115

בעוד 50 שנה נסתכל על שלולית של מלח, לא על ים

הם לא צריכים שיספרו להם על הכחדת ים המלח, כי הם גרים מולו ורואים מדי יום את ההצטמקות, אובדן הפרנסה והאדישות שאליה נפלו כמו לתוך בולען. הם כן רוצים לספר לכם למה זה עניינכם, יותר ממה שנדמה לכם, ומדוע יש פתרון בהישג יד. שבע עדויות חיות מים המוות. הכתבה נכתבה בסיוע שומרים, המרכז לתקשורת ודמוקרטיה

יונתן בלום | פורסם:12/03/2021
אם לא תתאמצו לראות אותו, אין סיכוי שתשימו לב. על גבי סלע גדול בשולי כביש 90, מול עין פשחה, יש פס באורך 20 סנטימטרים המסמן את גובה פני ים המלח בתחילת המאה שעברה: מינוס 392 מטר. הארכיאולוג האירי רוברט מקאליסטר, איש הקרן לחקר ארץ ישראל (PEF), היה צריך לתפוס סירה ולשוט לכאן כדי להגיע לסלע ולחרות את פס האבן. כיום, המשימה שלו הייתה הרבה יותר פשוטה, אך גם יותר מדכדכת: מפלס הימה צנח למינוס 435 מטרים מתחת לגובה פני הים (ירידה של לא פחות מ-43 מטרים), וצריך לצעוד על האדמה החרבה כשני קילומטרים מזרחה מכאן, כדי לגעת במים המלוחים שממשיכים לברוח.
גיאולוגים מעריכים, כי ים המלח הוא תוצר של ימת הלשון הפרה-היסטורית, וסבורים שהוא ידע בכ-12 אלף שנותיו עליות וירידות. ואולם, אין תיעוד לכך שמפלס הים היה כה נמוך. זה מעל 50 שנה שירידת המפלס היא מובהקת וחד-כיוונית, ובעשור האחרון היא מואצת לכדי קצב בלתי נתפש של כ-1.20 מטר לשנה.
צילום: יונתן בלוםהמקום שבו היה חוף מינרל (צילום: יונתן בלום)
ההצטמקות המסיבית של ים המלח גרמה נזקים רבים. מה שפעם היה ״ים״, הוא כעת מישורי בוץ מחוררים באלפי בולענים. התיירות נהרסה, תוכניות פיתוח בוטלו ונזק רב נגרם לטבע ולמורשת של ים המלח. אילו היה מדובר בתופעה טבעית של שינויי אקלים, אפשר היה לסלוח לממשלות ישראל שכמעט ולא עשו דבר להציל את פלא הטבע שהמדינה כה גאה בו. אלא שהאקלים אינו האשם העיקרי, אלא אנו, בני האדם.
במערכת טבעית, המפלס מתייצב בנקודת האיזון בין המים שמזינים אותו (נחלים, מעיינות, מי אקוויפר, גשם והצפות) לבין המים שמתאדים ממנו. לפני שהאדם התחיל להתערב במערכת הזאת, יותר מ-70% מהמים שזרמו לכאן הגיעו מנהר הירדן, בכמות של כ-1,200 מיליון קוב בשנה (מק״ש). בשנות ה-60 של המאה הקודמת התחולל מפנה דרמטי, לאחר שישראל סכרה בדגניה את זרימת המים דרומה מהכנרת, ובהמשך הסיטו סוריה וירדן את הירמוך לצרכי המים שלהן.
היום, הירדן מספק לים המלח בקושי 30 מיליון קוב לשנה, ולא מדובר בנוזל צלול, אלא גם במי ביוב, במעיינות מלוחים ובמי אקוויפר. הוסיפו למאזן הזה אידוי של 1,000 מק״ש, שכ-40% מהם נגרמים ממפעלי ים המלח, ותקבלו גירעון שנתי של כ-700 מיליון קוב. מדובר בכמות אדירה של מים שנעלמים מדי שנה. כמה הרבה? שווה ערך ל-70% מהצריכה הביתית של כל אזרחי ישראל.
בשעתו, הירדנים הציעו (וממשלת אולמרט אימצה) את רעיון "מובל השלום", שזכה לכינוי Red-Dead: להתפיל את מי ים סוף לטובת משק המים הירדני, ולהזרים את תוצר הלוואי של ההתפלה, בסדר גודל של כ-1,200 מק״ש תמלחת, לתוך ים המלח. מדענים פסלו את הרעיון עקב שלל בעיות פוטנציאליות: המרחק לים המלח גדול, העלויות ענקיות, הסיכויים לזיהום האקוויפר גבוהים, והערבוב בין שני גופי המים השונים בתכלית עלול לעורר תגובות כימיות-ביולוגיות שעדיף לא לנסותן. המסקנה המדעית הייתה שאפשר לבצע גרסה מצומצמת של המיזם, בשליש הכמות של התמלחת לכל היותר, רק שהדבר לא פותר את הכחדת המים בים המלח.
הפתרון המדובר יותר כיום הוא חידוש הזרימה לים המלח דרך הירדן הדרומי, התוואי הטבעי, על חשבון מים מותפלים שיזרמו לכנרת מהמוביל הארצי החדש ויאזנו אותה. המוביל החדש מחבר את הכנרת לתחנות ההתפלה בחוף הים התיכון, דרך מערכת הולכה שמנתבת מים למיקומם הנחוץ במשק. למעשה, הפתרון הזה כבר מתרחש, אלא שהזרם החלש (50 מק״ש) שמופרש דרך סכר דגניה לירדן הדרומי נשאב לחקלאות בנהריים, ולא ממשיך דרומה.
צילום: יונתן בלוםסוכת המציל רחוקה, במקום שעד לא מזמן היה בו מים (צילום: יונתן בלום)
לא מדובר ביד המקרה. עד נהריים, 11 ק"מ דרומה מהכנרת, שתי גדותיו של הירדן נמצאות בשטח ישראל. משם דרומה, לירדן יש גישה לגדה המזרחית, וברשות המים משוכנעים שאם יוזרמו מים איכותיים לנהר, ימהרו הירדנים לשאוב אותם - והם לא יגיעו לים המלח.
אבל לא כולם פסימיים. צוות של מדענים בודק את האופציה הזו מטעם המשרד להגנת הסביבה, שרואה בתוכנית הזו הזדמנות מצוינת לשיתוף פעולה אזורי. אולי מכאן תבוא, סוף סוף, ישועת הים.

