שתף קטע נבחר

סוף המשחק

אחרי חמש שנים בכותרות, וארבע שנות נשיאות, עזב הנשיא טראמפ את הבית הלבן. פרידה דרמטית

יום רביעי, 20 בינואר, 20201, היה יומו האחרון של טראמפ כנשיא. בחמש השנים האחרונות, וכנראה שכל מי שעקב אחרי הפוליטיקה האמריקאית יזדהה, עקבתי אחריו מקרוב, כתבתי עליו עשרות אלפי מילים, הכרתי את כל אנשי הממשל שלו ולמדתי את סגנונו, חזונו והמדיניות שלו. אם לדבר בנימה האישית ביותר: מבלי שתכננתי, הנשיא ה-45 הפך לאחד האנשים המרכזיים בחיים המקצועיים שלי. זוהי תקופה שמגיעה לסיומה, וכמו כל סיום - כולנו מגיעים אליה ברגשות מעורבים. כחוקר אני תמיד מתנגד לאמירות כמו "טוב לישראל" או "רע לישראל": גם כי המציאות היא הרבה יותר מורכבת מאשר אותה שורה תחתונה של טוב או רע, וגם כי החשיבה הזו דורשת הנחות יסוד נורמטיביות, לגבי "מה בכלל טוב" לישראל.

 

בבואנו להעריך את כהונתו של טראמפ, בראש ובראשונה יש לחלק את ההערכה של מנהיג לשלושה רבדים: רובד החזון, שקשור בתפיסה ארוכת-הטווח לגבי מקומה ותפקידה של ארה"ב בעולם ושל מערכת היחסים בין הפרט למדינה; רובד הסגנון, שקשור ברטוריקה ובמודל המנהיגות שמציע הנשיא היוצא ברמה האישית; ורובד המדיניות, שקשור בצעדים הקונקרטיים שמקדם הממשל בפועל.

 

גכנגכ ()
סוף המשחק. דונלד טראמפ מגיע לפלורידה

 

מדיניות

במקום לדבר על מהלכים "פרו-ישראליים" או "אנטי-ישראליים", חשוב לדבר על הזדמנויות וסיכונים: הסכמי אברהם, ההכרה ברמת הגולן, העברת השגרירות וירושלים ומתן יד חופשית לפעולה נגד הגרורות האיראניות בצפון - הזדמנויות. זניחת התהליך המדיני לטובת "תוכנית" חד צדדית, נטישת הסכם הגרעין ללא אסטרטגיה חלופית ופגיעה במעמד של ארצות הברית בזירה הבינלאומית - סיכונים. מי מאילו גובר על מי? זו כבר שאלה פוליטית. לגבי החזון, הגם ורבים יגידו שלטראמפ אין חזון קוהרנטי וברור, טראמפ הביא איתו גישת עולם קפיטליסטית-עסקית טהורה אל העולם של היחסים הבינלאומיים: במקום תחרות חופשית בין תאגידים, תחרות חופשית של מעצמות. במקום פירוק רגולציה עסקית, פירוק הסכמים בינלאומיים והחלשת ארגונים בינלאומיים, שנועדו לבלום את כוחן המונופוליסטי של מעצמות. במקום יחסי תן-וקח עם לקוחות, חתירה ל-"עסקאות" מבוססות אינטרסים עם מדינות חסות. בשעה שלפניו הפרדיגמה הגלובלית של ארה"ב כללה גם טוויית בריתות וקידום ערכים, טראמפ ראה את העולם כמו שרואים אותו מנכ"לים - דרך שורת הרווח, יהיה זה כלכלי, פוליטי או אסטרטגי.

