שתף קטע נבחר

חיים ומוות ביד הלשון

בתוך הכאוס של הימים האחרונים חבוי לו שיעור חשוב מאין כמוהו, לא רק במישור הפוליטי, אלא שיעור עבור כל אחד ואחת מאיתנו. שחר עזאני על כוחה של מילה

אין לי אשליות בנוגע לכמות הלייקים שהמאמר הזה יקבל. היום לא פופולרי לעמוד באמצע ולא לדבר מקצוות הקיצון, אבל כמו שאמר הסנאטור לינדזי גראהם לאחר האירועים האחרונים ״enough is enough״. ״תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה״ אנו נוהגים לברך בפתח כל שנה, והנה גם בראש השנה האזרחית שמחנו עד מאוד לומר שלום לשנת 2020, בתקווה כי 2021 תנהג בנו ביתר רוך ועדינות. קיווינו, ונתבדינו. בשבוע שעבר, עצרת תמיכה בנשיא היוצא, דונלד טראמפ, הסתיימה באקורד צורם במיוחד, כאשר המונים צרו על בניין הקפיטול בוושינגטון הבירה, ולבסוף פלשו אליו, בזזו וגרמו נזק רב, לא רק פיזי אלא תדמיתי. המעצמה החזקה ביותר בעולם עמדה פתאום נבוכה, חבולה ומוכה, כשתמונות מבית המחוקקים שלה הזכירו מראות מרפובליקות נחשלות ברחבי הגלובוס והשסע העצום בתוכה חשוף לעיני כל.

 

בתוך כל זה, בתוך הכאב והמחלוקות הפוליטיות האדירות בין ימין לשמאל אליהן נשאב הדיון, אני מבקש לעצור לרגע ולמקד המבט. בתוך הכאוס חבוי לו שיעור חשוב מאין כמוהו, ולא רק במישור הפוליטי, אלא שיעור לכל אחד ואחת מאיתנו. בספר משלי (יח, כ״א) אנו קוראים ״מוות וחיים ביד לשון״, הכרה ברורה וחד משמעית בעוצמתה ובכוחם של הדברים הנאמרים, ובפרקי אבות (א, י״א) נאמר ״חכמים היזהרו בדבריכם״. במהלך העשור האחרון העולם שסביבנו התמלא במילים, ״דמוקרטיזציה של המידע״ קראו לזה. הררי מילים נשפכו על מגוון נושאים, בזמן שענקיות הטכנולוגיה שעטו קדימה ופיתחו אימפריות תקשורתיות חסרות תקדים ובהן מיליוני כותבים ומפרסמים מטעם עצמם. שם התחדד ובא לידי ביטוי האופי האנושי הבסיסי ביותר של הבלטת הקיצון, ובממלכת הפרובוקציה כל דאלים גבר.

 

פתאום לא היה מקום לדרך האמצע, לניסיונות לגשר, לפשר, למצוא את המשותף. קולות אלו לא קיבלו ״לייקים״, לא עניינו כמו אותה קטטה שצולמה והועלתה לרשת. בידור הפך להיות המטרה, סחף רגשי היה לאמצעי – ולא משנה להיכן ניסחף, כל עוד המפרסמים יקנו מודעות ויגיעו לקהל היעד. למוצר. אלינו. ועם מפלי המילים הגועשים בחיינו, הרעש התדיר המביט אלינו ממכשיר הנייד שלנו, על מסך הטלוויזיה או המחשב בעבודה, נדמה שהתחלנו לזלזל בכוחה של המילה. ״הכל דיבורים״ מספרים לנו, אבל האם אכן כך? אם יש משהו שניתן ללמוד מהאירועים האחרונים, ויותר נכון מאירועים שונים לאורך ההיסטוריה המתרחשים מעת לעת ומציבים מראה בפנינו, הוא בדיוק ההפך.