1. להביא מים מהכנרת עם תנופה מהערבים

אלי רז היה הראשון שהעניק הסבר מדעי לתופעת הבולענים, וגם נפל פנימה
רז (81), יליד חיפה וחבר קיבוץ עין גדי מאז 1973, הוא ביולוג ויועץ סביבתי, בעיקר לתוכניות מתאר כמו תוכנית-האב לפיתוח תיירות בים המלח (תמ"א 13). בסוף שנות ה-90 הוא הסביר לראשונה את תופעת הבולענים, שהייתה רק בראשיתה, וב-2003 נפל לתוך בולען ונתקע בו 13 שעות עד שחולץ. מכין מסמך מדיניות ממשלתית לאגן ים המלח.
איך הגעתי לכאן: "מגיל צעיר הסתובבתי בטבע. עבדתי שנים בחברה להגנת הטבע, בבתי ספר שדה, וכך הגעתי לעין גדי. מנהל בית ספר השדה שם נהרג במלחמת יום כיפור, וביקשו ממני לנהל זמנית את המקום. נקשרתי לאזור ומאז אני פה״.
״לא תמצא עוד מקום כזה בעולם. ים המלח ומדבר יהודה כולו מהווים רצף נופי מדהים, עם רקע היסטורי מרתק. בילדותי ביליתי הרבה על הכרמל, ואחר כך בהר מירון, אבל כאן אני מבין את שפת האזור כאילו שיש לי דו-שיח איתו. בזכות הרקע שלי בגיאולוגיה ובביולוגיה, והתחומים שלמדתי כאוטודידקט בהיסטוריה ובפרה-היסטוריה, אני מרגיש מיודד עם כל מה שמקיף אותי כאן. כמובן שיש גם חסרונות לגור כאן. אם מישהו בעין גדי זקוק לרופא, הוא צריך לנסוע רחוק. ככל שאתה מתבגר אתה זקוק לשירותים שאין לך פה, ועכשיו אני חווה דברים כאלה. מצד שני, המרחק והניתוק מלווה בהרבה יתרונות״.
צילום: יונתן בלוםאלי רז (צילום: יונתן בלום)
על הבולענים: "לפני 1980 לא היה דבר כזה בכלל. אנחנו רגילים לחקור דברים בני מיליוני שנה. לחקור תהליכים והיווצרויות גיאולוגיות כשעודך במקום - זה דבר נדיר. כמדען זה מרגש, אבל כאדם עצוב לי לראות מה שקורה פה. הרבה אנשים הפסידו את מקומות העבודה שלהם. בגלל הבולענים, אי אפשר לעבד את מטעי התמרים שלנו, ונאלצנו לנטוש פרויקט תיירות גדול״.
״חוץ מהנזק הסביבתי והכלכלי, יש גם נזק תדמיתי לאזור. אנשים מכל העולם באו לים המלח. הוא נחשב לפלא עולם – איפה אתה עוד יכול להיות בגובה מינוס 400 בשפת הים? היום פשוט אין גישה לחוף. קו החוף כל הזמן מתרחק, ומשאיר אחריו מישורי בוץ שנפתחים בהם בולענים. אי אפשר לנצל את השטח הזה - לא לפיתוח ולא לשימור״.
מה עושים: ״הפוטנציאל של ים המלח כאתר תיירות עדיין קיים. חלק מעבודתנו במסמך המדיניות היא למצוא לאנשים דרכים ליהנות מהים, למרות בעיית הגישה. הספנות היא אחת הדרכים, והיא תמיד הייתה בים המלח. אפשר גם לבנות פרוזדורים מוגנים מהכביש אל החוף, בתוואי שאינו פעיל במיוחד עם הבולענים, ולהוסיף הגנות. יש אפילו חברי צוות שמציעים לבנות מלון בתוך ים המלח. כמו שאני מכיר את הים זה בלתי אפשרי, אבל זה בסדר לחלום.
"עד היום, הממסד די התעלם, חוץ מאריק שרון שהיה לו מאוד אכפת מהארץ ומהסביבה ולא רק מהביטחון. ב-2003 הוא העביר החלטה להקים צוות מומחים, כדי לתת לממשלה כלים להבין איך להתקדם, ודאג שאף פוליטיקאי לא יתערב בעבודה שלנו. עבדנו עד ששרון עזב את הבימה ב-2006, ואז כולם התערבו והעבודה נעצרה״.
״פרסמנו את העבודה החלקית במסמך מדיניות ממשלתית שנקרא ׳אגן ים המלח: הערכת מצב ומשמעויות לעתיד בתנאים של המשך ירידת מפלס הים׳. כל הזמן לחצנו על הממשלה לאפשר לנו להמשיך בעבודה. היו שרים וסגני שרים שתמכו בניסיון לעצור את ירידת המפלס, אבל שרים מתחלפים ורק אנחנו נשארנו, עם החלטות פוליטיות לא רציניות״.
"לפני שנה קיבלתי טלפון מגלית כהן, סמנכ"לית בכירה מהמשרד להגנת הסביבה, שיש תקציב ושאנחנו חוזרים לעבודה. אנחנו אמורים לסיים את העבודה עד יוני, עם צוות יותר קטן מהפעם הקודמת. יש מעגל קטן של מומחים ספציפיים לים המלח. כולם שותפים לרצון לעצור את הירידה במפלס חוץ מגיאולוג אחד, מנהל המכון הגיאולוגי לשעבר, שלצערי איתו יש לי הוויכוחים הכי גדולים. הוא איש מקצוע רציני, אבל חושב שירידת המפלס היא דבר נחמד ומעניין, שהים דבר דינמי ושצריכים ללמוד ממנו. אילו הירידה הייתה תופעה טבעית, הייתי נוטה להסכים - אבל היא לא. זאת תופעה שנגרמה על ידי התערבות האדם במשק המים של ים המלח״.
אז איך עוצרים את ירידת המפלס: ״החלום שלי הוא להביא לים המלח את המים שחסרים לו דרך הכנרת ודרך הירדן. העיקרון שלי הוא לבדוק אופציות, לעומת העבודה על המסמך הראשון, כשהורו לנו לבדוק רק אופציה אחת של תעלת הימים מים סוף לים המלח״.
"בהצעה שלי צריכים להביא כרבע מיליארד קוב מים שפירים דרך הירדן. זאת לא פנטזיה. זה ישקם את הכנרת ואת הירדן, ועל הדרך יהפוך את הרצועה למקום של שיתוף פעולה אזורי. יש היום חלון הזדמנות, עקב השינוי ביחס לישראל בעולם הערבי. במחיר הפרויקט, צריכים להתייחס לשינוי הגדול שאנו עוברים באקלים הגלובלי״.
משהו יזוז? "נראה איך הממשלה תקבל את מה שנגיש. אבל זה לא בראש סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות היום. הראש שלהם, ובטח של נתניהו, במקומות אחרים".

