"בפרידה האדם מחטט בפצע, לא מצליח להרים את עצמו ומדמם מחדש"

פרופ' לב-רן סבור שלב שבור יכול להפוך לאובססיה. "יש כאן עיסוק כפייתי שמייצר עוד סבל", הוא אומר. ד"ר אנאבלה שקד מעט יותר אופטימית. לדבריה, הלב השבור שלנו מעיד על מוכנות להיות בפגיעות שנדרשת לקשר אינטימי. אז למה קשה כל כך להתגבר על שברון לב, ומתי האבל הופך להתמכרות? לרגל עליית הסדרה "לב שבור", ישבנו לשיחה פתוחה על מהות הפגיעה ודרכים להחלים ממנה

הילה דניאל
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית




שברון לב זאת תופעה נפוצה במיוחד, שכולנו חווינו פעם אחת או יותר מאז שהיינו ילדים. למען האמת, גם אני מתמודדת איתה בימים אלו, חודש וחצי אחרי שעוד קשר משמעותי בחיי הגיע לסיומו. אני יודעת שחודש וחצי זה כלום, ושיש מי שמתמודד עם שברון לב גם במשך שנים. 

פרופ' שאולי לב-רן, פסיכיאטר ומייסד-שותף של המרכז הישראלי להתמכרויות והמרכז הרפואי לב השרון, משתתף על תקן מומחה-אורח בסדרת הדוקו החדשה שעלתה השבוע ב-HOT 8, "לב שבור", לצד מומחית-אורחת נוספת, ד"ר אנאבלה שקד, פסיכותרפיסטית ומייסדת בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר. ישבתי עם שניהם לשיחה כדי להבין למה קשה כל כך להתגבר על החוויה הזאת של שברון לב, ומתי היא הופכת לאובססיה?

"בלב שבור בהחלט מתקיימים שלושה מאפיינים של התמכרויות", פותח פרופ' לב-רן. "הראשון הוא עיסוק כפייתי שקשה לצמצם, עיסוק שמשתלט ותופס נפח גדול יותר ויותר בהוויה של האדם. השני זה תסמיני גמילה כגון: מצב רוח ירוד, מתח, חרדה והפרעות שינה, והשלישי זה כשהאדם ממשיך בזה חרף הנזקים הנלווים".

מתי נוצר מצב שבו האדם כביכול "מתאהב" בלב השבור ומתקשה להמשיך הלאה?

"העיסוק הכפייתי של החיטוט בפצע בא לידי ביטוי כשהאדם לא מצליח להרים את עצמו, ומתעסק רק בפרידה, שואל את עצמו למה זה קרה, מה יכול היה להיות אחרת ואיך אפשר לתקן? הוא ממשיך לעשות זאת למרות שהנזקים ברורים, והוא מדמם בכל פעם מחדש. לפעמים אבל ממושך כזה חוסך מאיתנו התמודדות עם אתגרי חיים אחרים שמאיימים עלינו, כמו בנייה של זוגיות חדשה וחיי חברה, כך שבמובן מסוים יש מזור בחיטוט בפצע, ועבור אנשים מסוימים זה בהחלט יכול להיות ממכר".

מצד שני, אף אחד לא באמת רוצה לסבול.

"העובדה שאני תקוע במקום שאני לא רוצה להיות בו, זה בדיוק מה שמאפיין התמכרות. התמכרות נולדת מתוך סבל ומביאה לעוד יותר סבל. היא מתחילה מחיזוק חיובי וממשיכה כתוצאה מחיזוק שלילי. מכור לסמים, לדוגמה, חזר על הפעולה בפעמים הראשונות מפני שהיא עושה לו טוב במובן הרגעי, אבל בהמשך, כשהשפעת הסם מתחילה לרדת, הוא משתמש רק בגלל שבלי זה הוא יסבול. 

"באופן דומה, בהתמכרות ללב שבור אנחנו ממשיכים להתעסק בפצע, כי חוסר העיסוק בו יגרום לנו לסבל גדול יותר. הרי כל עוד אני נמצא באבל אקטיבי, אני מקיים קשר רגשי הדוק עם הדבר שאני מתאבל עליו, ומבחינה רגשית אני עדיין שם. זה עוזר להתגבר על הסבל שבפרידה מעצם העובדה שאני ממשיך להחזיק בה". 


