דני שמולביץ'-רום, "שמילו", הלך לעולמו בשבוע שעבר והותיר בור בכדורגל הישראלי בכלל ובמכבי חיפה בפרט. שמילו היה לא רק שחקן כלבו מושלם, הוא היה ססגוני ובלתי מנוצח בעיני רבים – כזה שריגש גם על הדשא וגם מחוצה לו. על האיש שהיה מהיר כאיילה וניתר גבוה מכולם – סיפורה של אגדה ירוקה.
לא סתם זכור שמילו כ"פטריוט ירוק" ואחד מגדולי השחקנים שהופיעו אי פעם במדי מכבי חיפה. הוא שיחק במדיה בלבד במשך 15 שנים במצטבר (כולל חזרה כפולה מפרישה), ועוד 11 שנים בנבחרת ישראל (כולל רגע השיא במונדיאל מקסיקו 1970). האיש למשימות מיוחדות חרך את אגף ימין ואמנם ייזכר בעיקר כחלוץ, אך מילא בעת הצורך גם את המשבצת ההגנתית ואפילו עמד בין קורות השער.
שמילו גם היה מלך השערים של מכבי חיפה בכל הזמנים עד שזאהי ארמלי גזל ממנו את התואר בשנת 1989 (כיום מחזיק בסגנות עם 98 שערים בכל המסגרות, יחד עם יניב קטן). באמתחתו תואר בודד (גביע המדינה שהושג בשנת 1962 - התואר הראשון של מכבי חיפה), כשאת משחק השיא שלו רשם בעונת 1962/63: שלושער תוך חמש דקות ובישול ב-2:4 על הכח רמת-גן.
רגע השיא בנבחרת היה כאמור במונדיאל 1970, כששותף נגד אורוגוואי ואיטליה (שהגיעה עד למעמד הגמר מול ברזיל של פלה). "משחקי הגביע העולמי היו שיא הקריירה שלי בכדורגל וראיתי בהם תחנה נאה לפרישה", אמר אז שמילו כשחזר ארצה. יחד עם זאת, נקרא לדגל הירוק פעמיים לאחר פרישתו, כשבפעם הראשונה סייע למועדון נעוריו להגיע ב-1971 עד גמר גביע המדינה, ושתי עונות לאחר מכן עזר לקבוצה לשרוד בליגה, לאחר שנעתר לבקשותיו הרבות של המאמן אברהם מנצ'ל. לאחר פרישתו השלישית והאחרונה, לא פסק מלעסוק בספורט בתפקידי ניהול ואימון בכדורגל, כדורסל וטניס.
שפיגלר: "גברים העריצו אותו ונשים נמסו ממנו"
"אבא סבל בשנים האחרונות מדמנציה מתקדמת. האיש שהיה סמל לפיזיות, חדות, צלילות והומור, שגמע רגלית במשך שנים כה רבות את הרחובות התלולים ביותר במעלה הכרמל, בכל מזג אוויר, הפך למקרה סיעודי. ראשו היה עייף וחולה אך נותר בתוך גוף חסון ומרשים", מספר בכאב ברק רום, בנו של שמולי, והתרפק על זיכרונות העבר היפים: "הוא היה איש העולם הגדול בזמנים שאף אחד לא העז לטוס. המריא לשחק כדורגל מקצועני באוסטרליה בשנות ה-60 המוקדמות, נסע מחוף לחוף במשך תשעה חודשים בארה"ב כשאנשים כאן לא ידעו איפה זה במפה".