2. הייתה בוננזה ואיננה עוד

אלדד חזן (48), ירושלמי, מנהל זה 13 שנה את שמורת טבע עיינות צוקים (עין פשחה)
"כשלקחתי את העבודה בעין פשחה, זה לא היה בגלל מיקומו ליד ים המלח, אבל עם הזמן, היופי של המקום והתחושה שהוא משרה בי מפתיעים אותי כל פעם מחדש ועושים לי טוב. גם כשהטמפרטורה עולה ל-43 מעלות ואין טיפת רוח״.
״לא עברתי לגור כאן בעיקרון, כי אני מאוד מאמין בלגור בעיר ולצאת לטבע, כדי לשמר את השטחים הפתוחים. כאן עובדים יחד פלסטינים, יהודים וערבים ישראלים, כצוות שלם ומושלם מכל הבחינות״.
"ההשפעה של נסיגת הים בשטח מאוד-מאוד גדולה. קודם כל היא פוגעת בשמירת הטבע, כי בית הגידול השתנה בצורה דרמטית. הבריכות מצטמצמות. במקרה הטוב נשארת איזו נביעה שזורמת במקום, ובמקרה הגרוע היא נעלמת לחלוטין. תהליך הייבוש גורם לכל מה שחי בתוך המים, כמו הדגים, פשוט למות. יש לנו ארבעה מינים של דגים בבריכות - שלושה בסכנת הכחדה, אחד מהם, נאווית ים המלח, לא קיים בשום אזור אחר בעולם. כל חיה שהשתמשה במים האלה כדי לשתות, נאלצה לעבור למקום אחר. הצמחייה העשירה נהייתה דלה, במקומה מקבלים צמחייה אופיינית לאזורים יבשים, ובסוף גם היא תיעלם. המינים היותר עמידים, כמו קנה, משתלטים על כל השטח והמינים הרגישים יותר נעלמים, כך שיש פחות מגוון ביולוגי. אחת ממטרותינו היא להחזיר את המגוון הנעלם.
צילום: יונתן בלוםאלדד חזן בעין פשחה על רקע משטחי הבוץ החשופים שפעם היו קרקעית הים והתחתרו על ידי הנביעות באזור (צילום: יונתן בלום)
איך זה פגע באתר התיירות: ״בעבר, היה לנאות המדבר ולבתי הגידול זמן להסתגל לשינויים, להתפתח ולקבל צורה. אם היית מגיע לכאן בשנות ה-60 היית מוצא לגונות של מים מתוקים, מלאות בחיות ובצמחייה, צמודות לים. זה מזמן לא המצב. מאז שנת 2000 נאלצנו לסגור את החוף למבקרים, כי עם נסיגת קו החוף בקצב של 15-20 מטר בשנה, לא כלכלי לאפשר גישה לים ולהעתיק כל פעם מחדש את התשתיות. אם תיעצר ירידת הים, אני מאמין ששוב תתאזן הסביבה הצמודה אליה״.
״בינתיים, כל הנביעות אצלנו, שהן אטרקציה מרכזית בעין פשחה, משנות כל הזמן את המיקום שלהן. במקום להעתיק את התשתיות כל פעם אל המעיינות החדשים שנחשפים, אנחנו משאירים את תשתיות המבקרים במקום אחד ומביאים את המים אל הקהל. בנינו מפעל מים, שדרש פעולות הנדסיות אגרסיביות ויקרות, וזקוק לתחזוקה מתמדת. לעומת האסטרטגיה הזאת, מול האקולוגיה אנחנו מנסים ללכת אחרי המים. במקומות שיש מים באופן טבעי, אנחנו מייצרים בריכה על ידי מניפולציה של הקרקע, ולשם מעבירים חיות וצמחייה ממקומות שטרם נהרסו, אבל אנחנו כל הזמן בריצה עם זה. כמו שהמלכה האדומה אומרת לעליסה, ׳עליך לרוץ כמיטב כוחך כדי להישאר באותו מקום׳״.
לא בטוח שהאסון לא הפיך, אבל כדאי לעצור אותו עכשיו: "האם כל הסיטואציה הזו רעה? לא בהכרח. כאיש שדואג לאקולוגיה, ברור מאליו שאנחנו צריכים לנסות למנוע את המשך ירידת המפלס ואובדן המגוון הביולוגי. חשוב גם לשמר את התיירות, למרות שיותר קשה לאפשר אותה. אם נמצא פתרונות הנדסיים ואקולוגיים כדי להתגבר על כל השינויים הסביבתיים, אז מה שקורה הוא לא אסון״.
מה הפתרון: "יש פתרונות לירידת המפלס ברמה ההנדסית-טכנית. הבעיה העיקרית היא למצוא פתרון שמצדיק את ההשקעה. בנוסף, אנחנו צריכים לדעת שבדרך לפתרון בעיית המפלס אנחנו לא מייצרים בעיה סביבתית במקומות אחרים. הייתי רוצה לראות פתרון שמעביר מים דרך נהר הירדן אל ים המלח".
״מי שאחראי למצב הים זה אנחנו, כולנו, כציבור, ולא רק מקבלי ההחלטות ובעלי הכוח. רוב הגירעון במאזן המים של ים המלח הוא לא מהמפעלים, אלא מהשימוש האנושי בישראל, בסוריה, בירדן וברשות הפלסטינית. צריכים פחות להדגיש את האשמה, ויותר לחשוב על האחריות המשותפת שלנו למצב".