צילום: אלה פאוסטפרופסור שאולי לב-רן. להיתקע במקום שאני לא רוצה להיות בו (צילום: אלה פאוסט)


מה יכול לעשות מי שמבין שהוא תקוע? 

"ראשית, המודעות למצב היא כבר צעד לפתרון. שנית, אני מציע לגייס הרבה חמלה עצמית - לא לכעוס על עצמנו שהפרידה עדיין מעסיקה אותנו. הרבה פעמים, סביב התמכרות ולב שבור, יש איזה קול פנימי שאומר, 'תגיד, מה הבעיה שלך? יאללה. מספיק'. הקול הזה מחמיר את המצב ולא מקל עלינו. יש הבדל בין לקחת אחריות על המצב - שזה ביטוי חיובי, לעומת האשמה ושיפוטיות שלא מקדמות. במיוחד במצב כזה, שבו החוויה היא שלא היו נחמדים אלינו, אני מציע להיות נחמדים לעצמנו ולומר, 'נכון, המצב לא פשוט, ולכן אני עדיין נמצא שם'".   

שיטת הרמזור של שבורי הלב

פרופ' לב-רן טוען שלא מומלץ לעבור את התקופה הזאת לבד. "נכון שבמצב כזה אנחנו רק רוצים להיות לבד מתחת לשמיכה, אבל דווקא עכשיו צריך להקיף את עצמנו באנשים שטובים לנו. לא לעבור דברים קשים לבדנו".

"אפרופו קורונה", מוסיף פרופ' לב-רן, "קראתי לאחרונה מאמר שהציע להשתמש בשיטת הרמזור גם על האנשים בחיינו. האנשים שעושים לנו טוב הם האור הירוק, אלה שעושים לנו רע הם האור האדום, ומי שאנו צריכים להיזהר מפניו, הם אור כתום. לא כל האנשים מסביבנו מחזקים את הביטחון העצמי והיכולות שלנו. הרעיון הוא לפנות לאנשים בודדים שהם ירוק מובהק, שיהיו שותפים לתהליך ויזכירו לנו אתגרים אחרים שהתמודדנו איתם בהצלחה. 

"הרבה פעמים, כשאנחנו במקום לא טוב, אנחנו מתקשים להבין איך נצא מזה, וזאת אף על פי שרובנו בילינו לא מעט במהלך החיים בכניסה ויציאה מבורות. אנחנו צריכים להיזכר שיש לנו את היכולת הזו לצאת מהבור. עצם הידיעה כבר מרגיעה. אז נכון שהאדם הוא זה שיצטרך לצאת מהבור, אבל לא נגזר עליו להוציא את עצמו משם לבד. קשרים חברתיים אמיתיים הם גורם הטיפול הכי משמעותי", הוא מדגיש.

בשונה מגמילה סטרילית שנעשית במרכז גמילה, כאן הגמילה נעשית במהלך החיים. זה לא פשוט.

"האמת היא שלפחות 90% מהמכורים נגמלים תוך כדי החיים, ומעטים פונים למרכזי גמילה, והכלים לגמילה דומים בכל התמכרות. צריך להבין שנדרשת תקופה של טיפול ושיקום. אם היינו נפצעים ושוברים את הרגל, היינו מרשים לעצמנו תקופת שיקום, מצמצמים חלק מהפעילויות ומתחילים לעשות פיזיותרפיה כדי לחזור לעצמנו. 

"כך גם בשיקום רגשי מלב שבור. צריך להגדיר באופן קצת יותר פורמלי לעצמנו ולסביבה, 'נפצעתי, התקופה הנוכחית קצת יותר קשה, אני עובר תקופת שיקום'. תגדירו לעצמכם מה תכלול התקופה, איך היא תיראה, מי האדם הראשון באור הירוק שיעזור לכם? מהם הדברים שהם בגדר חובה שאי אפשר לדחות, ומה תניחו כרגע בצד? 

"מה שמאפיין תקופת שיקום זה להימנע מרע ולעשות טוב", הוא אומר. "ברמה היומיומית, הכוונה להתרחק אקטיבית מטריגרים שיעוררו אצלנו את ההשתוקקות, בין אם זה תמונות ברשתות החברתיות, מקומות מסוימים, או סדרה שהיינו צופים בה ביחד. 

