"לא הבנתי, איך אני קשור לשואה": האמן הנוצרי שמצא את אלוהים באושוויץ

מה מוביל אמן נוצרי מקנדה, למסע בישראל שמסתיים באזרחות ישראלית ובמונומנט שואה בינלאומי המוצב בערד ובבירקנאו? זהו סיפורו המוזר ומופלא של ריק ויניקי, שפיסל במשך שני עשורים דמות של ניצול אושוויץ, ולא הפסיק לחפש אותו ואת אלוהים

ריקי כרמי
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית


תמונה כלליתקיר מקור הדמעות


ריק ויניקי, פסל נוצרי, רכש שטח אדמה בבירקנאו, בסמוך לגיא ההריגה הגדול ביותר בעולם, והקים שם מונומנט – קיר הנצחה. אלא שיצירה זו, המכונה "מקור הדמעות", היא העתק זהה לפסל שהקים בערד – ותחילתו לפני 20 שנה, בכאב שפעפע עד שנבע אי-שם ביישוב כדים שבצפון השומרון, שם התגורר עם אשתו הישראלית עד לפינוים משם.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >> 

ויניקי נולד בטורונטו לפני 66 שנים למשפחה נוצרית, ובעקבות קריאת הספר "אקסודוס" של ליאון יוריס, חש לפתע כי החיפוש אחר האלוהים מושך אותו לחקור על אודות העם היהודי שעליו קרא. "משהו תפס אותי", הוא מספר. "מיהם היהודים האלה? מה זה המזרח התיכון? קראתי המון ספרים על השואה ועל היהדות, וניסיתי להבין איך היהודים הצליחו לשרוד את השואה, ואחרי זמן קצר של שלוש שנים בסך הכול, הם מכריזים על מדינה משלהם. לא הבנתי איך הם שרדו את השואה ומלחמת העצמאות. בעיניי זה היה משהו מחוץ לתחום הטבעי. הרגשתי שאני חייב להגיע לישראל לבדוק את השאלה הזאת". 

קראו עוד בערוץ היהדות :
+
"כשהרב קיבל פרס ישראל על מפעל חיים, הרגשתי שזה גם שלי"
+ המצור, התחלואה, הצבא ברחובות: שנה אחרי, בני ברק ירוקה
+ רוּזֶה בָּאע': הפרסים טוענים שזו המימונה המקורית

בשנת 1977 הגיע לישראל לחצי שנה, בסך הכול, בחיפוש אחר האלוהים, "ובסוף נשארתי פה עד היום", הוא אומר. "הייתי אזרח קבע, עשיתי צבא כמו כולם בקרבי, התחתנתי וגם קיבלתי אזרחות ישראלית". ברבות השנים עשה לו שם ברחבי העולם כאמן ופסל - אך גולת הכותרת של יצירתו היא "מקור הדמעות" - קיר המספר את החיפוש האלוהי דרך השואה, ומתבסס על הפסוק מספר ירמיהו (ח', כ"ג): "מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה,וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי". "אני לא איש דתי", מבהיר ויניקי, "אבל רואה עצמי כמאמין באמונה בתור אמן. אני מרגיש שהיצירה בפיסול היא כמו תפילה".

שבעת מדורי הגיהינום

הקיר המקורי של "מקור הדמעות", העשוי ברונזה ואבן ירושלמית, מוצב בערד. רוחבו כעשרים מטרים וגובהו - כחמישה, ובו שישה עמודים לזכר ששת מיליוני הקורבנות בשואה, המפרידים בין שבעה מדורים, כל מדור מציין מילה אחת משבע המילים האחרונות שאמר ישו לפני צליבתו. בכל מדור יש דמות אחרת של ישו הצלוב מוטבעת באבן, ומולם ניצבים פסלי ברונזה שכל אחד מהם הוא דמות של יהודי בכותונת פסים. הדמות הזו היא למעשה ניצול שואה אחד שבחר ויניקי להנציח, אשר מביע התייחסות שונה בכל פעם למילים.

יד ושםמי מכיר את האיש שבקיר? ניצול אושוויץ שהיווה השראה למונומנט (יד ושם)

"הרגשתי שיש משהו משותף בין הכאב של הצליבה לעם היהודי שסבל בשואה", הוא מסביר. "החיבור הזה היה לי קשה, אבל הרגשתי שיש כאן דיאלוג למרות הקושי. זה היה מאבק שקשור לשאלות, לתפילות ולאמונה - ואחרי מאבק עצמי זה הגיע לשאלה אחת: איך אני יכול לפסל אנדרטה של השואה, אם אני לא יהודי? הרי אין אף אחד במשפחה שלי שהגיע משם באופן פיזי, אז מאיפה אני מתחיל בכלל? רציתי להביא משהו מתוך תוכי. בסופו של דבר, הרגשתי שזה בא לי מאלוהים. שזה משהו שאני חייב להגיד".