3. יצרני המלח רודפים אחרי קו המים, והוא בורח להם

חוסאם חלאק (50) מירושלים מנהל את העסק המשפחתי "מפעל המלח של הגדה המערבית" (The West Bank Salt Company) בקצה הצפוני של הים - הכתובת הפלסטינית היחידה בצד הישראלי של ים המלח
"אני דור שלישי באזור הזה. כילד הייתי עומד על הרחוב הראשי, על יד הים, וזורק אבנים למים. עכשיו שפת הים רחוקה קילומטר וחצי. אני צריך תותח כדי להגיע למים! אז היינו הולכים כמה מטרים וקופצים למים. היום זאת נסיעה של כמה קילומטרים לחוף״.
צילום: יונתן בלוםחוסאם חלאק (צילום: יונתן בלום)
״המפעל שלנו יושב כקילומטר וחצי מזרחה מצומת הלידו, קרוב למקום שבו משה נובומייסקי הקים את חברת האשלג הראשונה ב-1929. בשנות ה-50 המאוחרות, בתקופה הירדנית, סבי עבד בהנהלת ׳חברת האשלג הערבי׳, שהוקמה ליצור אשלג מים המלח כמו שעשו הישראלים. אבי הצטרף לחברה כמהנדס כימי ראשי ובנה מפעל פיילוט לייצור אשלג, במקום שבו אנחנו יושבים היום. כשהישראלים הגיעו ב-67׳ הם מחקו את מפעל הפיילוט ומכרו את ההריסות. אבל אנחנו עשינו הסכם עם הצבא, ונשארנו שם כיצרנים של מלח שולחן בלבד. אנחנו מספקים מוצרי מלח לגדה המערבית, לעזה ולישראל, וגם מייצאים לחמש מדינות״.
"מהמפעל רואים את שרידי המזח של חברת האשלג של נובומייסקי. עכשיו שרידי המזח נמצאים קילומטר וחצי מקו המים. עם נסיגת הים, אנחנו נאלצים ללכת אחריו: בכל שנה אנחנו מאריכים את הצנרת שלנו כ-24 מטר דרומה, כדי להגיע למים ולרדת עוד כ-80 סנטימטרים לעומק. זה מאוד יקר. אנחנו נאלצים לרכוש מנועים גדולים יותר ומשאבות חזקות יותר, ולהשתמש בהרבה יותר חשמל״.
מה הפתרון: "שיקום נהר הירדן באמצעות התפלת מי ים התיכון, והעברתם דרך הכנרת והירדן. על הדרך נרוויח את שיקום הכנרת ושיקום הירדן. זה רק 50 קילומטר מהים התיכון עד לכנרת, לעומת 200 קילומטר מעקבה לים המלח שהציעו בפתרון ה-Red-Dead".
״מה שמדהים הוא שממשיכים לקחת עוד מים מהים. הולכים להסיט את הנביעה בעין פשחה לצורך השקיה חקלאית באזור. יא אללה! מתי יחליטו שדי? הממשלות זועקות ׳מה קורה לים המלח?׳, אבל זאת תוצאה של הפעולות שלהן".
״ים המלח הוא חלק חשוב של התרבות והזהות של כולנו. מי לא אוהב אותו? מי יסבול הכי הרבה מההיעלמות שלו? האנושות. ברגע שמסתכלים על בעיות העולם דרך ההיבט ההומני, הרבה יותר קל לתקן אותן״.