 

דוגרי

לגבי הסגנון, אותו סגנון שבמשך שנים תומכיו של טראמפ - בארה"ב ובישראל - הסבירו לנו שהוא לא חשוב: ובכן, הוא כן חשוב. אוהדיו של טראמפ התחברו לגישתו הישירה, הבלתי-מתפשרת, הנון-פוליטיקלי-קורקט (ובעברית מדוברת, "דוגרי"). מצד שני, הפוליטיקלי-קורקט התפתח מסיבות טובות - להתבטא מבלי לפגוע באנשים - והדריסה שלו בריש-גלי הובילה לתוצאות פחות רצויות. יש דוגמאות "קטנות" לכך, כמו סיפורים על ילדי בית ספר שמקללים "תחזור למקסיקו יא אנס" (וכשהם מעומתים על כך, הם משיבים "אבל זה מה שהנשיא אמר"), אבל ישנם מקרים קיצוניים יותר. הפריצה אל המיינסטרים של תומכי עליונות לבנה, גזענים ואנטישמים לא יכלה להתאפשר ללא התרת הרסן הרטורית של הנשיא טראמפ. הנשיא היוצא אינו אנטישמי בעצמו, אבל העלמת העין שלו מגילויים בוטים של אנטישמיות - החל בצעדת "איחוד הימין" בשארלוטסוויל, בה צעקו גלוחי-ראש נושאי-לפידים ומניפי-דגלי-צלב קרס סיסמאות של המפלגה הנאצית - הראתה להם שמה שפעם היה מוקצה מחמת מיאוס עכשיו הוא לגיטימי.

 

הביידן הלא נכון

ביידן לא חלם להיות נשיא. כלומר, הוא כן, כל פוליטיקאי חושב על ההתמודדות לתפקיד הרם ביותר במדינה, וביידן עצמו התמודד פעמיים קודם לכן על התפקיד, ב-1988 וב-2008. אבל אחרי שתי קדנציות כסגן נשיא, בגיל 74, הוא החליט לא להתמודד: הוא עדיין התמודד עם האבל על מותו של בנו בו ביידן, הכוכב העולה בפוליטיקה של דלאוור שכבר סומן כיורש עתידי לאביו. במקום, ביידן פרש לגמלאות והחליט להשאיר את השרביט להילארי קלינטון. עם ניצחון טראמפ הוא התלבט ארוכות האם להתמודד שוב. הוא ידע שהגיל יהיה בעיה, גם תדמיתית וגם בעבור הצעירים הדמוקרטים שמצפים להנהגה חדשה. הוא ידע שהמתינות, הממלכתיות, הרצון לשתף פעולה עם הרפובליקנים ישניאו אותו על הגרעין הקשה של המצביעים. אבל אחרי צעדת "איחוד הימין" - ואחרי שהנשיא טראמפ סירב לגנות את הצועדים בה ואמר ש-"היו שם גם אנשים טובים" - הוא לא יכל יותר לשתוק. הוא חזר למגרש הפוליטי, ספג אש צולבת ממפלגתו שלו ואש תופת מטראמפ ומהרפובליקנים, וניצח. בנאום מרגש, ביידן נפרד בדמעות ממדינתו דלאוור. הדבר היחיד שאני מצטער עליו, אמר, הוא שמחר יושבע הנשיא ג'ו ביידן, ולא בו ביידן.

 