"הוא היה בוומבלי בגמר מונדיאל 1966 ובילה שלושה שבועות בטורניר ווימבלדון, כשבארץ אפילו עוד לא סיקרו את התוצאות", המשיך רום הבן. "הכל הוא עשה בדרכו, דרך של תפיסת חיים שונה, הומור משגע וציני. אפילו למשחקי הנבחרת הלאומית המריא עם תיק צד קטן, כשכולם סחבו מזוודות ובהיתוליות היה 'מפליל' את חבריו, בעודו עובר במסלול הירוק ומפציר בעובדי המכס לבדוק את מזוודותיהם, בו הם הסתירו שטיחים וחפצי אמנות. אבא שלי היה כדורגלן ואדם שכולו פנתריות ופיזיות ברמות הכי גבוהות. ילד צנום מקריית אליעזר, התפתח ונחקק בדפי ההיסטוריה כאליל כריזמטי שהשאיר חותם חזק אצל כל מי שהכיר אותו או צפה בו משחק. הייתה לו נוכחות יוצאת דופן – חתיך עולמי, גוף מושלם, עיניים כחולות חודרות, אליל הנשים והעיר".
8 צפייה בגלריה
הנבחרת לפני המשחק נגד אורוגוואי במונדיאל 70'. שמילו עומד ראשון מימין
(צילום: גטי אימג'ס)
גם זוהיר בהלול, עיתונאי ושדרן ספורט ותיק, זוכר את שמילו במלוא תפארתו. "הוא היה בעיניי הכדורגלן המושלם ביותר בכדורגל הישראלי - ורסטילי, כלבויניק, גבוה, מהיר, סוחף, נגחן אדיר, גמיש, שרירי ומה לא", התפייט בהלול. "כל החבילה כולה גלומה בגוף תפארתי שהוא מושא לגאווה ולחיקוי. כדי לראותו נהרו אלפים, רבבות העריצו את דמותו המהפנטת. כשרצו אותו באגף - קיבלו מיראז' (המטוס הכי מהיר דאז), ביקשו בלם - קיבלו את 'קו מז'ינו'. ביקשו חלוץ מרכזי - קיבלו שם סנטר-פורוורד נדיר ופיזי. גם כששוער מכבי חיפה יחזקאל גרשוני נפצע, שמילו התייצב כדי להחליפו בין הקורות. הוא חלומו הרטוב של כל מאמן, שחקן שיכול למלא כל תפקיד, עילוי שיכול להכריע משחק בכל רגע נתון. הערצתי אותו ולפעמים התבוננתי בו במקום במשחק".
גם מוטל'ה שפיגלר, מגדולי השחקנים בתולדות הכדורגל הישראלי, אהב את שמילו והיה מאלה שהכריחו בזמנו את המאמן הלאומי עמנואל שפר לצרפו לסגל. "הוא אחד למיליון. רוב השחקנים דומים פחות או יותר, אבל לא הוא. דרך הבנת החיים, ההומור, הקלילות, הכריזמה, גברים העריצו אותו ונשים נמסו ממנו", סיפר שפיגלר. "הוא ניחן ביכולות אתלטיות שלא השאירו ליריב סיכוי להקדים אותו לכדור בריצה או בקפיצה. כשנכנס כמחליף במחצית השנייה מול איטליה, הוא שינה כמעט בעצמו את המשחק. זה שחקן ודמות שעשתה רק טוב לכל מי שסביבה, הרגשת לידו בטוח, שקט ושלו. הוא נתן לנו יתרון תמידי בעצם עלייתו למגרש".
8 צפייה בגלריה
"רוב השחקנים דומים פחות או יותר, אבל לא שמילו". מוטל'ה שפיגלר במונדיאל 70'
(צילום: AP)
שפיגלר גם נזכר בכך ששמילו לא אהב לשמור דברים בבטן ואמר במחצית משחק במונדיאל: "אנחנו צריכים להתקיף שווים מול שווים. נתקיף 40 פעם, הם יתקיפו 40 פעם, מי שיותר טוב ינצל את המצבים וינצח. אחרת, בחיים לא נתקדם". הביקורת הגלויה הזו עלתה לו ביוקר והוא הורד לספסל.