4. בחוף שמחזיק את קיבוץ קליה צריך הסעה לקו המים

איתי מאור (33) מקיבוץ קליה מנהל את חוף קליה. בעל תואר שני בהנדסת מים
"נולדתי בקליה ושני ההורים שלי הם ממקימי הקיבוץ, שנושמים וחיים את ים המלח. ברגל יש לי 'גרב קעקועים׳ של קטעים מסיפורי המדבר, ואבא היה מוציא אותנו בכל שנות הילדות לטייל סביב ים המלח. הוא דוקטור לביוכימיה והיה המדען הראשי של ׳אהבה׳. אמא שלי מנהלת את "מו"פ מדבר וים המלח". אני כל החיים כאן, למעט שש שנים שיצאתי ללימודים בירושלים. חזרתי כדי לנהל את החוף, בלי הרבה ניסיון בתחום״.
״החוף היה חלק מפארק המים ׳אטרקציה׳, שהיה שייך לשלושת הקיבוצים בצפון ים המלח - קליה, בית הערבה ואלמוג, ושהיה חלק גדול מהילדות שלי. בקופה יכולת לשלם גם עבור הכניסה לחוף, שהיה אז צמוד אליו. הפארק נסגר ב-2001, כי הקהל הישראלי פחד להגיע לאזור אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה. קליה קיבל את החוף, שנהפך למקור ההכנסה המרכזית של הקיבוץ. הגיעו תיירים מכל העולם, במיוחד הקבוצות האוונגליסטיות. 50% מהתיירים שמגיעים לארץ מגיעים לים המלח, ומתוכם כ-30% מגיעים אלינו. ב-2019 היו לנו כ-800 אלף מבקרים. מגיעים גם ישראלים, ובגלל מיקומו של החוף מעבר לקו הירוק אנחנו נהנים גם מהקהל הפלסטיני״.
צילום: יונתן בלוםאיתי מאור (צילום: יונתן בלום)
אנחנו מסיעים את האנשים למים: "משנה לשנה אנחנו חווים את גסיסת הים. היום המפלס עומד במינוס 434 מטר. אני זוכר כילד שהוא היה מינוס 411. כל שנה המפלס יורד כ-1.3 מטר, וזה גורם לנסיגה של קו החוף מזרחה עד 20 מטר בשנה. אני ממש רואה את זה כל יום. למשל בסיבוב בוקר שלי, אני רואה איך המים מתרחקים מהמדרגות שבדיוק סיימנו לבנות, או פתאום מתגלה שטח חדש בחוף שצריכים להחליט איך נערכים סביבו״.
״אנחנו על זמן שאול, מנסים לנצל את החוף כמה שאפשר. אי אפשר לעשות השקעות גדולות, כי ברור שבעוד עשור זה לא יהיה רלוונטי. אנחנו רודפים אחרי החוף. סוכת המציל שהוקמה ב-1995 עומדת כאנדרטה. הדרך למים מהכניסה לחוף למעלה, איפה שנמצאים החנויות, המקלחות החמות והשירותים, נהייתה כבר הליכה משמעותית. לפני כמה שנים התחלנו לספק שירות הסעות ב׳קלאב קאר׳ לאנשים שקשה להם ללכת, עד קו המים. היום אנחנו מציעים את השירות לכולם, כי המרחק כבר מציק.
"כאן אנחנו כל הזמן מטפחים את החוף, אבל לאורך כל שאר החוף נוצר מין עיזבון של אדמה שאף אחד לא דורך עליה. זה נראה בתולי ויפה, אבל אי אפשר לפתח עליה כמעט כלום. אנחנו מעט צפונה משטח הבולענים, אבל מעין פשחה דרומה, עד אחרי עין גדי, זה מסוכן, מלא בבולענים, ואף אחד לא יפתח שם כי אתה לא יודע מה יקרה״.
״ים המלח מדורג בשלישיית האטרקציות הכי פופולריות לתיירים בארץ, אחרי העיר העתיקה בירושלים ומצדה, והוא משמעותית יותר פופולרי מהכנרת. אבל למדינה, האגן הצפוני הוא לא כזה פקטור – בעיקר מתעסקים באגן הדרומי ותעשיית המלונאות שממנה נהנים בעלי הכוח. מצב הזוי. כל הכסף שהמדינה משקיעה באזור זורמת לאזור המלונאות - מפתחים שם חוף חדש בעלות של 800 מיליון שקל, למרות ש-30% מכלל התיירות באזור ים המלח מגיעים לכאן. האבסורד הכי גדול הוא שכל האגן הדרומי, המלאכותי, מתקיים בזכות האגן הצפוני, הטבעי, שממנו שואבים את המים. יש לנו הרבה יותר מה להציע לקהל הצעיר מאזור המלונאות בדרום. הצעירים לא רוצים רק להתמרח בבוץ, אלא לשתות בירה בתוך הנוף הזה, לטייל ולנשום את האוויר העשיר בברום, שקצת ממסטל״.
צילום: יונתן בלוםחוף מינרל (צילום: יונתן בלום)
להגביל את מפעלי ים המלח: ״הפתרון הוא לחדש את זרימת הירדן באמצעות הזנת מים מוגברת לכנרת ממתקני ההתפלה שקיימים בים התיכון. במקביל, חייבים להגביל את הפעילות של מפעלי ים המלח, שלנו ובצד הירדני, שאחראים על כ-30% מגירעון המים בים. קודם כל צריכים לעצור את הנסיגה, ואז לראות איך משקמים את האזור.
יש לנו בעיית שיווק: ״כל ההתעסקות סביב מפלס הכנרת היא נטו תוצאת שיווק מוצלח. תמיד יש הרגשה טובה שהחזאים מדברים על עלייה במפלס הכנרת, כאילו שמקורות המים נטענים, למרות שרוב המים שאנחנו שותים כבר מזמן לא מגיעים משם אלא ממים מותפלים״.
״כולם אוהבים את ים המלח ותומכים במאבק, אבל לא באמת מבינים את המהירות שבה הוא מתייבש. אני לא מאמין שהממשלה תתן לים המלח להתייבש, השאלה מתי היא תתערב. כשלאף אחד באזור כבר לא יהיה מקור פרנסה מהאזור וכשהתיירים כבר יזניחו את האזור? הרבה פוליטיקאים באים לצפות בים מהחוף כאן. כולם אומרים לי שתומכים בעניין, אבל לאף אחד אין רצון להיאבק במשהו שלא רואים ממנו תוצאות ישירות, או שאין בזה ערך מוחשי לאזרחים״.