אל מחילת הארנב

בואו נדבר על קונספירציות. מימי השקת הקמפיין הן התחילו לרוץ, מערערות את האמון הבסיסי בשיטה הדמוקרטית עצמה. ליל הבחירות הציג מפה אדומה בוהקת, אבל המגמה הייתה לטובתו של ביידן שכן המעוזים הדמוקרטיים במדינות המפתח טרם נספרו - כאן הקונספירציות החלו להעלות הילוך. מהשמדת פתקים ועד מצביעים מתים, ממכונות "דומיניון" שמזייפות תוצאות ועד מניעת כניסתם של משגיחים רפובליקניים, מברק אובמה והילארי קלינטון ועד ג'ורג' סורוס והוגו צ'אבז (שמת בכלל לפני שנים), מהמפלגה הקומוניסטית הסינית ועד המוסד, מה לא הושמע לגבי "הבחירות הכי מזויפות בהיסטוריה". תומכיו של טראמפ בקונגרס, בתקשורת וברשתות החברתיות - שוב, לא רק בארה"ב - הדהדו את המסרים האלו. צריך להגיד משהו: בחירות חופשיות ושוויוניות הן אבן הראשה של דמוקרטיה. כשהן מתקיימות כראוי הן מבטאות את עקרונות היסוד של דמוקרטיה - שלטון עצמי, חירות ושוויון. לטענות על זיופים, רמאויות או אי-סדרים צריך להתייחס במלוא הרצינות וכובד הראש, ולכן לתת לגופים האחראיים על כך - משרדי המדינה (state departments) של המדינות ובתי משפט - לטפל בהן ולבחון אותן. מיעטנו לכתוב על הטיעונים של טראמפ והימין על זיופים. סיקור אחראי צריך לציין שהדברים האלו קיימים ושהם עומדים בפני דיון במשרדי המדינה ובבתי המשפט, אבל לא לנתח כל דיווח או לסקור כל עתירה. לא מתוך הטייה מובנית או ניסיון טיוח, אלא מתוך ההנחה שעל השאלה הזו - האם היו זיופים, ואם כן עד כמה ולטובת מי - צריכים לענות גורמי מקצוע מוסמכים, ולא פרשנים. השיח סביב טענות הזיופים יצא משליטה, ונגרר לאורך חודשיים ארוכים ומתישים.

 

בשעה שרפובליקנים רבים הכירו בניצחונו של ביידן, רבים אחרים נצמדו לכל בדל ראיה לזיופים. ההודעות של משרדי המדינה הוסברו כהתקרנפות או התקפלות, הפסיקות של בתי המשפט (כולל אלו בהם יושבים שופטים שמינה טראמפ) הם חלק ממזימה של דיפ-סטייט מיתולוגי. התופעה הזו, של הסתערות אל תוך מחילת הארנב, נובעת מתא-ההד (echo-chamber) של הרשתות החברתיות, שהאלגוריתם שלהם מעודדים גם תוכן מקטב ומפלג וגם מהדהד את הדעות הקיימות שלהם. אבל זה לא רק האלגוריתם של הרשתות החברתיות, זה האלגוריתם שלנו כבני אדם. זה הדיסוננס הקוגנטיבי של תומכי טראמפ, שלא סתם אהבו אותו והעריכו אותו - הם ראו בו את הנשיא שתמיד חיכו לו, הן מבחינת מדיניות והן מבחינת סגנון. הם רואים את כל הטוב (בראייתם) שהוא מרעיף על ארה"ב (אם הם אמריקאים) או על ישראל (אם הם ישראלים), או גם וגם, ומתקשים להבין איך מישהו יכול להצביע למועמד אחר. תחושת ההפסד הזו מתעצמת נוכח 74 מיליון המצביעים של טראמפ, הכי הרבה שנשיא מכהן זכה לו אי פעם. זהו אותו דיסוננס קוגנטיבי שהכה בדמוקרטים ב-2016, אז רבים - כולל רבים מתומכי הדמוקרטים כאן בארץ - סרבו להאמין שטראמפ הצליח לנצח את קלינטון. ההבדל היה שקלינטון, אובמה ובכירי הדמוקרטים קיבלו את ההפסד (אובמה הזמין את טראמפ לבית הלבן עוד באותו הבוקר) וקראו לתומכיהם להיעמד מאחורי הנשיא, ברוח "הצלחתו הצלחתנו". אצל טראמפ זה לא היה ככה, ואת התוצאות ראינו בעצמנו לפני כשבועיים.

 

רותם אורג, עורך ראשי של הבלוג ״וושינגטון אקספרס״ העוסק בניתוח ופרשנות של פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקנית. אפשר לעקוב אחרי הבלוג בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים