השנה היא 2021, והקהילה הגאה עדיין נתפשת כסוג של "נעלם" מיני, משהו שנע בין סטייה למשאת לב. אז הנה, זו ההזדמנות שלכם לקרוא על כל מה שאנחנו עושים: איך הסתתרנו בגנים כשההומוסקסואליות הייתה מחוץ לחוק, איך החנקנו פגיעות מיניות כי חששנו מההשפלה שביציאה מהארון, מה אנחנו חושבים על עצמנו כשאנחנו נכנסים לסיטואציה מינית, והאם לסביות עושות אורגיות או שזה רק קטע של הומואים?
שני דורות, מאבק אחד: הפגשנו בין אחד מחלוצי הקהילה הגאה לממשיך דרכו
כתבת: מיכאלה חזני, צילום: ניצן דרור
כדי לענות על כל אלו, כדאי לחזור אחורה בזמן, לימים שבהם הומוסקסואליות בישראל הייתה עמוק במחשכים, והיו אלו הטרנסיות שמצאו עצמן, לא פעם בלי שהתכוונו בכלל, בחוד החנית של המאבק, מקיזות דם עבור קהילה שלמה שלא ידעה אז שהיא קיימת.
"בשנות ה-60 אסור היה לאף אחד לדעת שאני לא מה שקראו אז 'אישה אמיתית'. ברגע שנודע לבחור, התחילה אלימות פיזית נגדי", נזכרת אפרת טילמה (74), האישה הטרנסית הראשונה שזכתה לתואר "יקירת העיר תל אביב", והראשונה מחוץ לארון שמתנדבת כשוטרת במשטרת ישראל. "לא היה לי למי לגשת כדי להגיד שתקפו אותי מפני שאם הייתי הולכת למשטרה, היו עוצרים אותי. כשהייתי חוזרת הביתה פצועה, הייתי מספרת שנפלתי או שנערים מבית הספר הרביצו לי.
6 צפייה בגלריה
אפרת טילמה בצעירותה. ''בשלב מסוים לא יכולתי יותר''
אפרת טילמה בצעירותה. ''בשלב מסוים לא יכולתי יותר''
אפרת טילמה בצעירותה. ''בשלב מסוים לא יכולתי יותר''
"אני זוכרת שהיה שוטר שאיים עליי באופן קבוע, ש'אם אתה לא תפסיק ללכת בבגדי נשים, אנחנו נטביע אותך בים'", היא נזכרת ומחקה את קולו. "זה היה נורא, אז בשלב מסוים לא יכולתי יותר. קניתי כרטיס לאונייה ועזבתי את הארץ לצרפת".
טילמה מספרת שמרגע שעברה לפריז, דברים טובים החלו לקרות. "אף אחד לא צעק לנו ברחוב כינויים וקללות, והמשטרה לא התעמרה בנו יותר. בפריז המיניות שלי קצת התחילה לפרוח, אבל היא עדיין הייתה דבר משני. מתי זה התחיל להיות משמעותי? רק אחרי הניתוח".
כמה שנים מאוחר יותר, טילמה חזרה לישראל. היא כבר הייתה אחרי השינוי המגדרי, וניגשה להחליף את סעיף המין בתעודת הזהות. בארץ היא נאלצה לעבור שוב מסכת השפלות, כשהפקיד שלח אותה למכון הפתולוגי כדי שתעבור בדיקה גופנית על ידי רופא משפטי. המטרה הייתה לבדוק אם היא אכן עברה את מה שכונה באותם ימים "ניתוח לשינוי מין".
את ההשפלה שעברה אפרת קשה לתאר במילים. "הוא השכיב אותי על שולחן גינקולוגי והכניס 20 סטודנטים, כולם עם מצלמות. הוא מדד לי את הגולגולת, היד, הבטן. נגע בחזה וצעק 'סיליקון'. בסוף הבדיקה הוא שאל אותי מה מידת הנעליים שלי, ואמר 'רגל של גבר'. אתה יודע איזו השפלה זאת? התייחסו אלינו כאל יצור ירוד, ואני אגיד לך משהו, עד היום זה ככה, רק שהיום זה קצת יותר אלגנטי".