5. השתמשנו וזרקנו כאילו שים הוא מוצר חד-פעמי

לינדה שטיין (66), ממקימי קליה, עבדה כרכזת חינוך בקיבוץ ובשנים האחרונות מטפלת בשיטת "המסע"
"גדלתי בפילדלפיה, וכשהייתי בת 18 ההורים שלי החליטו להעביר את המשפחה לישראל. התקבלתי לאוניברסיטת תל אביב ללימודי עבודה סוציאלית, אבל קודם כל הייתי צריכה לעשות שנת מכינה, שם הייתי מוקפת באנגלו-סקסים. רציתי להיחשף יותר לישראלים, אז התגייסתי לנח״ל, כמו גולדי הון ב׳טוראית בנג'מין׳. הגעתי לקליה, חודש לפני מלחמת יום כיפור. קליה הייתה היאחזות נח"ל, ובמלחמה היינו רק בנות שם. הגרעין שלי היה האחרון לעשות טירונות בהיאחזות, לפני שקיבוץ-הקבע קם במאי 1974, ובינתיים גרנו במבנים של המחנה הירדני הנטוש, ליד החוף. גרנו באחד ה׳הילטונים׳, כמו שקראו לזה אז, והים הגיע לשולי ה׳הילטון׳״.
צילום: יונתן בלוםלינדה שטיין בקליה (צילום: יונתן בלום)
"האדמה הייתה כל כך מלוחה, שאם הלכת יחף היית שורף את כף הרגל. הקיץ היה קשה. היו מזגנים שלא תמיד עבדו, אבל היה פחות חם מעכשיו. היה הבדל משמעותי בתחושה בין 38 מעלות ו-40 מעלות. עלייה של מעלה או שתיים מאוד השפיעה״.
"נסיגת הים שוברת לי את הלב. מה׳הילטון׳, אתה צריך היום לרדת גובה של שבע קומות כדי להגיע לקו המים. הרבה אנשים לא מבינים שממצדה ודרומה כבר אין ים טבעי, רק בריכות האידוי של מפעלי ים המלח. הים הוא אחד האוצרות של ישראל, יש לו סגולות שאין בשום מקום אחר בעולם. התיירים לא יגיעו לים שהתייבש. אני לא מבינה את היחס הזה של ׳השתמשנו וזרקנו׳, כאילו שהים הוא מוצר חד-פעמי. אני מרגישה שנכשלנו במשימה לשמור על המקום הזה, במיוחד אנשים כמוני שהגיעו לגור לצד הים״.
שמפעלי ים המלח יתחילו לשלם על המים: "לפני כמה שנים אמרתי לעצמי, ׳אני מצילה את ים המלח׳, ולמדתי את הנושא של ירידת המפלס. דבר ראשון, צריכים לגרום למפעלי ים המלח לצמצם בצריכת המים שלהם – אם היו צריכים לשלם עבור המים, כמו כל אזרח וחקלאי בארץ, הם היו מתייעלים מהר מאוד״.
אנשים במאבקי הישרדות אישיים: "ניסיתי לעורר את האנשים באזור להיות יותר פעילים. יש מה לעשות, וזה אפשרי כלכלית, אבל רוב האנשים אומרים ׳כואב הלב, אבל מה אפשר לעשות?׳ - לצערי, רוב האנשים, ובמיוחד כאן, יותר מתמקדים בהישרדות היומיומית שלהם, ובטח בתקופת הקורונה. יש אולי 500 משפחות שגרות בכל האזור הזה. גם אם כולם יצאו לכבישים, מה זה יעשה? קשה ליצור כאן מומנטום״.
״כשהייתה כנסת יותר מתפקדת, הייתה שדולה להצלת ים המלח. הנושא מאחד את כולם – דתיים, ערבים, יהודים, ימנים, שמאלנים, ירדנים, אוונגליסטים. יש קונצנזוס, אבל כבר אין ממשלה שאפשר לדבר איתה. המצב בשליטתנו - זה המסר שלי. לא חייבים לחכות עד שיקומו עוד שמעון פרס או אריק שרון. אני אופטימית שנצליח בסוף כי זה הדבר הנכון, זה רק עניין של עיתוי".

6. צריך שאוטובוס ייפול לתוך בולען כדי שהממשלה תתעורר

מלווין בלאו (63), חבר קיבוץ מצפה שלם מאז 1985, אחראי על השקיית מטעי התמרים של הקיבוץ
"עליתי ארצה מאנגליה עם המשפחה ב-1964. אני לא טיפוס עירוני. אני מחובר לאדמה ולעניין ההתיישבותי. חיפשנו קיבוץ צעיר, ומצפה שלם היה אז בחיתולים. רצינו מקום שאפשר לקחת חלק בהתפתחות שלו ולגדול יחד איתו. אני גם אסתמטי, והאוויר היבש והעשיר בברום מקל על המחלה. התאהבנו באזור. הנוף קסם לי: הקיבוץ יושב ליד ים המלח, בין הנחלים חצצון ודרגה, ומאחוריו מצוקי ההעתקים. אורח החיים בקיבוץ והמרחק שלו מריכוזי האוכלוסייה מתאימים לי. לפעמים יש ניתוקים של מים וחשמל, ואם מישהו חולה, הפינוי לוקח יותר זמן מאשר בעיר. זה משהו שנהיה לי יותר חשוב עם הגיל. לפעמים הניתוק מוחלט, כשיש הצפות ואתה לא יכול לנסוע בכבישים, וזה פחות נעים״.
צילום: יונתן בלוםמלווין בלאו (צילום: יונתן בלום)
נזק אדיר להכנסות של הקיבוץ: "מצפה שלם היה מבוסס על חקלאות, תעשייה ותיירות. כשהגענו לכאן היו מאה דונם תמרים – היום יש מעל אלף דונם. בגלל האקלים הספציפי אצלנו, אנחנו הראשונים באזור לגדוד את התמרים. מול הקיבוץ היו שטחי חקלאות שבהם גידלנו אבטיחים, מלונים ובזיליקום, ועם השנים הופעת הבולענים אילצה לנטוש ולעבור לאזורים אחרים. הבולענים מתקרבים לכביש 90, וזה מאיים על מטעי התמרים ומונע מאיתנו להרחיב אותם ובכלל לפתח את השטחים״.
״מפעל הקוסמטיקה של ׳אהבה׳ נמצא אצלנו מ-1985, אבל בתהליך העברה לעין גדי. ׳חוף מינרל׳ שלנו נסגר ב-2014 בגלל בולען שנפער בחניון. היה חוף מאוד מוצלח. כמעט כל קבוצת תיירים מחו"ל שנסעה למצדה עצרה שם בדרך - כרבע מיליון תיירים מדי שנה - ועוד עשרות אלפי תיירים ישראלים באו לבלות בחוף עצמו. הסגירה גרמה נזק כלכלי קשה לקיבוץ. רמת ההכנסה ירדה ב-30% עד 40%, והסגירה הקשתה על בעיית התעסוקה באזור, שגם כך קשה. כשבעה חברים מהקיבוץ איבדו את מקום העבודה שלהם, ועוד כ-20 איש מהסביבה איבדו את מקור הפרנסה״.
"אחרי סגירת החוף, הממשלה החליטה להשקיע סכום מסוים באזור, ובמסגרת הזאת קיבלנו אישור לבנות אתר תיירות ממערב לכביש, מתחת לקיבוץ, ואנחנו מתכננים לבנות משהו רציני ביותר. בנוסף, הקצו לנו 200 דונם לתמרים, צפונה מהקיבוץ, והתחלנו להכין את השטח שם״.
״הפיצוי סביר, אבל הוא פלסטר בלבד ולא פותר את הבעיה של המשך ירידת מפלס הים. היום אנחנו יודעים בזמן אמת על התפתחות הבולענים ועל מיקומם, בזכות מערכת ניטור, אבל בלי פתרון יסודי התופעה רק תגדל״.
״למה הממשלות לדורותיהן הזניחו את הבעיה? התשובה פשוטה ביותר: כסף. הצלת הים דורשת הרבה מאוד כסף, וזה לא בראש מעייניה של הממשלה. אנחנו פריפריה. המודעות לים המלח פחותה לעומת נושאים אחרים. הבולענים באמת יפים. הם מדהימים. כל שבת בבוקר אני לוקח את הטלפון שלי והולך לצלם אותם. אבל הנזק שהם עושים הוא בלתי הפיך. אולי אם ייפער בולען, חס וחלילה, על כביש 90 וייפול בפנים אוטובוס, אולי אז תתעורר הממשלה״.