"לפעמים זה טריגר לא מזוהה, אבל אם אנחנו במודעות, אפשר לשים לב מתי נעשה לנו קשה, מה עשינו באותו רגע, לאן נסענו, וכדומה. מדובר בסולם מאמצים הדרגתי. כפי שבפציעה בשלב הראשון רק קמים מהמיטה, בשלב השני מתקדמים עם הליכון ובשלישי אפשר אולי לצאת החוצה, גם כאן הרעיון הוא להרגיש את ההתקדמות". 


צילום: Shutterstock"מדובר בסולם מאמצים הדרגתי" (צילום: Shutterstock)


מתי אדם חורג מתקופת הגמילה הסבירה?

"אין הגדרות פורמליות. השאלה היא מתי צריך להיות מודאגים, והתשובה היא ככל שאנחנו גולשים לעבר סימפטומים ממושכים של דיכאון קליני; ככל שהפרעות בשינה ובריכוז, מצב רוח ירוד וחוסר הנאה נמשכים יותר זמן; ככל שיש פגיעה בתפקודים כמו חוסר תיאבון או אכילת יתר, ככל שיש יותר אשמה ועיסוק כפייתי ברע, מחשבות אובדניות וחוסר יכולת לשאת את המצב, יש מקום ליותר דאגה. 

"זה שילוב של משך הזמן, סוג הסימפטומים שמהם אני סובל ודרגת החומרה שלהם. ככל שאני סובל מיותר סימפטומים, יותר קשים וליותר זמן, כדאי שאפנה לייעוץ ולא אתמודד לבד". 

פרופ' לב-רן מנצל את ההזדמנות כדי להתריע מפני החלפת התמכרות בהתמכרות. "בקבוק ויסקי יכול להרגיע, אבל הוא יעיל לטווח קצר. בטווח הארוך, כמו כל התמכרות, ככל שאני עושה מאמץ לברוח ולהימנע מהסבל, הוא יתפוס אותי מהר יותר. צריך להרגיש גם את החלקים הקשים הללו ולהתרכז בעיסוק בדברים מיטיבים. הרבה פעמים זה יכול להיות פשוט להמשיך בשגרה".

עד כמה זה נכון להתנתק מהאקס באופן מוחלט?

"בשלבים הראשונים זה קריטי. כולנו מופעלים על ידי טריגרים, גם באופן לא מודע, והם מעוררים אצלנו את הרגש במהירות שיא. מדיה חברתית, למשל, היא אחד האויבים הגדולים של התגברות על פרידה, והיא מקשה מאוד על ההתמודדות. 

"התנתקות מהאקס במדיה החברתית תורמת, גם מפני שיש בה כדי להחזיר לאדם את תחושת השליטה שנלקחה ממנו בפרידה, וגם כי היא עוזרת לצאת מהמקום הפסיבי ולחזק את תחושת המסוגלות. אם בהמשך אנחנו נדרשים להיחשף לאותו אדם, למשל כשמדובר בקולגה, צריך לעשות זאת באופן מדורג ובסביבה בטוחה". 


אילוסטרציה: Shutterstockמדיה חברתית. מהאויבים הגדולים של הפרוד הטרי (אילוסטרציה: Shutterstock)


מניסיוני, לב שבור מרגיש כמו כאב פיזי ממש. מצד שני, לא נלך לרופא ונגיד לו, 'דוקטור, נשבר לי הלב', ונבקש ימי מחלה.

"נכון. כחברה אנחנו הרבה יותר סלחניים כלפי כאב פיזי לעומת כאב רגשי. אנחנו חומלים את זה שכואב לו הגב, וקצת פחות את מי שכואב לו הלב, אבל מבחינת המוח כאב הוא כאב. מחקר ותיק הראה שכאשר אדם חווה כאב פיזי וכאשר הוא חווה כאב חברתי של דחייה, בדיוק אותם אזורים במוח מופעלים. אבל בעוד שבמקרה האחד החברה חומלת, בשני החברה אומרת לנו להתגבר. 

"סבל נפשי גדול ממילא יתבטא בדברים פיזיים, הן מפני שמרכזי הכאב זהים, והן בשל הממשק הכללי של גוף ונפש. מצב נפשי משפיע על מצב גופני, ולהיפך. ככל שהכאב הנפשי גדול, כך גם הסיכוי לחלות גדל, והסימפטומים ייחוו כקשים יותר".

