150,000 עובדי התיאטרון בישראל יושבים בבית מאז פרוץ הנגיף לחיינו, שערי האולמות לא נפתחו ולו לרגע אחד. עולם התרבות בהדממה מוחלטת כבר כמעט שנה. עבור מאשה אילין (42), שחקנית עם תסמונת דאון, התיאטרון הוא לא משכורת, אלא אוויר לנשימה.
אילין מופיעה במסגרת תיאטרון של עמותת כנפיים, ההצגה האחרונה שבה השתתפה לפני הקורונה הייתה "כפית של זהב", שעוסקת בעולם החלומות הבלתי אפשרי של אנשים עם פיגור שכלי. הם הופיעו יחד בצוותא, בקאמרי, בכל היכלי התרבות ועשו סיבוב גם בבלגיה, ברלין ומוסקבה.
צפו במאשה אילין וחבריה לתיאטרון "כנפיים":
"אני אישה מוגבלת עם תסמונת דאון. התחלתי לשחק בשנת 2004, זה קשה לדבר אז התחלתי לשחק. זה לא קל לי להיות שחקנית, זה ממש לדעת תפקיד בעל פה, לדעת טקסט", היא מספרת באומץ וממשיכה בכנות: "יותר קל לי עם הטקסט מאשר לדבר איתך, המחסום יורד".
"קל לי לדבר שהטקסט ברור לי מראש, ככה אני לא מגמגמת ולא בולעת מילים. אין לי מקום בטלוויזיה, אין לי מקום בעיתון וברדיו, יש לי מקום בתיאטרון. לפני המשחק הייתה לי טראומה, גמגמתי מפחד והמשחק מאוד עוזר לי".
עמותת "כנפיים" מאפשרת לאמנים המתמודדים עם מוגבלות נפשית לקחת חלק פעיל בקהילה תוך מתן ביטוי ליכולתם האמנותית. מרכז "כנפיים" הוא ראשון מסוגו בישראל, ומעטים כמוהו בעולם כולו.
3 צפייה בגלריה
"לפני המשחק הייתה לי טראומה, גמגמתי מפחד והמשחק מאוד עוזר לי". מאשה אילין
( מתוך חוג צילום בהנחייתו של מיכה אדר)
אילין היא משתקמת של עמותת צ'יימס שפועלת לשיפור איכות חייהם של אנשים עם מוגבלות, היא משחקת כבר חמש עשרה שנים על הבמות, והופיעה גם בגרמניה, מוסקבה ומקומות נוספים בעולם.
"אני מתרגשת, עצובה או בוכה וזה יוצא לי במשחק"
"אני רוצה רק תפקידים רק ראשיים, אני רוצה להתבטא, להגיד מילים. אני אוהבת לשחק כי זה מוציא לי רגשות. אני מתרגשת או עצובה או בוכה וזה יוצא לי במשחק. החלום שלי הוא לשחק בטיטאניק, עם לאונרדו דיקפריו. אני אוהבת ים, אוהבת גלים", היא מוסיפה.
"אני יודעת הרבה תפקידים. בתפקיד הראשון שיחקתי כלה. אני יכולה להסתכל לפרטנר בעיניים ולהגיד משהו. זה נותן לנו כנפיים, אנחנו מלאכי עליון. יש ביחד איתי עוד אנשים עם מוגבלות, עם תסמונת דאון, עם אוטיזם. אז אני לא לבד".
3 צפייה בגלריה
"יש ביחד איתי עוד אנשים עם מוגבלות, עם תסמונת דאון, עם אוטיזם. אז אני לא לבד". מאשה אילין
( מתוך חוג צילום בהנחייתו של מיכה אדר)
העמותה מפעילה קבוצת תיאטרון לשחקנים, כעשרים במספר, בעלי נכויות שכליות. הידועה והבולטת שבהפקותיהם היא ההצגה "כפית של זהב" שבה משתקפים חייהם, חלומותיהם וחוויותיהם. היא מוצגת באופן קבוע בתיאטראות מרכזיים בישראל, לפני הקהל הרחב, אנשי חינוך וממשל. ההצגה זוכה להצלחה גדולה אף בפסטיבלים בחו"ל.