"אחרי מאבק עצמי זה הגיע לשאלה אחת: איך אני יכול לפסל אנדרטה של השואה, אם אני לא יהודי? הרי אין אף אחד במשפחה שלי שהגיע משם באופן פיזי, אז מאיפה אני מתחיל בכלל? רציתי להביא משהו מתוך תוכי"

ב-2001 החל לעבוד על הפרויקט מהיישוב כדים שבצפון השומרון. עם פינוי היישוב כחלק מתוכנית ההתנתקות, בשנת 2005, עברו ריק ודפנה לערד, ושם נמצא הבסיס למה שיהפוך להיות עם השנים פרויקט חייו. "הייתי זקוק לקיר של כמעט 20 מטרים", הוא מספר. "הגענו לביקור בערד אצל ידידה. התחברנו והתרשמנו מהנוף המדברי. ראיתי בחצר של בית קיר עם אבני צור, והרגשתי שהייתה לי שיחה עם אלוהים באותו רגע, כי הקיר הזה היה בדיוק מה שרציתי. קיוויתי שדפנה אשתי אוהבת את הבית, כי אני החלטתי באותו הרגע שאני קונה אותו בגלל הקיר הזה". 

שבע שנות עבודה

לטובת פיסול דמות היהודי הגיע ויניקי לארכיון "יד ושם" וצפה שם בתמונות רבות. "הייתי זקוק לפנים. במשך שעתיים חיפשתי את האדם שאותו אפסל. הגעתי לתמונה שהתחברה לי, היה משהו באותו אדם שמשך אותי. לקחתי את הצילום ופיסלתי את הדמות הזו".

יד ושםהפסל הנוצרי-ישראלי ריק ויניקי (יד ושם)

"על הקיר עצמו עבדתי כשבע שנים. לא רציתי שהקיר יהיה ציבורי, רציתי רק להוציא את זה עבור עצמי. לא חשבתי שיבינו את זה. חששתי שיחשבו שמדובר בטירוף - לשלב את שני הדברים יחד". אלא שהקיר פרץ את גבולות ישראל, ומגיעים לראות אותו מכל העולם. 

"הצלם התמקד באחד הצריפים שהדלת שבו נפתחה, ומתוכו יצאה דמות שהתחבאה, והדמות הייתה מוכרת לי. הקריין אמר שהאדם בן 42, אבל הוא נראה בן 82. הצטמררתי. לא הבנתי איך אני יכול להכיר אותו"

בשנת 2011, עשור לאחר תחילת העבודה, פגש ויניקי מדריכת טיולים גרמנייה שהציעה לו לבקר לראשונה בשישה מחנות השמדה. כך הגיע לאושוויץ-בירקנאו, ושוב הרגיש את יד אלוהים המכוונת אותו, כדבריו: "בתחילת הסיור רואים סרטון וידיאו על ההיסטוריה של אושוויץ, שבסופו צילום רוסי של שחרור המחנה. הצלם הרוסי התמקד באחד הצריפים שהדלת שבו נפתחה, ומתוכו יצאה דמות אחת שהתחבאה שם, והדמות הייתה מוכרת לי. הקריין אמר שהאדם בן 42, אבל הוא נראה בן 82. הצטמררתי. לא הבנתי איך אני יכול להכיר אותו. לקח לי כמה דקות, עד שהאסימון נפל: זה האדם שאני מבלה כבר כמה שנים עם התמונה שלו ומפסל אותו. באותו רגע רציתי לצרוח שאני מכיר את האדם הזה. זה גרם לי לרצות לחפש אותו או את משפחתו". 

יד ושם (יד ושם)

החיפוש נמשך עד היום, וויניקי טרם הצליח לאתר במי מדובר – אבל באותו הרגע, שם במחנה, גמלה בו ההחלטה לנסות להקים את אותו הקיר גם באושוויץ. "החלטתי שאני קונה בבירקנאו שטח", הוא מספר. אחרי לא מעט קשיים והקמת עמותה קנדית לצורך העניין, הצליח למצוא שטח חלקאי למכירה כ-300 מטרים מהכניסה למחנה ההשמדה, וגילה שמדובר למעשה באזור שבו ערכו הנאצים את אחת מנקודות הסלקציה, ועם השנים ננטש. 

עוד שבע שנות עבודה חלפו, על קו אושוויץ-ערד, וויניקי השלים את משימתו. באתר הוקם מבנה הנצחה שהקיר שלו הוא "מקור הדמעות" - העתק של הקיר מערד. בבניין בבירקנאו יש "מבוא של שאלות", שהמבקרים עוברים לפני כניסתם לאולם גדול המכיל את המונומנט. המבוא מואר באור עמום ומכיל חצי קיר המאלץ את המבקר ללכת הלוך וחזור במשך ההתקדמות. לבניין בפולין מגיעים מבקרים מכל העולם - וגם בערד ממשיכים להגיע מבקרים רבים. ריק מקווה כי עם תום הקורונה ישובו התיירים לפקוד את היצירה.