בנו ברק, בדומה לדברים שאמר בהלול, מעיד על אביו ככזה שהיה יכול לעבור בין 2-3 תפקידים תוך כדי משחק, מבלי שזה היה מפריע לו או מטריד אותו, שכן בכל מקום שבו הצבת אותו קיבלת פייטר עם אתלטיות חסרת תקדים באותם ימים. "במשך שנים ארוכות רציתי לראות אותו משחק. אמנם שיחקנו יחד בשבתות על מדשאות אוניברסיטת חיפה כשהיה באמצע שנות ה-40 לחייו, אך למעשה השער היחיד שראיתי אותו כובש היה בגיל 40, בנגיחה לרשת של אבי רן ז"ל, כשהוותיקים שיחקו מול הנוער", סיפר רום. "זמן רב חיפשתי קטע מהמונדיאל בו השתתף. אחרי אינספור מאמצים והתכתבויות, הגיע לידי דיסק עם משחקי נבחרת ישראל מהטורניר. על אף האיכות הירודה, זכיתי לראשונה בחיי לראות אותו באמת משחק. ראיתי אותו עולה באוויר לנגיחה, חצי גוף מעל האיטלקים. צפיתי בו חותך מימין לשמאל ביציאה מהמקום שלוותה בדריכה חזקה על הארץ וזינוק של חיה בטבע. הייתה חסרה לו קצת טכניקה, במיוחד כשנפנף בקלילות מגן איטלקי ובעט ליד הקורה הרחוקה, גול שיכול היה לשנות את ההיסטוריה הספורטיבית במדינה, אבל באותם רגעים הבנתי על מה כולם מדברים".
קלט את בלאט בארץ, ופתח דיסקוטק
אחרי שפרש ממשחק עבר שמילו לטניס והחל לאמן במגרש מכבי הר הכרמל ברחוב הביכורים. מאות תלמידים מכל הגילים עברו תחת ידיו, כשבד בבד שיחק כדורסל במדי מכבי חיפה. בכך המשיך את הוורסטיליות, בשיא התשוקה ועל אף היעדר יסודות טובים. בסוף שיעורי הטניס, ביקשו תלמידיו לתפוס טרמפ ולחזור איתו למרכז הכרמל והוא מצידו נענה בחיוב. על אף שמדובר היה בעלייה חדה, הוא עשה את הדרך רגלית מספר פעמים ביום. בעודם מתנשפים ומתקשים בהליכה, שמילו עבד על הצעירים כשבכל כמה מטרים פנה לעבר אחת המכוניות שחנתה בסמוך וגישש בכיסיו כאילו התכוון להוציא מהם צרור מפתחות לרכבו, אך בפועל המשיך ללכת. אחרי עשר דקות, כשהם קרסו באמצע הדרך, הם שאלו אותו: 'מה זה שמילו, איפה חנית?' והוא ענה להן באדישות האופיינית לו, תוך הפניית מבט נוקב: 'שאלתם אם אפשר להגיע איתי למרכז הכרמל? אמרתי שבשמחה, לא אמרתי שיש לי רכב'".
את התשוקה שלו לתחרותיות המשיך להגשים כשהקים חוג כדורסל מיתולוגי שפעל 30 שנה באולם מכבי, בו עברו מאות שחקני כדורסל. "שיחקתי איתם פעמיים בשבוע ואחר כך שתינו בירות ב'מילק בר צביקה' שבמרכז הכרמל", נזכר בנו ומוסיף עוד זכרון משעשע. "הוא לא הסתנוור מההערצה אליו ונשאר אדם צנוע שדיבר בגובה העיניים. בנוסף, הוא היה איש עקרונות, שאמר את כל מה שעל ליבו, כמו במקרה עם מיקי בן שטרית שהיה כדורגלן צעיר במכבי חיפה בסבנטיז. בעונתו הראשונה בבוגרים, כבש בן שטרית שני שערים במשחק הניצחון של מכבי חיפה בבאר שבע. בדרך חזרה לחיפה הוא ניגש לאבא שלי, שניהל את הקבוצה באותה העונה, ואיים להחרים את האימון שלמחרת אם לא יזכה למענק כספי. אבא שלי קם בשקט וסימן לנהג לעצור בתחנת הדלק הקרובה. כשהאוטובוס נעצר, הוא גרר את בן שטרית החוצה, הורה לנהג לסגור את הדלת ולהמשיך בנסיעתו צפונה...".