"ממש קיבלתי תפקיד, אני נותנת שירות לאנשים"
מאשה אילין מספרת בגאון על כך שהצליחה להשתלב בשוק העבודה החופשי: "אני עובדת בסופר פארם. עליתי לרמה הכי גבוהה שיש. ממש קיבלתי תפקיד, אני נותנת שירות לאנשים", היא מסבירה. מסלול "תעסוקה נתמכת" של צ'יימס במסגרתו היא מועסקת כולל כיום כ-265 אנשים עם מוגבלויות ומתמודדי נפש, העובדים בשוק החופשי, במפעלים ועסקים פרטיים וממשלתיים בהשמה פרטנית או קבוצתית באזור המרכז והשרון.
עמותת צ'יימס ישראל היא ארגון ללא מטרות רווח הפועל לשיפור איכות חייהם של אנשים עם מוגבלות. צ'יימס ישראל מפעילה כיום כ-25 מסגרות ותוכניות ליותר מ-1,400 אנשים ובני משפחותיהם. העמותה פועלת למען אנשים עם מגוון מוגבלויות.
בין מסגרות ושירותי העמותה ניתן למצוא מעונות יום שיקומיים לפעוטות, גנים לחינוך מיוחד, מרכזי יום ארוך בבתי-ספר וגנים, מרכזי רצף שירותי תעסוקה, שילוב בוגרים בתעסוקה בשוק החופשי, מרכזים טיפוליים לבוגרים, מועדוני פנאי לבוגרים ולמתמודדים עם מגבלות נפשיות וליווי בוגרים במגורים עצמאיים בקהילה - במטרה לאפשר לכל אחד את הניצחון שלו, תוך הזכות והיכולת לחיות חיים של כבוד ועצמאות ומיצוי הפוטנציאל האישי המקסימלי הטמון בו.
במהלך כל התקופה שמרו רכזי העמותה על קשר ישיר עם כלל המעסיקים כדי שיחזירו את העובדים מחל"ת בהזדמנות הראשונה, ועבור חלקם אף הגיעו להסדר של חתימה על ימי חופשה במקום חל"ת וסייעו במיצוי הזכויות מול הביטוח הלאומי, לשכת התעסוקה ורשויות נוספות.
אילין מדגישה שאין תחליף לקהל באולמות: "לפני הקורונה היו אלף איש בהצגה. הקהל מחבק אותנו, מקבל אותנו מחיאות הכפיים שלהם נהדרות. יש לי הרבה געגועים מהבטן".
"התיאטרון שינה אותה. הפך לה את החיים"
קרינה אילין, אמא של מאשה משתפת: "15 שנים מאשה בתיאטרון, זה שינה אותה. הפך לה את החיים. היא נושמת בשביל זה, קמה בבוקר בהתלהבות. מדברת על זה כל היום. בשבע שנים האחרונות היא עובדת בסופר פארם. בסגר האחרון מבחינת תעסוקה דווקא מאשה מסודרת, היא ממשיכה לעבוד, אוהבים אותה בעבודה, אבל זה לא אותו דבר", מסבירה האם "היא שחקנית, זה הכל בשבילה. לפני הקורונה פעם בשבוע הם היו נפגשים בתיאטרון וזה היה מניע אותה כל השבוע. התאטרון מאוד חסר לה, אין על מה לדבר"
מאשה מסכמת: "הקורונה מביישת אותי. אני מתגעגעת לתיאטרון, יש לי הרבה געגועים מהבטן. אם יש רגש, יש אהבה. אני לא יכולה לצאת החוצה, מחזיקים אותי כמו בכלא, עכשיו יש לי תאטרון רק דרך הזום ביום שלישי - זה לא אותו דבר".
