ריבלין ודידי בשיחה מרגשת: "אין מה לעשות עם הגעגוע. הוא יישאר. עד שניפגש שוב"

התובנות מימי הקורונה, התוכניות ליום שאחרי הנשיאות והשיחה על מירית ונחמה ז"ל, שגרמה לשניהם לדמוע. דידי הררי והנשיא רובי ריבלין נפגשו במסגרת ועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות", ודיברו בעיקר על אהבה ואובדן, אבל גם על נטפליקס וכדורגל

ועידת "האנשים של המדינה"
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית
צפו: השיחה המרגשת של ריבלין ודידי הררי (צילום: ירון שרון, חגי דקל, הדר יואביאן | הפקה: רז רפאל | עריכה: אסף קוזין)


באחד מימי השבוע נפגשו נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, והשדרן האהוב דידי הררי בבית הנשיא בירושלים. הם דיברו על הרבה נושאים – על כדורגל, על הקורונה, על נוסטלגיה והיסטוריה, על הפילוג הפנימי בעם שנמצא בנפשו של הנשיא. והם דיברו בעיקר על אהבה, על געגועים ועל אובדן. על חוט האבל והאלמנות שמחבר ביניהם, מאז איבד ריבלין את רעייתו נחמה ז"ל לפני כשנתיים, והררי את רעייתו מירית ז"ל, לפני פחות מחמישה חודשים.


אומרים שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה חזקה. אבל נחמה ריבלין ומירית הררי לא היו צריכות לעמוד מאחורי אף אחד. הנוכחות שלהן הורגשה כל הזמן – שקטה, יציבה ומיטיבה – עוד בחייהן, והיא מורגשת גם היום, כשהן כבר לא כאן. היא בוודאי מורגשת בכל מילה ומשפט לאורך השיחה האישית והחשופה, שהתקיימה לרגל ועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" שנערכה היום (שני). צפו בשיחה המלאה והמרגשת.


תמונה כללית

הררי: "אדוני הנשיא, עברו כמעט שנתיים מאז שנחמה שלך הלכה לעולמה, כמעט חמישה חודשים מאז שמירית שלי הלכה לעולמה. מה עושים עם הגעגוע הזה? מה עושים עם הגעגוע היום-יומי, שעה-שעה, כל רגע?".

ריבלין: "אנחנו יכולים לדבר, אבל כשאנחנו מרגישים, אין מה לעשות עם זה. הגעגוע יישאר איתנו עד היום שאנחנו באיזושהי צורה ניפגש שוב. ואנחנו צריכים להמשיך לחיות למען הילדים, למען הנכדים, למען עצמנו ולמען מורשתן של שתי הנשים הנפלאות האלה, כי אתה לא יכול להינתק מ... זה לא רק שהיא אשתך. אני מעולם לא קראתי לנחמה 'אשתי', היא הייתה בת זוגי. היא הייתה אהובתי. היא הייתה יכולה להיות במחלוקת אדירה איתי על נושאים, שהיא הייתה אומרת, אתה פשוט מדבר שטויות. ויחד עם זאת, כשהייתי יודע שהיא מרוצה לחלוטין, אז זה לא היה רובי, זה היה בובי. ובשבילי, היא הייתה גם אמא, מהיום שנולדה בתנו הראשונה.

"אנחנו היינו כל כך יחד, שגם כאשר היינו בבית, וכל אחד היה שקוע בענייניו, היינו יכולים לשתוק ולהיות יחד. אנחנו היינו יכולים כל אחד לעסוק בנושאיו ופתאום היא אומרת, 'אני חייבת שאתה תקרא את המילים מהשיר הזה שאני קוראת עכשיו, של איזה משורר ששלח אליי את שיריו וביקש ממני בתור הגברת הראשונה' – ככה היו קוראים לה, אני לא אמרתי שהיא הגברת הראשונה, כדי לא ליצור איזה מהומות כאלה או אחרות. אני מוכרח לומר שהיא הייתה קוראת כל דבר שהיו שולחים אליה. אם הוא היה בעל ערך, אם היא הייתה רואה שמדובר בדברים שהם קשקושים. והייתה משתפת אותי בכל דבר.