אצל אנשים שיותר קל להם להתגבר, הרגש פחות חזק?

"בניגוד למדידת לחץ דם, כאב לא ניתן למדוד בסקאלה אובייקטיבית. זה תלוי בכמה שהאדם אומר שכואב לו, כך שמראש אין אחידות בין שני אנשים שחווים שברון לב, גם נקודת הפתיחה שונה וגם מנגנוני ההתמודדות. השאלה היא עם איזה משאבים הגענו לשבר, החל מדברים בסיסיים כמו תלות כלכלית או תפקודית באותו אקס, עם כמה חברים קרובים הגעתי ומהם המשאבים הפסיכולוגיים שלי.

"הרבה פעמים אנחנו משווים את עצמנו לסביבה. יש נטייה לומר שקנאת סופרים מרבה חוכמה, אבל זה לא חכם ומועיל להשוות. התחרות האמיתית היא בינינו לבין עצמנו. התחרות אל מול האחר היא אשליה שיש בה הרבה כאב".

לפעמים, כשמתעורר כאב עז, אתה רק רוצה לחזור למושא ההתמכרות. מה היית מייעץ למי שחווה קריז?

"במצב של קריז אנחנו לא חושבים באופן יצירתי. הדבר היחיד שמעניין אותנו הוא מושא הקריז, לכן מראש צריך להכין תוכנית פעולה להתמודדות. כפי שלטייס יש סדר פעולות קבוע במקרה של תקלה, גם זו מעין תקלה שצריך לבוא אליה מוכנים מראש, ולחשוב למי אני מתקשר כשזה קורה או מה אני עושה כשזה קורה. אפשר, למשל, לצאת לריצה. בזמן ריצה אי אפשר לחשוב הרבה, יש הפרשת אדרנלין ודופמין שמסייעים בגמילה, והיא מסייעת להעצמה אישית כי עשינו זאת בעצמנו. ככל שנספר לעצמנו שאנחנו מסוגלים, נהפוך את הנרטיב למציאות".

"צריך לצאת מנקודת הנחה שיהיו לנו קריזים", מסכם פרופ' לב-רן. "זה מבאס אבל קצת מרגיע. המשמעות היא שאני לא מופתע כל פעם מחדש, אלא מכין את עצמי למערכה יותר ממושכת. ההתמודדות עם הקריז צריכה להיות ממקום שבו אני אומר לעצמי, 'איזה באסה, זה שוב קרה', במקום לומר, 'איך זה שוב קרה?!'. 

לבסוף, מזכיר פרופ' לב-רן שהאתגר הגדול הוא לא רק לעבור את הגמילה, אלא למנוע את ההישנות והחזרה ליחסים שמהם אני עשוי להיפגע. "זה דורש התבוננות על מה שקרה, לחשוב מתוך תחושת אחריות ולא האשמה על כל הדברים שעשיתי שאולי תרמו למצב. זה לא שיח לשלבים הראשונים שבהם קשה להסיק מסקנות מתוך מקום של רכות ועדינות כלפי עצמנו, אלא שלב שיקומי ומאוחר יותר, שמטרתו להסיק מסקנות לטווח הרחוק כדי להקטין סיכוי עתידי לנפילה". 


צילום: אבישג שער ישובד"ר אנאבלה שקד. אקמול גם לשבורי ושבורות הלב (צילום: אבישג שער ישוב)


"להסכים לוותר על הדרמה שמאפיינת את הלב השבור"

ד"ר אנאבלה שקד סבורה שהסיבה שפרידה גורמת לפצע כואב בצורה בלתי רגילה נובעת מהמשמעות שיש לזוגיות בחיינו. "זוגיות היא ברית, ובהתאהבות נופלות חומות הנפרדות. יש קריסה או טשטוש של ה'אני', והזוג הופך ל'אנחנו' - יחידה שיש בתוכה הרבה שייכות, תחושת ערך ומשמעות, כי אני האחד או האחת המיוחדים שנבחרו. 

