תמונה כללית

הרמזים לכך ששלום עם סוריה אינו כה מופרך

דיווחים על מגעים סודיים, הצטלבות אינטרסים עם רוסיה, הסכמי אברהם, ובעיקר שאיפת העל של אסד: להישאר בשלטון בכל מחיר. ומה לגבי הגולן והפלסטינים? השאלות על הפרק

עורייב אלרנתאוי
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית
צילום: AP ,EPA, חיים צח, לעאסד, נתניהו ופוטין. הצטלבות אינטרסים (צילום: AP ,EPA, חיים צח, לע"מ)

השאלה המעניינת ביותר באזורנו בימים אלה קשורה להזדמנויות לחתימת הסכם שלום בין סוריה לישראל וקידום נורמליזציה בין שתי המדינות. בין סוריה לישראל שורר מצב מלחמה באופן רשמי: ישראל לא הפסיקה לתקוף בסוריה, ודמשק מנהלת קשרים עמוקים עם איראן וחיזבאללה. כמו כן, ישנו כמובן הסכסוך על רמת הגולן. יתר על כן, סוריה הציגה את עצמה בתור הגורם המרכזי ב"ציר ההתנגדות" לישראל. במרכז השיח הסורי עמדו עמדותיה נגד התוקפנות הישראלית, עמידתה על החזרת כל הגולן ותמיכתה במאבק הפלסטיני. לפיכך הסברה ששלטה באזור היא שסוריה ודאי תהיה המדינה הערבית האחרונה שתחתום על הסכמי שלום עם ישראל.

אולם ההתפתחויות בזירה הסורית בשנים האחרונות, ומידע שדולף לאחרונה (המאמר נכתב לפני החזרת הצעירה הישראלית שנכנסה לסוריה), מעוררים מחשבות חדשות בנושא. בשאר אסד מבין שהישארותו בשלטון לאחר המלחמה מחייבת אותו לאמץ גישות אחרות, ושלום או נורמליזציה עם ישראל הן אחת מהן. 

עשר שנות מלחמת האזרחים הקשה עשו את שלהן. משימת השיקום של סוריה קשה יותר ממשימת ההרס שלה. עלות יישוב מחדש של מחצית מבני העם הסורי שהפכו לפליטים תהיה גבוהה בהרבה מעלות הגלייתם, ולא נראה שבעלות בריתה של סוריה, איראן ורוסיה, יסייעו בכך. במיוחד מאחר ששתיהן זקוקות לעזרה עקב הקשיים הכלכליים שהן חוות. די בכך כדי לשכנע את אסד שהוא עלול להפסיד במאבק הכלכלי.

אם אסד יחליט לעשות זאת, הוא ימצא תמיכה ועידוד מצד גורמים ערביים ובינלאומיים רבים. כמאמר הפתגם הערבי הישן: מי שצריך מאוד משהו – נוטה גם להיות קל דעת

מלבד ביקורת על המשטר עצמו, אין אף סוגיה שלא ניתנת לדיון היום בסוריה. כך שניתן אפילו להכיר בנחיצות השלום עם ישראל ובחשיבות הצטרפותה של סוריה לרכבת הנורמליזציה הערבית מבלי להיות מואשם בבגידה. 

זאת ועוד, העיסוק ב"ציר ההתנגדות" כמעט שאינו נוכח בשיח הפוליטי והתקשורתי בסוריה, לפחות לא כפי שהיה בתחילת המשבר. אין בכך לומר שיש מי שמציע לוותר על החזרת הגולן הכבוש מאז 1967, אלא שניתן לדחות את הטיפול בסוגיה זו לאור האתגרים האחרים – החל מהשלמת השליטה בצפון סוריה וכלה בשיפור תנאי המחיה של מיליוני סורים התרים אחר פת לחם.

כמו כן, סוריה לא מקבלת מאיראן דבר מלבד הבטחות, וכאן משתלבת המעורבות הרוסית. מוסקבה, בעלת בריתה של סוריה וידידתה של ישראל, יודעת ששלום בין שתיהן יכול להיות פתח היציאה ממנהרת הסנקציות הבינלאומיות והסרת המכשולים שכמעט מטביעים אותה בביצה הכלכלית הסורית. כמו כן, היא שואפת לצמצם, ואף לחסל, את המעורבות האיראנית בסוריה, ולזכות בתפקיד היסטורי בתהליך שלום ישראלי-ערבי – ופתיחת דף חדש בין סוריה לישראל היא המפתח לכך.