צילום: מארק ניימן לעמ רובי ריבלין ורעייתו נחמה ז"ל (צילום: מארק ניימן לעמ )

"זאת אומרת, אנחנו יכולנו גם לאהוב יחד, גם לריב יחד, גם לחיות יחד בשיחה שאין לה גבולות. ויחד עם זאת, היינו יכולים לשתוק יחד, בלי בעיה בכלל, וליהנות מכל רגע. היינו, כשהיינו בשני חדרים נפרדים, דואגים שדלת תהיה פתוחה בינינו, שאני בכל חמש דקות אוכל לראות אותה, או שהיא תוכל לראות אותי, בעיקר בימים שהיא כבר התקשתה מאוד בנשימתה. אז כאשר אתה שואל אותי, דידי'לה, איך אנחנו יכולים להתגבר על זה – האמת, אנחנו לא נתגבר על זה".

הררי: "נלמד לחיות עם זה, אתה אומר. אתה יודע, באחד הימים האחרונים של מירית, כשהיא שכבה בבית, עם השיחות לתוך הלילה שלנו, והשתיקות הארוכות – שהן חלק משיחה בעיניי, באמת, זה קורה רק בין שני אנשים שבאמת מחוברים ואוהבים, ומעריכים".

ריבלין: "נכון מאוד. שתיקות ארוכות הן שיחה רצינית ביותר".

צילום: לעהזוג ריבלין בביקור בהודו (צילום: לע"מ)

הררי: "ואז היא קיבלה את הידיעה שהיא קיבלה את אות הנשיא למתנדבת מאחר שהייתה יו"ר סח"י (סיירת חסד ייחודית), העמותה המופלאה שגם אני פעיל בה. היא לא יכלה לבוא כמובן, היא כבר הייתה במצב די חלש, ואמרו לה, הנשיא ידבר איתך בזום. והיא שכבה על הספה, היא אפילו לא אמרה לי, 'יו דידי, אולי אני אסתדר קצת'. איך שהיא הייתה, עם השיער הקצר. ואני לא אשכח את השיחה, אני עמדתי בצד והיא אומרת לך בחיוך גדול, באומץ שאני לא מבין אותו עד היום, לא מצליח להבין את האומץ הזה שלה, שהיא אומרת לך, 'כבוד הנשיא, אני לא יודעת אם אתה יודע, אבל אני בימיי האחרונים...'" (בוכה).

ריבלין: "יש לנו את הקלטת הזאת. אני מדבר איתה, והיא דיברה איתי באותה עת כאשר כבר נחמה נמצאת בעולם שכולו טוב, היא ריגשה אותנו מאוד-מאוד, אבל דיברנו באמת, דברים ברורים ואמיתיים. היא אמרה לי, 'אתה יודע שאני בימיי האחרונים', ואמרתי לה, 'גם את, גם משפחתך, גם כולנו שהכרנו אותך והוקרנו אותך, לעולם תישארי איתנו. גם בלכתך תישארי איתנו'. זה לא היה קל לי לומר לה את הדברים ביודעי שאני נותן לה את אות הנשיא למתנדב. לפעמים אתה נותן אות נשיא למתנדב לבן אדם אשר ימיו קרבים והוא נמצא על ערש דווי, ואתה נותן את זה גם מתוך איזושהי מידה שבה אתה רוצה לעודד. לא, לא, היא קיבלה את זה בגלל שהיא עשתה דברים שהיו במהותם התכלית של הפרס שאנחנו יצרנו. התכלית של ההתנדבות. זאת אומרת, הדאגה לחסרי הישע. נחמה היא זו שהציעה לי את המשפט המונומנטלי, 'חברה שאינה יכולה לדאוג לחסרי הישע בה, לא יכולה להיות חברה'. ופעמים רבות הפוליטיקה הייתה מאוד משונה בעיניה, אבל היא אמרה, כל עוד אתה נמצא בפוליטיקה שבה אין ויתור על העיקרון שבו האדם והחברה קודמים לכל דבר אחר, לא יהיו בינינו ויכוחים. ובפוליטיקה יכולים היו להיות ויכוחים".