אדם ללו (80), ממקימי האגודה למען הלהט"ב וגבר ביסקסואל, חווה את ישראל של שנות ה-70 וה-80 כמקום מאוד מורכב עבור הקהילה. "הייתה אווירה דחוסה של חנק חברתי", הוא נזכר. "כל מה שעשינו נתפס כפשע. הדינמיקה בין האנשים הייתה ריחוק מאוס, הפרטנר היה האובייקט, בלי מבטים, בלי דיבורים ובלי חום, שהיה כל כך חסר. המפגשים עצמם נערכו בבתים נטושים, בבניינים בבנייה ובבתי השימוש שהיו ממוקמים בשדרות ברחבי תל אביב ובתחנה המרכזית הישנה. היו מגיעים מכל הארץ ומכל שכבות הציבור. היו גם מפגשים בגנים ציבוריים, המפורסמים בהם היו גן מאיר וגן העצמאות בתל אביב, גן סאקר וגן לונדון בירושלים. היינו מסתתרים מאחורי עצים ושיחים".
6 צפייה בגלריה
אדם ללו ואחותו במצעד הגאווה. ''כל מה שעשינו נתפס כפשע''
אדם ללו ואחותו במצעד הגאווה. ''כל מה שעשינו נתפס כפשע''
אדם ללו ואחותו במצעד הגאווה. ''כל מה שעשינו נתפס כפשע''
(צילום: אוסף פרטי)
ללו מספר שצעירים הומואים רבים שחיפשו דרך להשיג כסף מהיר פנו לעבודת מין. חלקם חוו בעקבות זאת סחיטות משפחתיות ותעסוקתיות. "המשטרה באותם ימים הייתה פושטת על הגנים בלילות ועוצרת אנשים לחקירה", הוא נזכר בעצב. "המטרה הייתה להשיג שמות של ידוענים, וזה היה קלף לרשויות ששיחק כנגד אנשים בתפקידים חשובים. היו מקרים שמי שלא הלשין ולא שיתף פעולה עם המשטרה הפך לקורבן לסחיטה. גילו למשפחה, והבחור נאלץ להתגרש באשמה של הולכת שולל למשל".
התפרצות ה-HIV, בתחילת שנות ה-80, טרפה את הקלפים מבחינת לילו וגברים רבים נוספים. "החלה הסתגרות מוחלטת והסקס המקובל בכל המקומות פסק", הוא מתאר. "החולים היו מצורעים ומורחקים. רק מעטים העזו לטפל בהם, ורובם המוחלט מתו לבד, עריריים, מאחר שמשפחות רבות ניתקו מגע. כל חבר סטרייט שהיה בידידות עם הומו ניתק איתו את הקשר מיד, בלי לברר אם הוא נשא או חולה. הברכה הייתה שמאותה תקופה עגומה נוצרו זוגות שחיו במשק בית אחד, ומאז הלך והשתרש אצלנו הקונספט של זוגיות ארוכת טווח".
ללו מספר שבמובן מסוים, היותו ביסקסואל הצילה אותו חברתית. "בהיותי בי, לא ידעו איך לאכול אותי מפני שראו אותי לסירוגין עם גברים ועם נשים, וגם הייתי גלוי, כך שנלקחתי על ידי חבריי לעבודה בקלילות. כביסקסואלים, זוגתי ואני הקדמנו את זמננו וניהלנו נישואים פתוחים ומפרגנים. לדעתי זו נטייה מיוחדת ומבורכת, לאהוב גם וגם. הייתה תקופה שחיינו ברביעייה שכללה אותי ואת זוגתי, חבר ויזיזה שלי. אהבנו יחד ולחוד, עד שזוגתי פרשה. מהרביעייה נולד בן. עד היום, 34 שנים אחרי, לא ידוע אם הוא שלי או שלו".
אי אפשר לדבר על זוגיות ארוכת טווח בלי לדבר על לסביות, ועל העובדה שבדייט השני הן לא בהכרח עוברות לגור יחד, לפעמים הן פשוט עושות סקס. ימי תחילת שנות ה-2000 סימנו את פריחת הסצנה הלסבית. מאתרי היכרויות כמו Shedate, דרך ברים כמו המינרווה, ה-He-She, ה-Rainbow והקארפה דיאם, לסביות מכל הארץ עלו לתל אביב והתאהבו זו בזו.
ענת ניר (41) הייתה אחד הכוחות הכי משמעותיים בסצנת התרבות הנשית הגאה. "כשנכנסתי לבר לסביות בפעם הראשונה, מיד הרגשתי את אווירת השחרור", היא מתארת. "פתאום יכולתי להיות מי שאני רוצה, להחליט את כל ההחלטות - איך להתלבש ואיך להחזיק את הגוף שלי ואיך להזדיין. היה בזה משהו מאוד-מאוד מעצים ומשחרר", מספרת ניר. "זו לגמרי הסיבה שבגללה התעסקתי בלייצר מרחבים קוויריים, כי להוד ולהדר שלנו מגיע הכול", היא אומרת בגאווה.