כחלק מהעסקה לשחרור הישראלית: רועי צאן הוחזרו לסוריה (צילום: אביהו שפירא)


בהקשר זה מגיעות ידיעות בנוגע לפגישות סוריות-ישראליות, ודוברי המשטר ממלאים את פיהם מים באשר לכך. אסד לא שלל את רעיון הנורמליזציה עם ישראל, אך הוא שב ומזכיר את הגולן הכבוש, ואינו שוכח לציין שמדינה פלסטינית היא תנאי לשלום זה. 

במקביל, סוריה פועלת לסיכול השאיפות של איראן להפוך את דרום המדינה לחזית עם ישראל ולהכשלת התיווך של טהרן וחיזבאללה לפיוס עם חמאס. אם כן, ברור לכול שדמשק אינה רוצה לסגור את הדלת הזאת, אלא פועלת לעבור דרכה במחיר מסוים, והשאלה הנשאלת היא באיזה מחיר? 

תמונה כללית

מבחינת סוריה, יש כמה תנאים לצעד כזה: הכרה של המערב וארה"ב בלגיטימיות של שלטון אסד, ביטול הסנקציות האמריקניות והאירופיות ומתן סיוע כלכלי שיאפשר לאסד לשקם את סוריה. בנוסף, יש הטוענים שדמשק מעוניינת בתיווך ישראלי לשם חזרה לליגה הערבית. אולם חברות בליגה אינה מטרה מושכת, ובכל מקרה אין לישראל את הכוח להשפיע בתחום זה. לדעתי, רעיון זה שייך לתעמולה של בנימין נתניהו למיקסום רווחי הנורמליזציה שלו עם מדינות ערב.

בנוגע לסוגיית הגולן – סביר להניח ששני הצדדים, הישראלי והסורי, יהיו מסונכרנים ביניהם לגבי השארת העניין הסבוך הזה באוויר. במקום לפתור אותו, הם ייכנסו לסבבי משא ומתן אינסופיים. כך ישראל לא תחויב לסיים את הכיבוש ולפנות את יישובי הגולן, ואסד עדיין יוכל להשיג את מבוקשו ללא ויתור רשמי על הרמה. חשוב מכול – ישראל תוכל להתהדר בהבקעת הלבנה הקשה ביותר בחומה הערבית, וסוריה תוכל להיעזר במשא ומתן כדי לפתור את בעיותיה הפנימיות והחיצוניות.

תמונה כלליתעורייב אלרנתאווי

משימתו של אסד לא תהיה קלה אם יחליט לעבור מ"ציר ההתנגדות" לצד השני. לאיראן יש אחיזה חזקה בשטחי סוריה, ואילו ממשל ביידן צפוי לפעול לקידום דמוקרטיה וזכויות אדם בסוריה. גם ישראל לא ממהרת לפנות לכיוון זה. באשר למוסקבה, אין לה את ההשפעה והכלים להבטיח שמאמציה לפריצת דרך ישראלית-סורית יישאו פירות. עם זאת, הפיתוי לדפוק על הדלת הישראלית קיים. 

אם אסד יחליט לעשות זאת, הוא ימצא תמיכה ועידוד מצד גורמים ערביים ובינלאומיים רבים, שמעוניינים להציל את סוריה מהשליטה הטורקית והאיראנית. ייתכן שאסד הגיע למסקנה זו, וכל עוד סוריה רותחת בקלחת הקושי הכלכלי, הוא יהיה מוכן לעשות הרבה עבור מטרת-העל שלו – ההישארות בשלטון. כמאמר הפתגם הערבי הישן: מי שצריך מאוד משהו – נוטה גם להיות קל דעת.

  • עורייב אלרנתאוי הוא פובליציסט, חוקר ירדני ומנהל מכון "אלקודס" למחקרי מדיניות. המאמר המלא התפרסם באתר המכון. גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות מיזם "אופק לתקשורת הערבית", המשותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: צלאח עלי סואעד

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com