צילום: ענת מוסברגדידי הררי ורעייתו מירית ז"ל (צילום: ענת מוסברג)

הררי: "מירית אמרה שהשיחה איתך הייתה המתנה הכי טובה שלה לדרך".

ריבלין: "מירית קודם כל דיברה איתי באמת בלי שום פילטרים. היא הוציאה את הגיגי ליבה, כאשר היא לא מבכה את עצמה, אלא מבינה לאשורו את המצב שבו היא נמצאת. היא מצד אחד רצתה להנחיל מורשת, ומהצד האחר גם להסביר את המטרות שהיא הציבה לעצמה, כשכרגע היא נמצאת במצב שבו היא לא תוכל יותר לשמש באותו תפקיד שהיא שימשה בחיים. וזה מאוד נגע לליבי. היא תמיד מעוררת אצלנו התפעלות מהיכולת שלה. כן, כשאנחנו זוכרים את החברות שלנו לחיים, שגם הסכימו להיות בברית הנישואים איתנו, אמהות לילדינו וסבתות לנכדינו, זה לא קל לנו, לא קל לנו ברמה האישית".

הררי: "הייתה בה אופטימיות חסרת תקנה בהכל, היא ראתה חיוך בהכל, ובכל דבר היא אמרה לי, תראה את הטוב שבזה. תראה את הטוב שבזה".

ריבלין: "אתה יודע מה, להן היה הרבה יותר קל להישאר בלעדינו, מאשר לנו להישאר בלעדיהן. (בוכה) למה? כי הן הנשים, הן הרבה יותר חזקות. אנחנו ילדים, אנחנו ילדים. אנחנו צריכים אמא. אנחנו צריכים אמא. אם אמא הלכה, יש לנו את האמא. נחמה היא הייתה אצלי בבית אמא. זאת אומרת, הייתי קורא לה אמא... והילדים אומרים, זו אמא שלנו, זו לא אמא שלך. אמרתי, אתם פשוט לא מבינים. זו אמא שלי".

הררי: "יש לי הרגשה שאנחנו הולכים לאיבוד לפעמים בלעדיהן".

ריבלין: "ברור. הן הרבה יותר חזקות. הן היו אומרות, היה לנו איש נהדר, עשה ועשה ועשה, והיום הגיע יומו ואנחנו צריכות להמשיך. היינו בלאו הכי יכולות לסיים את חיינו גם כאשר הם היו, לא היינו תלויות בהם. אבל אנחנו תלויים בהן. תלויים בהן במובן הכי טוב של המילה".


תמונה כללית

לצד ההתמודדות האישית שאינה נגמרת, ההתרגלות הזו להיעדר, הציבה השנה החולפת גם התמודדויות נוספות, לאומיות וציבוריות. מלבד המשבר הבריאותי והכלכלי, גרמה מגפת הקורונה לעוד סדק בדבק המתפורר שמאחד את כל חלקי החברה הישראלית. וזה אולי הדבר שמדאיג יותר מכל את ריבלין, שבמהלך שנותיו בבית הנשיא סימן את ארבעת השבטים מהם מורכבת אוכלוסיית המדינה וביקש לאחות את הקרעים ביניהם.

הררי: "בקורונה יש הרבה דברים לא טובים, ואני לא מדבר רק על המחלה עצמה. מבחינת מה שקרה בעם שלנו. השסעים כאילו פתאום התרחבו, פתאום המחנות נעשו קוטביים יותר, ואתה, שתמיד נתפס בעיניי כאיש הכי מאחד, הכי מחבר בחברה הישראלית, תן לי בבקשה משהו שאפשר יהיה ללכת איתו, שאותו עם שרואה אותנו עכשיו יעצור רגע ויגיד, התבלבלנו קצת, בואו נסתדר".