7. ללכת לחוף דרך הבולענים זה מסוכן וגם אסור, אבל נהיים אדישים

שניר מורגנשטיין (32) גרה ביישוב הקהילתי אבנת ועובדת כגננת בקיבוץ קליה
"אני עובדת באותו גן שבו הייתי בתור ילדה. כל חיי אני ליד ים המלח, חוץ מתקופת הלימודים בירושלים. בעלי מגוש עציון. פגשתי אותו כשעדיין גרתי בקליה – הוא איש דתי ואני קיבוצניקית חילונית. אחרי שהתחתנו, עברתי תהליך של חזרה בתשובה. עברנו יחד לירושלים לפרק הלימודים, וכשנולד הבן הבכור, היה ברור לי שאני חוזרת לסביבה המוכרת לי, קרובה להורים ולים. חזרנו לגור באבנת, שהוא היישוב הדתי היחיד באזור״.
״כמוני, הרבה חבר'ה שגדלו באזור יצאו לגלות את מה שיש בחוץ, וחזרו אחרי שנולדו להם ילדים. עכשיו אני גננת לילדים של הרבה חברים שגדלו איתי. כשילד גדל פה, הוא יכול להסתובב חופשי ביישוב או בקיבוץ, ולהורים יש תחושת ביטחון. יש כאן אווירה רגועה שנכנסת לך ל-DNA, ויש תנאים אידיאליים – חינוך איכותי, קהילתיות עוטפת ואוויר טוב, שעוזר ספציפית לבעלי שסובל מאסתמה במקומות אחרים. אני יוצאת מהדלת לראות את הים מול העיניים״.
צילום: יונתן בלוםשניר מורגנשטיין (צילום: יונתן בלום)
"מצב הים לא פגע באבנת כלכלית, כמו בעין גדי או במצפה שלם שנאלצו לסגור את החופים שלהם, אבל הגישה אליו מתרחקת ומסוכנת בגלל הבולענים. כשהייתי קטנה, הגישה לים הייתה במרחק נגיעה והיינו חיים אותו יום יום. תמיד חלמתי לגדל את הילדים שלי כמו שאני גדלתי, אבל המציאות השתנתה והחוף פחות נגיש. זה מתרחש לך מול העיניים. כדי להגיע לחוף מול אבנת, צריכים ללכת ברגל 20 דקות מהכביש הראשי והבולענים משני הצדדים. זה מסוכן, ורשמית גם אסור, אבל כשחיים כאן נהיים אדישים לסכנה. הילדים שלי אוהבים את הים, ובמיוחד לחפש ׳יהלומים׳ של גבישי המלח שמפוזרים בחוף כמו מטמון אבוד״.
על האדישות: "כשהייתי צעירה, אני זוכרת שהיו לוקחים אותנו להפגין על מצבו של הים, אבל היום אני לא חושבת שזה שיח שמעסיק את התושבים הצעירים. הם יודעים שהים נעלם, אבל אין פעילות מורגשת של ׳בואו נציל את הים׳, וזה חבל ופספוס. אני חושבת על אחריותי כגננת להביא את מצב הים למודעות של הילדים. זה די מדהים, אבל חלק מהילדים שגרים פה מעולם לא היו בים. אולי אני נאיבית, אבל אני מאמינה שבסוף הממשלה כן תפעל למנוע את המשך ירידת המפלס. הים נחשב לפלא עולם – לא יילחמו עליו?"
תיעוד: היווצרות בולען בים המלח במרץ 2018 (צילום: עומר אליפז)
לכתבה זו 115 תגובות
הוספת תגובה
115

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
93.

92.

קיבל את הזיכיון.

91.

90.

89.

88.

87.

אומר הכל.

86.

עצוב ומכעיס.

85.

כך מלאך החבלה, נתניהו בנימין הורס בשיטתיות את הארץ, איפה שהוא דורך, דשא לא יצמח יותר.

84.

83.

הזרמת מים מתוקים דורשת אנרגיה לשם התפלתם. שמעתם על ההתחממות הגלובלית? רוצים עוד יצוא אנרגיה מזהמת?

82.

81.

80.

79.

הצחקתם

78.

77.

76.

שייעשו יד אחת עם תעשיינים תאבי בצע ואז נישאר עם מלח בלי ים.

75.

ויזיל כמה דמעות מלוחות לתוך האגם. אולי יחד במאמץ משותף נוכל להעלות את מפלס המים בכמה מטרים!!

74.

הזרמת מים מהים התיכון בצנרת לים המלח כאשר מפל מים בגלל הפרשי הגובה יצור זרם חשמל חינם לכל האזור

comment-2-comment

73.

72.

צריך להתעורר מיד ולהציל את ים המלח

71.

באופן כזה המימון לא יפול על המדינה מחד ומאידך ים המלח יקבל כמויות גדולות של מים מליחים במיוחד מה שישמור על צביונו המיוחד הרבה יותר מאשר הנזק שייגרם מ"תעלת הימים"

70.