"לכן הפרידה והניתוק, בעיקר כשעוזבים אותנו, מרגישים כמו סכין בלב השייכות. פתאום אנחנו ניתנים להחלפה, לא מיוחדים ולא אהובים", היא מסבירה. "בכלל, אם הנעזב חושב שלא הייתה הצדקה לפירוק הקשר, הוא עלול להישאר עם לב שבור ועם חוסר יכולת לתקן. אבל גם מי שעוזב מערכת יחסים מכיוון שהיא לא ממלאת צרכים בסיסיים, חווה שברון לב ואובדן. זה שונה מהחוויה העמוקה של ההשפלה, הבושה וחוסר השליטה של מי שנפרדו ממנו, וכביכול שמו עליו חותמת של 'אתה לא שווה' או 'אתה לא מספיק'".

איך באמת אפשר להמשיך הלאה?

"בניגוד לעידן האינסטנט שאנחנו מצויים בו, הנפש שלנו צריכה זמן, חמלה, סבלנות ואהבה. אבל של מספר חודשים זה לגמרי טבעי, והוא סימן לכך שאיבדנו משהו יקר. כפי שמתאונה אי אפשר להשתקם ביום, גם כאן הנפש צריכה זמן כדי לאסוף את הכוחות". 

"חוץ מזה", אומרת ד"ר שקד, "בלב שבור יש מיוחדות ודרמה, ועל הרווח הזה צריך להסכים לוותר. לצערי, אנשים לעיתים מקשרים סבל עם תחושת ערך, כשהשאלה החשובה היא - מה עושים מכאן? האם אני שוקעת או מגדלת את עצמי מחדש? יש כאן עבודה פנימית לעשות כדי שלהבא אני אבחר יותר טוב ואוכל לאהוב שוב.

"הרבה נשים למשל רוצות גבר שיהיה מסעיר ומעניין, אבל בחור כזה לא כל כך שוטף כלים", היא אומרת בחיוך. "אני מציעה לא לחפש את הזיקוק אלא את המדורה. זיקוק אומנם מרהיב, אבל מאוד קצר. מדורה מחממת לאורך זמן". 

עד כמה אפשר להשתמש בהיגיון במצב כזה?

"הסבר הגיוני לא יעזור כמעט בשום מקרה, שעה שאנחנו אוהבים את הצד השני. לכן נדרשת עבודה שמזיזה לאט את נימי הנפש. להמשיך לאהוב מישהו שלא פנוי או לא מחזיר לנו אהבה, מעיד בדרך כלל על תחושת ערך נמוכה. זה בזבוז אנרגיה של כמיהה למישהו לא ראוי במקום להפנות אותה למישהו ראוי".

מתי נכון להגיע לטיפול? 

"בחודשיים הראשונים - גם אם תבכי כל יום, זה נורמלי. אבל אם בחלוף חודשיים אין אפילו שיפור קטן ואת ממשיכה לחשוב על האקס 24-7, וגם שיחות עם חברים ומשפחה לא עוזרות, אני מציעה לפנות לטיפול, בדיוק כמו שבשפעת שאינה חולפת, בשלב מסוים נלך לרופא. נורת אזהרה נוספת היא התנהגויות כמו סטוקינג. מבחינתי זה ממש כמו לקחת סכין ולחטט בפצע. צריך לזכור שכאב בא בגלים, והוא יעבור. לפעמים לקחת אקמול עוזר גם לכאב לב, ויש גם אקמול נפשי כמו שיר מעודד או סדרה מצחיקה".

לב שבור הוא באמת לב שלם?

"אין דבר שלם מלב שבור, זה אומר שמשהו פעם וחי בלב הזה, הוא לא לב ריק. הלב השבור מעיד על היכולת והרצון לאהוב, ועל מוכנות להיות בפגיעות שנדרשת לקשר אינטימי. בעיניי, יותר גרוע מלב שבור זה לא לאהוב אף פעם. חיים בלי אהבה כדי לא להיפגע, משולים בעיניי לאדם שלא יצא לרחוב מחשש לתאונה. 

"יש ללב האדם מסוגלות, ויש לנו כוחות אדירים של ריפוי, צמיחה ופיצוי. אהבה היא לא משאב מוגבל אלא משאב מתחדש. אהבה וזוגיות הן המשימה הכי גדולה בחיים, אני לא מציעה לאף אחד לוותר עליה. תמיד אפשר ללמוד לעשות את זה יותר טוב, ובפעם הבאה יהיה מישהו מתאים יותר".