תמונה כללית

רוח שטות: הסבתא שלא מפסיקה לצחוק

רגע לפני גיל 90, רינה יעקובי היא הסבתא הכי מצחיקה בסביבה: בין פילאטיס, לעיסת נייר, לפרלמנט החברים שלה, היא מספיקה גם לכתוב טור חודשי ולצלם בלי הפסקה. "אם הייתי לבד בבית הייתי מסכנה"

לילך מרקוביץ'
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית

בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן

על שלט הכניסה לדירתה של רינה יעקובי (89) כתוב "יצאתי מדעתי, אשוב בקרוב". כשנכנסים, נחשפים לעשרות יצירות אומנות שיצרה ושלטים מצחיקים שאספה על הקירות. יעקובי, סבתא לשישה, מודה שהיא שטותניקית. כשאנחנו שואלים אותה איך זה בא לידי ביטוי, היא מפנה אותנו לחבריה שבדיור המוגן "בית בלב בית אילדן", והם מספרים על אישה מצחיקה שתמיד מספרת בדיחות, מסתובבת עם חולצות עם כיתוב משעשע וכובעים לא שגרתיים.

הכירו את רינה יעקובי (צילום: שמיר אלבז)


את ההחלטה לעבור לדיור מוגן היא קיבלה אחרי תקופה לא פשוטה. "אני אלמנה, לצערי. הייתה לי תאונת דרכים קשה לפני כמה שנים וכשהרגשתי קצת יותר טוב, החלטתי שזה הזמן שאני אפסיק להיות לבד ושאני צריכה להיות בדיור מוגן".

לדבריה, גם הסגרים והקורונה לא הצליחו לשבש את סדר היום החדש שיצרה לעצמה. "אנחנו לא מרגישים פה טירוף, יש לנו שגרה. אני הולכת בבוקר לאיזה חוג שאני רוצה, יש לי את המחשב, יש לי טלוויזיה, יש לי חברות, יש לי שכנים, הכל. אין לי שום קושי פה". הקושי היחיד מבחינתה הוא בגעגועים למשפחה, אבל גם איתו היא מתמודדת. "היום יש וואטסאפ משפחתי והם באים לבקר מדי פעם, אני קובעת איתם מראש, אנחנו יושבים למטה בקפיטריה וככה אנחנו שומרים על קשר".

צילום: גיל נחושתןרינה יעקובי (צילום: גיל נחושתן)

את קירות דירתה מקשטות שלל יצירות אמנות פרי ידיה. "אני לא אומנית, אני ציירתי בתור תחביב. אחרי שיצאתי לפנסיה הייתי בחוגים לאומנות, לעבודות יד. יחד עם קבוצת חברות החלטנו להשתתף בכל חוג חדש שנפתח. פה אני מקפידה ללכת לחוג פילאטיס וחוג עיסת נייר".

יעקובי גם כותבת טור חודשי בעיתון "אידלתון", המגזין של בית הדיור המוגן בו גרה. היא מקפידה לעסוק בנושאים אקטואליים בשילוב חרוזים ובדיחות. "כשבאתי הנה, דבר ראשון שכתבתי זה על החברות שלי. סיפרתי איך הן עזרו לי כשהייתי אחרי התאונה, ממש עשו אצלי תורנות. מאז בכל פעם אני כותבת על מה שאקטואלי".

זה לא התפקיד היחיד שהיא ממלאת. יעקובי גם מתפקדת כ"צלמת הבית" של בית הדיור המוגן שלה. "בהתחלה באמת צילמתי עם מצלמה שהייתה לי, היום אני כבר מצלמת עם הסלולרי. אני מעבירה את התמונות בוואטסאפ לחנות, הם מפתחים לי ואני באה לקחת".

צילום: גיל נחושתןרינה יעקובי (צילום: גיל נחושתן)

גם לחברים שגרים איתה בדיור היא מוצאת זמן. "אנחנו מתאספים כל בוקר בשעה עשר בלובי למטה, יש לנו שולחן קבוע בקפיטריה, שותים קפה, מפטפטים, מספרים בדיחות, נהנים. יש לנו מעין מועדון חברים כזה ואנחנו יושבים שם איזה שעה, ואחר כך הולכים הביתה כל אחד לעיסוקים שלו".

באשר לתחושות שמלוות אותה בתקופה זו, היא משיבה: "כל יום אני מודה שאני פה, הצוות פה מתייחס אליי נפלא. כל החברים שלי פה. אני כל הזמן חושבת שאם הייתי לבד היום בבית אז הייתי מסכנה. גם המשפחה שלי, הם כולם מרוצים שאני פה".

כשאנחנו מבקשים ממנה בדיחה לסיום, יעקובי מודה בפנינו שמול המצלמה היא מתביישת. אנחנו נפרדים לשלום, היא ממהרת לחזור לישיבה עם החברים ושניות אחרי היא מספרת להם בדיחה וכולם צוחקים. על מה? לנו רק נותר לתהות מה הפסדנו, אבל העיקר שכולם שם מחייכים.

בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן

 

פורסם לראשונה 08:00 | 13/01/2021