69.

לחייב את משפחת עופר לשלם על הנזק שגרמו לים המלח לא מספיק שלא משלמים מס אמת על הרווחים שלהם הם ימשיכו לגרוף מיליארדים ולמדינת ישראל תישאר ביצה מלוחה ומסריחה

comment-2-comment

comment-2-comment

אימצת את החזון הקפיטליסטי שהפך לחלק ממך, בלי להבין שזה כמו לישון עם האויב. רימו אותך ובלעת את התרמית. בגללך, הפסדנו, כולנו.

68.

מדינת עולם שלישי אנחנו שמזלזלת בטבע

67.

66.

והסביבה תתנקם בכולנו אם לא נתעורר

65.

64.

ונלחמים על ים המלח ולאף אחד בממשלה לא אכפת

63.

62.

ובמפעל מתלונים שהים מתרחק ממנו?

comment-2-comment

comment-2-comment

61.

60.

וזה כל ממשלות ישראל

59.

58.

comment-2-comment

57.

אחריות של כולנו

56.

55.

ים המלח שיגסוס יגרום לאובדן חיים ,יתחיל בחיות ואחכ בבולענים שיגיעו עד לפתח המושבים

54.

הכי עצוב שהתיירים אומרים איך לא אכפת לנו הישראלים מאחד האזורים והמיוחדים העולם.

53.

52.

51.

רק בארץ ישראל אנשים מזלזלים בדבר כזה מיוחד ומופלא. המדינה לא השקיעה מעולם מספיק בים ולא הנגישה אותו לאוכלוסיה. חבל מאוד! הים מתייבש לנו מול העיניים תתעוררו!

50.

49.

48.

ואז הציבור חושב שהכל בסדר.. כשבעצם הוא מתרחץ בבריכות מלח של המפעלים

47.

46.

comment-2-comment

45.

44.

להתפיל מים נוספים ולהזרים מים לים המלח, זה יקר, מזהם וגורם לפליטות פחמן.

43.

42.

למלאות את ים המלח

41.

40.

מכוער, חם מדי, ולהכנס זה לסבול. שיתייבש הכל טוב

comment-2-comment

comment-2-comment

comment-2-comment

למה יש כאלה ביננו

comment-2-comment

39.

38.

זה צריך להיות לנו תמרור אזהרה גדול.

37.

תנו לו להתייבש סופית

comment-2-comment

36.

35.

comment-2-comment

את הביביסטים, וכפועל יוצא גם לא את ביבי.

34.

ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה. הדורות הקודמים היו הרבה יותר איכותיים. היום העיתונות עסוקה בצבעים של אנשים ומה צריך לבטל במקום לדאוג לקדם את אהבה לארץ ופטריוטיות מקדמים טמטום פרוגרסיבי שיביא רק הרס.

33.

השאר על אחריות המדינה.

32.

comment-2-comment

31.

במליון שנה האחרונות התייבשו ונוצרו ימות... זה תהליך טיבעי. די ברור מי גוזר קופון מכל הרעש הזה...

comment-2-comment

comment-2-comment

תהליך טבעי של מפעלי ים המלח? מה טבעי פה?

30.

בעלי המפעלים וממשלת ישראל לדורותיה שותפים לפשע הנורא הזה. מאחל לכ מי שידו בנזק לטבוע בים המלח ויפה שעה אחת קודם.

29.

28.

27.

comment-2-comment

26.

25.

24.

23.

22.

21.

20.

להחליף את כולם, ממשלה מיקצועית היא הפיתרון, קץ לפוליטיקה!

19.

comment-2-comment

18.

במדינה מתוקנת מי שהעביר את נכסי הלאום למשפחת עופר ואחר כך עבר לעבוד עבורם היה יושב במעשיהו, לא בדירת פאר בתל אביב.

17.

לא צריך להיות שותפים לרפובליקת בננות מוסלמית שמחר תתהפך עלינו תעלה מים המלח ,ים של חשמל ,התפלה ,פרנסה למאות אנשים ,אפשר למכור את עודפי החשמל לשכנים שלנו ,יצור מים מתוקים ,גם למכירה פרוייקט מעולה למדינת היהודים ולים המלח

16.

15.

לא מזרימים לירדן כי לא רוצים שירדנים ישאבו מנהריים. שימו צינור עד אחרי נהריים ותזרימו משם. זה לא ממש ארוך.

14.

לא יאומן שזה לא בראש סדר העדיפויות הלאומי, מכל העולם באים לראות מקום גוסס, סביר שיוצאים משם בתחושה של אכזבה או דאגה

13.

שהרסו את ים-המלח בעבור בצע כסף ומכרו אותו כשטח אקסטריטוריאלי לטייקונים. מנעו ממים להגיע אל הים...

12.

חפשו את "תוכנית תעלת המערכת" בפייסבוק ותוכלו להוריד אותה. היא יכלה ועדיין יכולה לפתור הרבה מאוד בעיות ולחסוך הרבה כסף, אבל אני רק "האזרח קטן" אז הרשויות לא מתייחסות ברצינות...

11.

10.

comment-2-comment

9.

נוכלים שמכרו מולדתם בעבור "כבוד ובצע כסף" יעמדו לחקירה ולדין במיוחד בכירי האוצר שדאגו למכור בזוטות את כיל למשפחות הפשע ואח"כ הצטרפו לאכול ולחגוג מהעוגה. יעמדו כולם למשפט העם וישלמו ויחזירו את הנדרש.

8.

איפה שיש הרבה כסף ושילטון הכל יירקב והציבור יישלם ..צריך לשים לב ולימנוע מזה לקרות ....כמו כיל שמכלה את ים המלח ..שהמדינה תידרוש לשיקום אם לא החוזה ייפוג אוטומטי....

7.

comment-2-comment

6.

הנוף ישאר יפה גם כך.

5.

לחבר את ים סוף לים המלח

4.

3.

comment-2-comment

2.

comment-2-comment

ארוכה מדיי.

1.

לכל התגובות
0