צילום: איליה מלינקוב (צילום: איליה מלינקוב)

ריבלין: "דידי יקר, היה לי אבא, הוא היה פרופסור. תירגם את הקוראן, תירגם את 'אלף לילה ולילה'. אבל הוא היה גם תלמיד חכם. וכשעמדתי על דעתי ולמדתי בגימנסיה, התוודעתי לאמירה שחכמינו ז"ל אומרים, בית שמאי ובית הלל. אותה מחלוקת שקיימת, והיא תמידית בפילוסופיה הישראלית, הרצון של העם הישראלי להתווכח ולהכריע. אומרים, שניהם דברי אלוהים חיים, בית שמאי ובית הלל, והלכה כבית הלל. אני, שאקסיומות לא היו מקובלות עליי, באתי לאבא ואמרתי לו, למה? איך יכול להיות שאם שניהם דברי אלוהים חיים, ההלכה כבית הלל? הוא אמר, הלכה כבית הלל, כי הם היו שומעים קודם מה שבית שמאי אומר. בית שמאי לא היה צריך לשמוע אף אחד, הם חשבו שעל פיהם יישק דבר, שהם החכמים ביותר, וכל מי שמתנגד להם, לא יודע על מה הוא מדבר. אולי בית שמאי, לפעמים דבריהם דברי חכמים נשגבים יותר מבית הלל, ובכל זאת הלכה כבית הלל, משום שהם הסכימו קודם, לפני שהם קובעים את העמדה שלהם, לשמוע את האחר.

"אנחנו בדורנו, אני עוד זוכר את המאבקים בציונות, אני עוד זכיתי, שלא כמוך, להיות עשר שנים במדינה שבדרך, עם אצ"ל, עם לח"י, עם הגנה, בשסעים ובמאבקים בלתי מתפשרים עד כדי אפילו פגיעה אחד באחר, ובכל זאת תמיד היינו שומעים אחד את השני והבנו כולנו שאנחנו רוצים את המדינה שלנו. נאום השבטים שלי לא בא כדי להסביר איזו תזה, או כדי לבוא ולומר 'כך צריך להיות'. נאום השבטים בא להציג ראי בפני החברה הישראלית ולומר, רבותיי, אנחנו הולכים ומידרדרים, כי היום בכלל לא חשוב מה שאתה רואה. אם אתה לא מסכים איתי, אתה לא איתי ואתה לא בינינו".

הררי: "אתה אויב. כן. אם אתה לא אומר כמוני, אתה נגדי. זה צריך להיות הכי פשוט שבעולם, כי גם החילונים יכולים תמיד לקבל את האחר, ודתיים זה כתוב לכם במפורש, 'הגר הגר בתוככם', זה תמיד היה שם. לקבל אחד את השני, אנחנו עם אחד, עם זה אנחנו צריכים להסתדר בסופו של דבר".

ריבלין: "שמע, אני הייתי ירושלמי, חרותניק, כאשר פגשתי את נחמה, אהובתי, בת זוגי היקרה. והיא באה מבית של מפא"יניקים ממושב חרות תל מונד, שבהם אנשים מתוך המערכת הרביזיוניסטית, היו אנשים שהם היו לא רק פורשים, אלא אנשים שהם סכנה, אנשים שהם טרוריסטים אפילו. ואז פגשתי כמובן את אמא של נחמה. את אבא שלה לא הספקתי, כי הוא נפטר כשהיא הייתה עוד ילדה קטנה. ואמא שלה, חוץ מאל"ף של אמת, לא ידעה שום אות אחרת. ואנחנו נפגשנו והכרנו אחד את השני".

הררי: "ואיך הייתה הפעם הראשונה שאמא של נחמה ראתה אותך?"

