בשעה שהמלחמה בחבל תיגראי באתיופיה הפכה את המקום למוקצה, נעים להיזכר בסדנת הצילום שהדרכתי באתיופיה לפני שנה בדיוק.
מעטים מוציאים סדנאות צילום טבע לאתיופיה, ובצדק: למרות שהאנשים ברובם מקסימים, המדינה לא קלה מבחינת סטנדרט המחיה באזורים רבים, ובמהלך טיול כזה אפשר להניח שרוב מה שיכול להשתבש אכן ישתבש. לשמחתי רוב הנוכחים היו משתתפים חוזרים שכבר הכרתי וידעתי שיעמדו גם במצבים לא נעימים.
כך נראה הר געש מתפרץ ממבט על. מטיול אחר של מרום
(צילום: ארז מרום)
צילום בבוני הג'לדה הפוטוגניים
מטרת הטיול הייתה צילום טבע, והוא כלל שני לוקיישנים עיקריים. הראשון מביניהם היה הרי הסימיאן: פארק לאומי רחב ידיים ויפהפה שניתן לבלות בו ימים רבים בטרקים ובצילום. מטרתנו העיקרית כאן הייתה אחת: צילום בבוני הג'לדה בעלי הרעמה הזהובה. הקדשנו לכך יומיים רצופים.
בבוני הג'לדה הם מין הקוף היחיד שתזונתו מורכבת אך ורק מעשב. הם גם הקופים שחיים בלהקות הגדולות ביותר – עד 800 פרטים בלהקה. הם רגילים לנוכחות בני אדם ולכן קל להתקרב אליהם, לעיתים עד מרחק נגיעה. בנוסף הם יפהפיים והרעמה של הזכרים הבוגרים מתנופפת ברוח וזוהרת כאשר מכה בה אור השמש. מעבר לכך, הם חיות חברתיות ביותר ומפגינים מגוון התנהגויות מעניינות ופוטוגניות. אובייקטים מושלמים לצילום.
התמונות המוצלחות ביותר של בבוני הג'לדה היו כאלה שמעניינות גם מבחינת התנהגות וגם מבחינת אור. השתמשתי הרבה בתאורה אחורית על מנת להדגיש את הפרווה היפה של הקופים, וניסיתי לתפוס רגעים בהם הם מטפלים אחד בשני או לחילופין מאיימים אחד על השני, כדי להראות את מגוון ההתנהגויות שלהם. לשמחתי, ביום הצילום הראשון מצאנו להקה ענקית באמצע שדה זהוב, מה שתרם רבות למראה התמונות.
בנוסף לבבונים צילמנו את נופי הסימיאן היפים, כולל מפל ג'ינבר המרשים, ששמש הצהריים עיטרה אותו בשלל צבעי הקשת.
המקום החם ביותר על כדור הארץ
הלוקיישן השני בסדנה היה שפל הדנאקיל, מקום עוין, למעשה המקום החם על פני כדור הארץ במונחי טמפרטורה ממוצעת, וחסר כל תשתיות תיירות (ישנים על מיטות קש מתחת לכיפת השמיים) אך מיוחד במינו.
מיקומו במפגש בין לוחות טקטוניים הנסוגים אחד מהשני גורם לשפע פעילות געשית, והוא מציע מגוון אובייקטים ייחודיים לצלם הטבע. לדוגמה, אזור דלול (Dallol) משופע בבריכות חומצה גופרתית צבעוניות, ובתצורות סלע מעורב במלח על שפת אגם מלח ענקי.
הדובדבן שבקצפת בטיול בשפל הדנאקיל הוא כמובן הר הגעש ארטה אלה. כדי להגיע להר הגעש צריך לנסוע שעות ארוכות על כבישים לא סלולים ולקבל אישור כניסה מאנשי ה"אפר" (Afar) המקומיים. לשמחתי המדריך שבא איתנו הכיר היטב את המדיניות ולאחר משא ומתן ממושך קיבלנו את אישור הכניסה.
מן הסתם, כל העניין הוא הצגה שמטרתה להוציא מהתיירים עוד כמה דולרים. למרבה הפתעתי נוכחתי לדעת שמדובר בכ-30 דולר בלבד. הג'יפים יכולים לטפס עד גובה מסוים, וממנו יש ללכת ברגל לפסגת הר הגעש. ההליכה לא נעימה בגלל החום הרב אך היא קצרה משמעותית ממה שנדרש בעבר, בגלל שינוי בתוואי הדרכים.
מה קרה לבריכת הלבה שהתמוטטה?
צילמתי את ארטה אלה לראשונה בשנת 2013, אז נגלתה לעיני בריכת לבה מדהימה אך לא גדולה במיוחד. בשנים מאז, הבריכה התמוטטה ולבה נוזלית בקושי נראתה זמן ארוך מאוד. לשמחתי, המצב התייצב לפני כמה שנים, ונוצרו שני לועות ענק, מהם צילמנו אחד בקוטר 70 מטר ובעומק 120 מטר. בתחתית הלוע היו זרמי לבה משתנים.
בערב הגעתנו הר הגעש היה רדום למדי, למעט כמה התפוצצויות שצילמנו בחשיפה ארוכה. כאמור, דברים יכולים להשתבש. לאחר שינה על מזרנים תחת כיפת השמיים, קמנו לפנות בוקר בחושך, ומשהו אמר לי שכדאי שנצא לכיוון הלוע כמה שיותר מוקדם. כשהתקרבנו ללוע, ראיתי שהעשן שבקע ממנו הואר באדום חזק, מה שהעיד על כך שהתמזל מזלנו.
כשהגענו לשפת הלוע, נגלתה לעינינו התפרצות מדהימה, כולל מזרקת לבה ונהרות לבה שזרמו ממנה לכל כיוון במעמקים. לחלק מהמשתתפים זו הייתה הפעם הראשונה שהם חווים הר געש פעיל, ורבים מהם אמרו לי לאחר מכן שנשימתם נעתקה. אני ממליץ בחום לחוות התפרצות געשית מקרוב, זוהי חוויה מאלפת ומרגשת, וכמובן מספקת אפשרויות צילום מדהימות. כאשר ההתפרצות שככה, הטסתי רחפן לעומק הלוע כדי לצלם את התצורות מקרוב.