6 צפייה בגלריה
ענת ניר. ''פתאום יכולתי להיות מי שאני רוצה''
ענת ניר. ''פתאום יכולתי להיות מי שאני רוצה''
ענת ניר. ''פתאום יכולתי להיות מי שאני רוצה''
(צילום: מושיק שמע)
ניר סבורה שלסביות תמיד היו מיניות, אבל הן לא בהכרח הפגינו את המיניות שלהן בבוטות. "היה חדר חושך במינרווה, ויום אחד החלטנו לרדת למטה ולראות מה קורה בו. הייתה שם חבורה של לסביות שהדליקו נרות, ישבו במעגל ועשו שיחת נפש סטייל 'אמת או חובה'", היא נזכרת בחיוך. "אפשר לצחוק על זה, כן, אבל אם מסתכלים על הצד הרציני של זה, אז הייתה שם אווירה ארוטית. זה נכון שאם משווים את זה להומואים אנחנו לעולם נהיה יותר מופנמות, אבל לא פחות סקסיות בעיניי". את הארוטיקה הלסבית היא מתארת כמתפתלת ומשחקית: "יש הרבה יותר עיניים, חושים, דיבור, להתעסק במה שלא חשוף ולא רק במה שחשוף".
כשאני שואלת את ניר מהי החוויה הלסבית מול הממסד, היא משיבה: "המפגש עם הממסד הוא קודם כל מפגש עם הפטריארכיה. 'את לסבית, את מדליקה אותי', 'את שלי', 'בואי אני אגע בך, אשחק עם הבולבול שלי ואתפוס לך בתחת במועדון'. אני חוויתי את כל זה בצורה מאוד אלימה בהרבה מאוד מרחבים, ואחרי שאת אומרת בעדינות, 'לא אחי, תודה', או פשוט 'זוז ממני!', את מקבלת יריקה לפרצוף ואפילו סטירה. את פשוט הופכת לתת-אדם. לסביות זוכות להמון גילויי אלימות בשנים האלה, מקרים לא מדוברים שלא אווררו מספיק. זה נורא".
סיטואציית ההחפצה שמתארת ניר נמשכת עד ימינו, רק שבשנים האחרונות היא עברה בעיקר לזירה הווירטואלית. "בטינדר יש מלא זוגות שמחפשים צלע נשית נוספת לסקס. זה קורה המון, והאמת שזה מעצבן אותי", אומרת מיקה בן שאול (30), מחזאית ומשוררת, שכתבה את ההצגה "לסביהונסט" על נשים שאוהבות נשים. "על פניו אין לי סיבה להתעצבן כי זה לגיטימי, אבל משהו בזה גורם לי להרגיש מאוד חד-גונית. הפתרון יגיע לדעתי רק כאשר אנשים ילמדו להסתכל על אנשים אחרים כבני אדם".
מבחינת חיזור בתוך הקהילה עצמה, בן שאול מסבירה שלסביות פחות נוטות לשלוח תמונות של איברים מוצנעים. "לסביות מתחרמנות עם המוח. יצא לי לעשות סקסטינג אבל עם דימויים וסיטואציות, לא עם תמונות. הכול מאוד מרומז, ואני חושבת שדפוס התקשורת הזה נוצר מכך ששנים לסביזם לא היה נורמה תרבותית, ודברים נעשו בהיחבא. אבל בסדר, זה מה שמביא את הגיוון והשוני התרבותי".
בניגוד ללסביות המרומזות והמפותלות, נראה שהומואים, ברובם, מתקדמים לעיתים מהר מהצפוי. "אנשים נכנסים לאפליקציות ובטוחים שהם לא יעשו סקסטינג או ישלחו תמונות עירום, אבל מהר מאוד אתה מוצא את עצמך מוותר על הגבולות שלך", מעיד עידני סעדה (30), שחקן שכותב בימים אלו סדרה המבוססת על חוויותיו מהקהילה ההומואית בת זמננו.
6 צפייה בגלריה
מיקה בן שאול. ''הפתרון יגיע רק כאשר אנשים ילמדו להסתכל על אנשים אחרים כבני אדם''
מיקה בן שאול. ''הפתרון יגיע רק כאשר אנשים ילמדו להסתכל על אנשים אחרים כבני אדם''
מיקה בן שאול. ''הפתרון יגיע רק כאשר אנשים ילמדו להסתכל על אנשים אחרים כבני אדם''
(צילום: גיל חיון)
"פעם הייתי במפגש של קבוצת היכרויות. זה היה אחד הרגעים הנמוכים בחיי. האווירה הייתה של המון שנאה עצמית שכולם תחזקו יחד. יש דרישה ל'שלמות' בקהילה ההומואית, דת הבריאות והספורט מוטמעת בנו ממזמן, כך שקל מאוד להרגיש מכוער, שמן, עלוב ובודד".