ריבלין: "היה קליק מיד בינינו. היא אמרה לי, איך אתה חרותניק? אמרתי לה, אני, את כל כך אוהבת אותי כי אני חרותניק. ובסוף, אל תגלה לאף אחד, זה רק בינינו, היא אפילו הצביעה ליכוד כדי שאני אהיה בכנסת. ברגע שראינו אחד את השניה, נקשרה נפשנו זו בשל זו. ודאי שנחמה הייתה בינינו, אבל זה לא רק נחמה. זה כי באמת כולנו אהבנו את המדינה שלנו".


תמונה כללית

אבל ישנן גם נקודות אור. כמו שמשבר הקורונה הגביר את הלהבות בחברה, הדגיש את הפערים והגדיל את הקרע – כך הוא גם חשף את המקומות והרגעים שבהם האחדות והחמלה מנצחות את הכל, מתעלות על המחלוקות ומעלות על נס את מלוא כוחה של הרוח האנושית. והמקומות האלה, הם דווקא בבתי החולים, אותם פוקד ריבלין בכל שבוע, לפעמים גם שניים בשבוע, כדי לחזק את הצוותים הרפואיים.

ריבלין: "מי שעומד במערכה, מי שמתמודד עם המערכה, מי שהוא המלאך הגואל שלנו הם צוותי הרפואה בשטח. המערכת יכולה לפעול כל כך נפלא ולהציל עם שלם – ולהציל עם שלם במובן זה שאנחנו באמת מתקדמים יותר מכל העולם, נשיא גרמניה מצלצל אליי, אומר לי, 'אתם עושים נפלאות'. נשיא קפריסין, שהיה פה רק אתמול, 'אתם עושים נפלאות'. הנשיאים של ארצות הברית, לדרגותיהם ולדורותיהם מדברים בשבחנו – ומי שצריך לבוא ובאמת לומר לו תודה, זה הרופאים והרופאות, ולא רק הם. כל הצוותים הרפואיים.

"כאדם שנאלץ בשנים האחרונות להיות בבתי החולים ראיתי עד כמה הם משמשים דוגמה לערבות ההדדית בתוך מדינת ישראל, בין כל האזרחים, מכל העדות, מכל הלאומים שקיימים כאזרחי מדינת ישראל. בבית החולים אתה לא מרגיש הבדל, אתה באמת מרגיש את האחדות. אני יכול להיות נשיא שעובד 12 שעות, 16 שעות – השעה ה-17 כבר לא טובה, אבל יש רגעים שבהם אתה נאלץ. אבל כמה אתה יכול? נגיד שאתה יכול 24 שעות מסביב לשעון. הרופאים האלה עובדים לפעמים למעלה מ-50 שעות במשמרת, משום שאין מי שיחליף אותם. התקנים הם תקנים מצומצמים גם לימים כתיקונם, בימי הקורונה באמת הביאו אותנו לידי מצב שבו אתה רואה מסירות אין קץ שלפעמים אתה שואל, מאיפה זה בא? הם יודעים שבין הקורונה לבין החיים של הבן אדם שנמצא בטיפולם, רק הם עומדים. הם, יחד עם האחים והאחיות ומגן דוד אדום.

"עכשיו אתה צריך להבין, בקורונה קורים דברים שלא קורים בדרך כלל, גם כאשר אנחנו נמצאים עם חולים שמצבם קשה ביותר ואנחנו לא יודעים אם הם יחלימו – ואני ואתה חווינו חוויה כזאת – האנשים האלה שבקורונה, הקרובים שלהם, הילדים שלהם, הנכדים שלהם לא יכולים להתקרב אליהם אפילו. אז אתה רואה אחים ואחיות, יהודים וערבים, ערבי נותן את היד ומחבק את היהודייה או את היהודי, ויהודי מחבק את הערבייה או את הערבי, וכולם מחבקים את החרדי או את המסורתי או את החילוני. הם כולם יחד משפחה אחת במאמץ משותף שבו אתה מבין סוף-סוף מה זה, אנחנו ערבים זה לזה וערבים זה בזה.

