1 צפייה בגלריה
בנימין נתניהו ובית הדין הפלילי בהאג
בנימין נתניהו ובית הדין הפלילי בהאג
(צילום: shutterstock, אלכס קולומויסקי)
א. על המבט קדימה. הממשלה הנוכחית כללה בהסכם הקואליציוני גם קבינט פיוס. הוא לא הוקם. החברה הישראלית משוסעת מתמיד. יש לכך סיבות אמיתיות וסיבות כוזבות, Fake כמטבע הלשון הרווחת. הסיבות האמיתיות כוללות פערים בין חרדים, דתיים וחילונים, שיסודם ויכוח על מהות המדינה ואורח חיים. בעיניי הם ניתנים לגישור בסובלנות ובשכל ישר. אבל יש רכיבי פילוג שהפערים בהם מעטים – ובהם קורונה, ביטחון, כלכלה, רווחה, יחסי חוץ ואפילו מערכת המשפט עם כל הוויכוח סביבה.
ההבדלים האלה בין מרבית המפלגות אפסיים, ועדיין הרבה שנאת חינם בתוכנו. הנה אתגר אמיתי לממשלה שתקום – וחובה שתקום ולא ניגרר לבחירות חמישיות שאין להן מקום זולת "מלחמות היהודים". ימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל והטרור מזכירים לנו את אחריותנו למדינת ישראל, פיקדון קדוש של ההשגחה וההיסטוריה, במעשה ולא רק בדיבור.
ב. על בית הדין. תובעת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג החליטה על פתיחת חקירה נגד ישראל, החלטה שלמיטב הניתוח המשפטי ניתנה שלא בסמכות, ועימנו דעת המיעוט המנומקת היטב בבית הדין. ארה"ב, המתנגדת להחלטה, החליטה גם להסיר את הסנקציות נגד התובעת. עלולה להיפתח דרך חתחתים נגדנו, התלויה בתובע החדש. במטותא יזכרו זאת הזועקים בצדק נגד האג אך בעת ובעונה אחת תוקפים את בית המשפט העליון שלנו, שחוזקו ומעמדו – מבלי לפגוע בלגיטימיות של ביקורת הוגנת – הם שכפ"ץ ונכס אסטרטגי לישראל. אחד הנימוקים העיקריים נגד האג הוא קיומה של מערכת משפט עצמאית בישראל. המנסים להחליש את בית המשפט פועלים, גם אם לא זו כוונתם, לכריתת הענף החזק שעליו אנו יושבים.
ועוד: בימים אלה נפתח משפטו של ראש הממשלה. הוא זכאי לחזקת החפות, וחשוב מאוד לזכור זאת, כי קל להרשיע בתקשורת. אבל על כולנו לתת אמון בהרכב השופטים, שאין לי צל של ספק שיעשה מלאכתו באמונה ובאופן מקצועי, מבלי להתחשב ברוחות פוליטיות נושבות אנה ואנה, בהרכבת קואליציה או בכל עניין פוליטי אחר. הוא יפעל על פי הראיות בלבד. יש לבטוח בכך בהחלט.
ג. על שילוב הציבור הערבי. הנה זה בא – שילוב הציבור הערבי במערכות הממשל, מהלך מבורך שיש לקוות כי גם מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. לציבור היהודי קו אדום. קיום ישראל כמדינת לאום של העם היהודי, מדינה יהודית ודמוקרטית; ולציבור הערבי קו אדום, שוויון. לטעמי, בזכויות וגם בחובות.
צילום: אוהד צויגנברג
לפני כשנתיים חברתי לפרופסורים שחר ליפשיץ, סוזי נבות, עמיחי כהן ואסא כשר וד"ר ריקי טסלר ולתא"ל (מיל') אמל אסעד בהצעה לתיקון חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. הדגשנו את אמונתנו בהיות ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, אך הצענו – מבלי לפגוע כהוא זה בליבת חוק היסוד – לתת כך ביטוי לאופי הדמוקרטי של המדינה, ובראש ערך השוויון לפרט: "מדינת ישראל מהווה בית ומקיימת שוויון זכויות לכל אחד מאזרחיה". העניין אינו משפטי דווקא, הוא ציבורי. יש בכך משום מתן תחושת שיתוף לאזרח הערבי, ועסקינן ב-20 אחוז מאזרחי המדינה. התקופה הזאת כשרה לכך מאוד.
ד. על ירדן. באופן טבעי אנו מתעניינים בהתרחשויות בירדן, מדינה שעימה יש לנו הסכם שלום (הייתה לי הזכות לעמוד בראש משלחתנו להסכם) ואת הגבול הארוך ביותר. עלינו להימנע כמובן מהתערבות בענייני פנים. אך בשל יחסי השלום והצורך לטפחם, ראוי לתת יד לשכנתנו בנושאים הומניטריים. על אלה נמנים משבר הקורונה ומצוקת המים. השיקול האסטרטגי המובהק, המתלכד עם השיקול ההומניטרי הממשי, מורה לכיוון יחס מיוחד בימי משבר, בחינת "זה נהנה וזה אינו חסר". וכדאי – חיוני – גם לנהוג בכבוד.
  • אליקים רובינשטיין הוא שופט עליון בדימוס, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com