרכזי ביותר לארה"ב - ההתעצמות הכלכלית, הטכנולוגית והצבאית של סין - אבל לא הצליח לרתום את השותפות האמריקניות למאמץ ההכלה והבלימה שלה. במקום זאת, הוא התעמת עם אירופה ומזרח-אסיה על נושאים כמו תקצוב נאט"ו והפריסה הצבאית במזרח - נושאים חשובים ללא ספק, אבל כמו שמלמדים בבית הספר לקצינים, מנהלים טובים צריכים לדעת לתעדף ולהבחין בין חשוב לבין חשוב ודחוף.

רותם אורג, עורך ראשי של הבלוג ״וושינגטון אקספרס״ העוסק בניתוח ופרשנות של פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקנית. אפשר לעקוב אחרי הבלוג בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.