צילום: איליה מלינקוב (צילום: איליה מלינקוב)

הררי: "אתה מדבר על אנשי מגן דוד אדום, יצא לי לראות אותם כשהם הגיעו לחסן אנשים מבוגרים בדיור מוגן. ומעבר לטיפול הרפואי, הייתה בהם חמלה ואהבה כל כך גדולה, שכל אותם דיירים קשישים של אותו דיור מוגן פשוט הרגישו במין יום חג. אמרתי, הם הרי הולכים להתחסן נגד מחלה נוראית שהגיעה אלינו, אבל היחס החם הזה של אנשי מגן דוד אדום, פשוט עשה עבודה נפלאה".

ריבלין: "אתה יודע שאתה ואני באנו מבתים שבהם הנושא של הסתדרות ושל קופות חולים – היה איזשהו פנקס שאם לא היה לך, היית מחוץ למחנה. והנה אני רובי ריבלין, עזוב את הנשיא, אני רובי ריבלין הירושלמי, שהתחנכתי בבית כך שהנושאים האלה לא היו קרובים לליבי, שחשבתי שהם אפילו מיותרים, רואה איך קופות החולים, שיוצרות את הקשר עם כל אזרח במדינת ישראל, שיודעות את הכתובת של כל אחד, שכל אחד בקרבת ביתו יש לו את המקום שאליו הוא יכול ללכת על מנת לקבל עזרה – יכולה לעשות זאת רק מערכת כמו המערכת הישראלית, שאני רובי ריבלין כל כך התנגדתי לה בצעירותי כהסתדרות".

הררי: "אנחנו, בשנה האחרונה הזו של הקורונה, די נכנסנו פנימה, הסתכלנו פנימה על עצמנו, היה לנו זמן לחשוב, אם זה בסגרים, אם זה בימים שבהם פחות הסתובבנו בחוץ, גם מתוך בחירה שלנו. אתה מסתכל שנה אחורה, מה אתה לוקח איתך מהשנה הזאת? מה גורם לך לחשוב עכשיו, מה אפשר לעשות הלאה?"

ריבלין: "קודם כל אני לוקח מהשנה הזאת שזו השנה הראשונה בחיי שלא הלכתי לתיאטרון. שנה ראשונה בחיי שלא שמעתי את כל הזמרים הנפלאים – שלום, שלמה ארצי, יהורם, כולם. לא יכולתי לשמוע אותם. והרי כל חיינו גדלנו על זה שאנחנו, שיש לנו איזה אוזן מוזיקלית אבל אוי להם ששומעים אותנו שרים, כל כך אוהבים את השירה, ופתאום לא יכולנו לבוא ולהשתתף באותן חוויות שהיו לחם חוקנו. זה היה כמו לאכול, כמו לשתות, כמו לקרוא ספר טוב. פעם ראשונה בחיי התוודעתי לדבר שנקרא נטפליקס. קודם כשהיו אומרים לי נטפליקס, הייתי חושב שמקללים אותי. פתאום אני רואה שאני יכול לראות ויקינגים..."

הררי: "יש עונה חדשה, אגב".

ריבלין: "כמה עונות הם כבר?"

הררי: "עד שהם יגמרו את כולם שם".

ריבלין: "הם כבר גמרו, צריך סיבוב שני! אבל כל הדברים האלה מרתקים. זאת אומרת, אני יודע שאם יש לי למשל מצב שבו אני לא יכול לראות את תשעת הנכדים והנכדות האהובים שלי, יש לי בכל זאת איזושהי אלטרנטיבה, אני הולך לנטפליקס. השנה הזאת הייתה שנה מאוד משונה, אבל היו לה גם כמה יתרונות, אם כי אני לא רוצה אפילו להחשיב את היתרונות מול החסרונות הנוראיים שמגפה כזאת מפילה עלינו. התחלתי לקרוא ספרים מחדש. בתפקידי בשש שנים האחרונות, ספרים הייתי קורא רק בחמש השנים הראשונות של תפקודי כנשיא משום שנחמה הייתה לידי והייתה מקריאה לי את אותם קטעים שלי לא היה זמן, כי הייתי עסוק כל הזמן בחומרי מודיעין או בנושאים שהייתי צריך לטפל בהם מדי יום ביומו, ורק ביום אחד אני מקבל לפחות מ-20 כותבים חדשים את ספריהם. לא הספקתי לקרוא.