 

דגידגי ()
כוחה של מילה. חשבון הטוויטר של דונלד טראמפ

 

המילה היא כלי רב עוצמה והעידן הטכנולוגי רק העצים את כוחה, בין אם של זו הכתובה או הנאמרת, ואת יכולתה להגיע מקצה אחד של העולם לאחר ברגע ולנחות בליבם של מיליארדי אנשים בכל רחבי אימפרית המדיה החברתית. אם שנת 2020 הייתה מוקדשת למגפת הגוף, הוא וירוס הקורונה, הרי שנת 2021 נפתחה בהפגנת כוחה של מגפה מסוכנת הרבה יותר, היא מגפת המלל וכמה מהר היא יכולה להדביק רבבות רבות של אנשים. הנשיא טראמפ בילה את החודשיים האחרונים מאז הבחירות בארה״ב בחתירה תחת תוצאותיהן, והגם שהוא ותומכיו יותר מזכאים לבקש סעד ראוי מבתי המשפט בתוך המערכת, גם כשדלתות אלו נסגרו בפניהם, הם המשיכו להוסיף שמן למדורה וללבות את הספק והשנאה בקרב רבים. מילים כמו ״קרב״ ״מלחמה״ ו״לתקוף״ יצאו מפיהם בלי חשבון. מה הם חשבו שיקרה? שואלים רבים, והרי הכתובת הייתה על הקיר. וכאן לא מסתיים הדיון, שכן גם עלינו – כחברה – לשאול את השאלות הקשות ביחס לאמצעי ההפצה העומדים לרשותנו. המדיה החברתית היא כלי רב עוצמה ששינה את פני האנושות לטובה, אולם כמו בדברים כה רבים בחיינו, אין טוב בלי רע.

 

אימפריות המדיה החברתית החליטו להפעיל את סמכותן ולמנוע גישה מהנשיא היוצא לפלטפורמות שלהן בטענה כי הן חוששות מליבוי האלימות. האם זה מעט מדי, מאוחר מדי? האם חברה פרטית היא דווקא זו שצריכה להעניש נציג ציבור נבחר, שרק לאחרונה הצביעו לו 74 מיליון איש? וכיצד נתקבלה ההחלטה ועל ידי מי? ומדוע דווקא טראמפ מאבד את השימוש בכלי, אולם מנהיג איראן, האייתוללה עלי חמינאי מצייץ לו בחופשיות, בה בעת שתחת שלטונו מתבצעים מעשי זוועה במיליוני אנשים שאף לא מקבלים גישה לאותן רשתות חברתיות עצמן בכדי להביע את כאבם? והרי היעדר השקיפות כשלעצמו מייצרת תסכול ומטפח רגשות שליליים גם בקרב אלו הדוחים את מעשי האלימות, אולם אוחזים בדעות שמרניות וכעת מרגישים במצור ובמצוקה על ידי אימפריות המדיה ״הליברליות״. ומעבר לאמור, חשבו לרגע כיצד כעת יוכלו צדדים להידבר, להכיר האחד את דעותיו של השני, כשהם נמצאים בפלטפורמות שונות לחלוטין ואינם חשופים האחד לשני כלל?! כל אחד ותיבת תהודתו, והשאלות רבות הן, וחשובות עד למאוד לעתיד כולנו. שנת 2021 נפתחה בקול תרועה רמה, ובה תזכורת כואבת כי הגיע הזמן לקחת אחריות לא רק על הדיאלוג הפוליטי, אלא גם על עצמנו בנושא הנוגע לכל אחד ואחד מאיתנו ומשפיע ישירות על עתידנו. כל אחד ואחת מאיתנו ראוי לו שישקול מילותיו, בין אם בכתב ובין אם בע״פ.

 

הגיע הזמן להיאבק בדחף של סחף הקיצוניות והמתק הזמני של הפרובוקציה. זהו הזמן לטפח את המתינות גם בחיי היומיום שלנו, למצוא את המשותף ולקרב את האחר. וכל אותם אלו בשוליים, המבקשים לנהוג באלימות ולקיים שיח שלילי, אותם יש להוציא אל מחוץ למחנה בכל דרך העומדת לרשותנו. בו בזמן עלינו לקיים גם דיון אמיתי במהותן של הרשתות החברתיות ובפיקוח עליהן. ברור כי טוויטר ופייסבוק, ודומותיהן, אינן עוד מאפייה בפרברי דנוור המסרבת לשרת לקוח. גודלן, עוצמתן ותפוצתן מחייבות דיון של ממש, שכן – כידוע לכולנו – חיים ומוות ביד הלשון. תהיו טובים, אנשים.

 

שחר עזאני, יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בניו יורק, אוהב ישראל

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
חיים ומוות ביד הלשון. טראמפ
מומלצים