ישבתי על אדן המקלחת כשהייתי בן תשע, בעוד אבי מנגב את ראשי אחרי מקלחת שגרתית. הוא שאל אותי מה אמרתי, כאשר שמע אותי ממלמל משהו מתחת למגבת. עניתי שלא אמרתי כלום והוא התעקש ושאל "אמרת שאתה מפחד שאני אהרוג אותך?" הכחשתי אבל זו הייתה האמת.
החוויה הזאת זכורה לי כילד צעיר, אחת מיני רבות, כי כאשר אתה גדל בבית מלא זבחי ריב, אלימות סמויה וגלויה ובאווירת טרור אתה חרד, מפוחד וכואב.
אווירת תופת יומיומית
הציבור גועש והרשת החברתית מתפוצצת בכל פעם שמתפרסמת ידיעה על אודות רצח אישה, ואז יש רגיעה וחזרה לשגרה וחוזר חלילה. "חוקים נכתבים בדם", ככה לימדו אותנו אבל זו אינה האמת. לצד הרציחות המזעזעות הללו כלפי נשים, חיים אלפי נשים וילדים באווירת תופת יומיומית.
"כבר בהיותי ילד היו עובדות סוציאליות, בתי משפט ומקלטים לנשים, אך הללו, טובים ומקדמים ככול שיהיו, אינם מספקים"
האלימות המשפחתית בעלת פנים רבות. לא רק מכות זה אלימות, כי אם לסתות נעולות, מבטי אימה, צעקות רמות, צמצום התנועה, בקשת דיווח קפדני על כל שעל בסדר היום וחקירות צולבות אודות "היכן היית ומה עשית?"
אנחנו חייבים להפנים שהבעיה העמוקה הזו של אלימות במשפחה, אלימות נגד נשים וילדים לצערי הרב אינה בעלת פתרון קסם. אין סיבה לתלות את פתרונה רק בתקציבים או בממשלה.
כבר בהיותי ילד היו עובדות סוציאליות, בתי משפט, מקלטים לנשים ועוד, אשר הוקמו על מנת להעניק טיפול לבעיה הקשה מנשוא, אך הללו, טובים ומקדמים ככול שיהיו, אינם מספקים.
חינוך זו הדרך היחידה למיגור, מודעות ציבורית 365 יום בשנה ללא הרף, ובעיקר חיזוק ועידוד בלתי פוסק לנשים עם מסר ברור לעשות מעשה, לאזור אומץ ולבקש עזרה, ואף לקום וללכת.
קראו עוד:
נשים נמצאות בדילמה פנימית. בעת שהן תחת אלימות קשה, מוחן קודח ממחשבות וקול פנימי מחליש שאומר להן שלא כדאי להתלונן, להתגרש וכדומה בשל סיבות כלכליות, רצון לשמור על הילדים ובעיקר החרדה ממה יגידו, הבושה ודעת הסביבה. ממול יש את הגבר שיודע להתנצל, להגיד שזה בלהט הרגע, שלא התכוון ושזה לא יקרה שוב, אבל זה קורה שוב ושוב.
"בתור ילד אף אחד לא שם לב, ולא משנה אילו אותות מצוקה שיגרתי"
כבר בגיל עשר אמרתי לאמא שלי "תעזבי את הבית", תקומי ותלכי, כי הבנתי שהיא מושא לתוקפנות הפרועה, ובפנים העדפתי שהכעס יופנה אליי ולא אליה.
אף אחד לא שם לב
אנחנו כאזרחים וכאנשי משפחות צריכים לעודד את הנשים לפעול ולא להסכים לחיות ככה, יהיו הסיבות אשר יהיו. צוותי חינוך חייבים לעבור הכשרה מסיבית של זיהוי מצוקות על פני הילדים. תחשבו לעצמכם מה המשמעות לכך שילד נמצא במוסד חינוכי שמונה שעות ביום ואיש לא מזהה. בחיי שבתור ילד אף אחד לא שם לב, ולא משנה אילו אותות מצוקה שיגרתי.
אנחנו צריכים לקרוא לגברים ללכת לבקש עזרה. כאשר אתה מקנא, מגביל ומוצא עצמך בטירוף הדעת הזה, עזרה מקצועית וחיצונית תהיה הסיכוי הטוב ביותר שלך לשנות כיוון.
קול קורא שזועק אל תסכימו לחיות ככה. לא עוד. ואפשר אחרת, נשבע לכם.
קו חרום לנפגעי אלימות במשפחה - 1-800-220-000