"והנה בימים האחרונים אני ממש קורא. כשבולי שלי, א.ב. יהושע, ועמוס עוז ז"ל היו כותבים את אחד מכתביהם, הם היו שולחים לי את כתב היד, הייתי קורא אותו בשקיקה. היום אני יכול באמת לבוא ולקרוא מחדש, כפי שקראתי פעם. זה הרגעים היחידים שאני מרגיש מצד אחד את נחמה שלי, ומצד שני, שאני יכול באמת להשתוות אליה ביכולת שלה לרדת לעומקם של דברים".

הררי: "זה מדהים. היה לי את אותו דבר עם מירית. מירית קראה מלא ספרים בתקופה האחרונה שלה, כשהיא הייתה בבית, וניסיתי לעמוד בקצב שלה, אבל אני לא יכולתי תוך כדי עבודה וטיפולים בדברים אחרים. ומרגע שהיא הלכה, אני שמתי לעצמי מטרה, לקרוא את כל הספרים שהיא קראה, וזה המון. לקרוא את כולם כדי להיכנס למקום שבו היא הייתה".

ריבלין: "הוצאת לי את המילים מהפה".


תמונה כללית

עידן הקורונה הביא עוד כמה התפתחויות מפתיעות: מתברר שגם שדרני רדיו מצליחים, ואפילו נשיאים, פתאום מצאו את עצמם עם הרבה זמן פנוי על הידיים בחסות ההדממה העולמית שגרמה המגפה.

הררי: "אתה יודע, אני בתקופה הזו של הקורונה, שישבתי הרבה בבית וכבר ראיתי כל דבר בנטפליקס, שקעתי לי בעולמות הכדורגל. משחקים מלפני שנים, אתה יודע, ששידרו אותם נון-סטופ. אתה ירושלמי ותיק, ובית"ר ירושלים היא בראש מעייניך, ואני, מה לעשות, מכביסט..."

ריבלין: "לא נורא, אתה עוד צעיר".

הררי: "כן, זה בגלל שכשגדלתי בדימונה אמרו לי, 'בוא תאהב קבוצה מחו"ל'. אז הכי חו"ל שיכולתי לחשוב עליו היה מכבי תל אביב".

ריבלין: "כשאני נולדתי, או שנתיים לפני כן, קמה בית"ר ירושלים ומגיל תשע כבר הייתי בבית"ר ירושלים, גם בתור פעיל בתנועת החרות הפכתי להיות חלק מבית"ר ירושלים. אפילו שיחקתי בבית"ר ירושלים".

הררי: "באמת? באיזה תפקיד?"

ריבלין: "הייתי קיצוני תמיד. שיחקתי גם בהפועל אילת. למה? כי הייתי בצבא קצין מודיעין של כל מרחב אילת, ובארבע בבוקר היינו עושים את הסיורים, סיורי הגבול, ואחרי הצהריים היה כל כך חם, שאפשר היה רק לפנות ערב להתעסק בכדורגל. ואז פתאום ראו, 'וואלה, בשביל אילתי אתה בחור מאוד מוכשר'. אפילו הכנסתי גולים".

צילום: איליה מלינקוב (צילום: איליה מלינקוב)

הררי: "אתה איש של מסי או רונאלדו?"