"גם כשניהל את מכבי חיפה בכדורסל במשך חצי שנה, הוא גער תכופות בסנטר תומר שטיינהאור על כך שהתעצל בקשירת שרוכי הנעליים", המשיך רום והוסיף כי לאביו הייתה גישה מחמירה אך היה לו לב זהב. בעודו סולד מחלק משחקני העבר, הוא היה זה שקלט את שימי ריגר ודייויד בלאט בישראל והעניק להם תחושה של בית חם ומשפחה תומכת. "לחברים הקרובים הוא דאג בכל המצבים. אני זוכר אותו נותן תכופות סכומי כסף ומנהל גבייה טלפונית בלילות עבור מכריו. הוא באמת אהב לעזור ולכן זכה לאהדה כה רבה מצד אנשים שהתקרבו, הסתקרנו, רצו לגעת, להיצמד, להצטלם ולהתחבק. באירועים חברתיים הוא היה מסמר המסיבה. אפילו שחקני כדורגל וכדורסל שאני הערצתי כילד, פגשו אותי ברחוב עם אבא והתחילו להסמיק כמו להקת מעודדות", שיתף רום.
"הזוגיות עם אמא שלי ציפי רק העצימה את האגדה", סיפר רום על הוריו. "היו זוג שכיכב בכל מדורי הרכילות ונצצו בכרמל של שנות ה-60. הוא היה כדורגלן עטור תהילה והיא הייתה מלאת שמחת חיים, פצצה אמיתית, רקדנית ומארחת במועדונים הכי נחשבים בעיר. יחד הם ניהלו את מועדון דניה בשכונת היוקרה, תוך שהוא מוותר על עבודה קבועה בחברת החשמל. שמעתי אלפי סיפורים על מה שקרה שם בלילות - אני זוכר את החמין בשבתות, את הסטייקים בפיתות בלילות. זוכר מאות טיולים עם אבא ביערות דניה. בחורף, הוא סחב אותי בתוך אוטו פלסטיק בעליות קשות ובשבילים לא מסומנים ובסוף שנינו חזרנו לכוס תה רותחת במועדון, בעודנו ספוגים מים. אבל מהטיולים הגשומים האלה חזרתי תמיד באופוריה, עם אושר עצום בלב".
במכבי חיפה פחות אהבו את הדיסקוטק. הם נהגו להגיע בימי חמישי ושישי לביקורת פתע אחרי חצות, כדי לראות מי מהשחקנים עדיין מבלה. שמילו היה אדיש, המשיך לעבוד, להכניס סטייקים לתוך פיתות, שכן עבורו כדורגל היה תמיד רק תחביב, גם אם הוא הופיע ברמה הגבוהה ביותר. אישתו ציפי העידה שהחביאה שחקנים משתי החיפאיות במרתף המשקאות כדי שלא ייחשפו באותן ביקורות פתע. המועדון היה מוקד הבילוי בחיפה, מפורסמים ומעריצים נהרו לשם, רקדו, שתו ונהנו.
שמילו נודע גם כמי ששנא טקטיקה ומאמנים ששמים את עצמם מעל המשחק. "כדורגל זה משחק עבור הקהל. הקהל אוהב לראות קבוצות התקפיות, גולים. יש מאמנים בדור החדש שמשחקים בשביל עצמם, שמים את עצמם מעל המשחק ופוגעים בקהל ובענף", נהג שמילו להגיד. זה בדיוק מה שסיבך אותו לאורך שנים בנבחרת, בה רשם 29 הופעות. אלמלא גער במאמנים בחדר ההלבשה על כך שביקשו משחקנים לא לעבור את האמצע, ייתכן כי היה מגדיל פי כמה את מספר הופעותיו במדים הלאומיים. "אבא שלי ענה בנימוס לכל אחד שניגש אליו ברחוב: 'נהנית ממה שקרה על המגרש? אם כן, אז עשיתי את שלי'", סיכם בנו ונפרד לנצח מאגדה שלא תישכח לעולם.