סעדה מספר שמספר הרווקים בקהילה ההומואית רב למדי, אבל שיש כיום יותר ויותר זוגות. חלקם מונוגמיים, ואחרים מנהלים קשר פתוח, דבר הנחשב למקובל ונפוץ בקהילה. "אצל חברים סטרייטים שלי השאלה הזו, אם לפתוח את הקשר, לא רווחת בכלל. אצלנו זה מקובל יותר, ואני אישית נע בין שני ערוצים נפרדים: מצד אחד אני מאוד אוהב חופש; מצד שני, אני גם לא יכול שלא לתהות אם אנחנו כל כך עסוקים בלשחרר את עצמנו, עד שאנחנו כבר לא קשורים לאף אחד ולשום דבר".
עוד נושא שהופך ליותר ויותר מדובר בימינו בחברה ההומואית הוא "כמסקס", פעילות מינית הנעשית תחת השפעת סמים ממריצים ומשני תודעה. "אני אישית לא התנסיתי מעולם", אומר סעדה, "אבל אני מניח שאם כבר ניסית וראית הכול עד גיל 25, הגיוני שתגיע למצב שתצטרך ממדים חדשים של ריגוש".
אי אפשר לדבר על מיניות בקהילה בלי לדבר על הדור הצעיר. קול קולטון (36) הוא מייסדת קהילת Queeryourself, שמטרתה לחנך צעירים לשבירת מחסומים מגדריים. קולטון מגדיר את עצמה כטרנס א-בינארי (לא גבר ולא אישה, שצ'"ק) וגם כפאנסקסואל (אדם הנמשך לכל המגדרים, שצ'"ק). "עדיין קשה לאנשים לדמיין אדם שנראה כמוני נכנס למיטה, בגלל שהם חושבים עליי גם קצת כגבר וגם קצת כאישה, וזה מורכב", הוא מודה בכנות.
"אז כששואלים אותי אם אני הגבר או האישה במיטה, אני מפרק את זה עם השואל. אנחנו מבינים יחד ש'גבר' או 'אישה' הן הגדרות מופשטות, ורק כשנשתחרר מהכבלים האלה, נוכל באמת להתחבר לעצמנו ולתקשר מה נעים לנו יותר ומה פחות".
בנוסף לפתיחות המחשבתית וליכולת להשתחרר מההגדרות המגדריות הכובלות, קולטון סבור כי הנוער הלהט"בי בימינו נהנה מגישה ישירה למידע ולאינסוף אפיקי השראה בקהילה בארץ ובחו"ל. "יש היום יותר מקום בעולם למה שנחשב בעבר כ'ייצוגים חריגים'", הוא אומר. "מי שהיו ילדי הכאפות בעבר, נמצאים פתאום במיינסטרים ויש להם את הקול שלהם".
6 צפייה בגלריה
קול קולטון. ''עדיין קשה לאנשים לדמיין אדם שנראה כמוני נכנס למיטה''
קול קולטון. ''עדיין קשה לאנשים לדמיין אדם שנראה כמוני נכנס למיטה''
קול קולטון. ''עדיין קשה לאנשים לדמיין אדם שנראה כמוני נכנס למיטה''
עם זאת, קולטון טוען כי לשיח המיני של בני נוער גאים יש עוד דרך ארוכה לעבור. "המיניות שהם מוצאים באינטרנט - אלו עדיין פרקטיקות שמתיישבות על המבנים הפטריארכליים", הוא אומר. "גישה של חודר-נחדר. זו נקודת מבט שהיא הרבה יותר הטרוסקסואלית ושמרנית, והיא מקבעת את המיניות של הנוער הקווירי. אז מצד אחד, הלכנו צעד קדימה מבחינת האופן שבו אנחנו תופסים מגדר ביומיום. מצד שני, כשנכנסים למיטה, יש איזו רגרסיה לתפקידים המסורתיים. יש פתיחות בנראות, בשפה, אבל לא במיניות.
"בעיניי, מיניות קווירית שואפת ליצירת מרחב מיני בטוח ולמימוש הרצון לחקור יחד מה נעים לנו, אבל לזה אין עדיין דוגמאות בתקשורת", הוא אומר. "אני חושב שמערכת החינוך של העידן הנוכחי צריכה להתחיל לדבר על מגדר באופן פתוח, כדי לאפשר לאנשים להתפתח עם ובלי קשר למיניות שלהם. כי אפשר לדבר על מיניות, אבל צריך קודם כל לדבר על התפיסות שמובילות אליה".