ריבלין: "אני, יש לי שני נכדים שהם אחים, ואחד הוא מסי, ואחד הוא רונאלדו. אבל אני מוכרח לומר שכדורגל לימד אותי בכלל פייזלי (מאמן ליברפול האגדי). הייתי שואל אותו, תגיד לי, מה הסוד של הקבוצה הזאת, שהיא משחקת כל כך טוב? ואז אמר לי, YOU SHOULD PASS THE BALL. כדורגל זה משחק קבוצתי. ומאז למדתי שהחוכמה בכדורגל, היא לא להיות חכם גדול. אלא TO PASS THE BALL. יום אחד ביקרתי כנשיא מדינת ישראל אצל האפיפיור, והאפיפיור היום הוא ארגנטינאי. והאפיפיור דיבר איתי על בעיות האזור ועל הדרך שבה אנחנו אולי נוכל להשיג הבנה בין עמי האזור, משום שהוא הבין את גישתי, שחתימה על חוזה לא תספיק, צריכים לבנות אמון לפני שחותמים על חוזה. אבל הוא ביקש ממני להישאר בלי היועצים שלנו, לשיחה בארבע עיניים. כשנשארנו לבד, אמר, 'אני יודע, נשיא מדינת ישראל, שאתה מבין בכדורגל. יש כאלה שאומרים שאתה מבין גדול, בתור ישראלי אני לא בטוח שאתה יכול להיות מבין גדול בכדורגל. ואנחנו מתלבטים בשאלה הקשה - מי היה הכי טוב בעולם, פלה או מראדונה'. אמרתי לו, תשמע, אני צריך לחשוב על זה ואני אחזיר לך תשובה מדויקת".

הררי: "תשובה דיפלומטית".

ריבלין: "לא, לא, באמת אחרי שנה נפגשנו, והוא אומר, 'הבאת גם תשובה?' אמרתי לו, בוודאי. אמרתי לו, 'שמע, שניהם היו ענקים, כל אחד בדורו. אבל אני חושב – ואל תכעס עליי, האפיפיור – אני חושב שבאמת הברזילאי פלה היה יותר טוב ממראדונה בכל מה שקשור למשחק הקבוצתי".

הררי: "ומאז הוותיקן ביחסים לא טובים איתנו".

ריבלין: "הוא אומר לי, למה? אמרתי לו, 'כי כדורגל, כפי שהסבירו לי האנגלים, מייסדי הכדורגל, הוא משחק קבוצתי. ופלה היה ענק במשחק קבוצתי. ומראדונה, הוא היה כוכב גדול..."

הררי: "אבל אישי יותר".

ריבלין:" כן".

הררי: "לקראת סיום, אני יודע שעוד כמה זמן לא ארוך מסתיים תפקידך בבית הנשיא. מה התוכניות? מה אתה הולך לעשות? יש לך מחשבות על זה?"

ריבלין: "דידי יקר שלי, אני בן 82 עוד כמה חודשים. שמע, כשהייתי יו"ר כנסת, הייתי מדליק את המשואה כל מוצאי יום זיכרון שהוא ערב יום העצמאות. הנכדים שלי לדורותיהם – יש לי נכדים שכבר גמרו צבא ויש לי נכד, הקטן ביותר, שהוא בכיתה א' – היו שואלים אותי, כל אחד בתורו, כל אחד בזמנו, 'סבא, מעלים את הדגל לראש התורן כל פעם, אתה - אנחנו רואים דמעות מהתרגשות. מה אתה מתרגש כל כך?' אמרתי, ילדים, בשבילכם, כשמעלים את הדגל לראש התורן, זה דבר מובן מאליו. אני ראיתי את דגל ישראל מונף לראש התורן כשהאנגלים עזבו את הארץ, זאת אומרת, זה מעורר בי התרגשות עד היום. עד עכשיו עברתי רק מחצית החיים, אז תן כמה שבועות לחשוב. אלך להתייעץ עם אנשים מבוגרים, בני 30, 40, שיבואו ויאמרו לי מה לעשות.

"אבל מה שבוודאי יקרה – ואל תגלה לאף אחד – יש הרבה נכדים שאומרים, 'את הדוד שלנו היית לוקח לכל המשחקים, בליברפול ובמנצ'סטר ובלונדון ובמילאנו ובטורינו, אנחנו רוצים גם לנסוע איתך למשחקי כדורגל'. אז נכדים, אל תדאגו, אנחנו ניסע לכל משחק כדורגל שתרצו".