בשבוע שעבר נשבר שיא בישראל. אלישע לוי החליף את חיים סילבס בהפועל חיפה והפך לראשון אי פעם שמאמן שלוש קבוצות באותה עונה בליגה הבכירה. מדובר בחתיכת הישג, בטח בהתחשב בעובדה ששתי הקבוצות הקודמות שלו נמצאות מתחת לקו האדום, ועדיין הוא ישאיר קבוצה בליגה. אבל לוי זה לא הסיפור, הרי הוא בעצמו בחר לעזוב את בני יהודה בשלב די מוקדם, אלא כמות חילופי המאמנים בכללותה.
מדובר בחילוף המאמנים ה-12 בליגה העונה. לפני שנתיים אמנם נרשמו 17 שינויים, אבל בהחלט מדובר בהמשך מגמה. זו כבר השנה השישית ברציפות שהמספר, בין אם בעקבות פיטורים (רוב המקרים) ובין אם התפטרות, הוא דו-ספרתי. בארבע העונות שהגיעו קודם לא נרשמה אף עונה כזו.
30 קבוצות, 30 שינויים
הסיפור מתעצם אם מסתכלים גם על הליגה הלאומית. בשבוע שעבר פוטר אלי כהן מהפועל עכו ובמקביל, באותו היום, הודיעה הפועל איכסל שאלירן חודדה עוזב בשל חילוקי דעות מקצועיים. יחד איתם עלה מספר המאמנים שנפרדו מהקבוצות שלהם בליגה השנייה ללא פחות מ-18, כולל מועדונים שביצעו יותר משינוי אחד. הפועל אום אל-פאחם עשתה ארבעה כאלה.
בישראל יש 30 קבוצות מקצועניות בשתי הליגות הראשונות. אותו מספר בדיוק, 30, הוא מספר שינויי המאמנים שהתבצע בשבעת החודשים האחרונים באותם המועדונים. כמות עצומה. בניגוד ללא מעט עונות ראינו הפעם חילופי מאמנים בקבוצות בכירות כמו מכבי ת"א, בית"ר ירושלים והפועל באר שבע. חווינו אירועים ביזאריים כמו התפטרותו של ניר ברקוביץ' מאום אל פאחם יממה לאחר הגעתו, או חזרתו של מוטי איוניר לאותו מועדון (פאחם) שבו פתח את העונה.
חילופי מאמנים הם דבר מקובל בכדורגל העולמי, אבל יש מדינות שבהן מדובר בתופעה. רק בחמש מדינות באירופה - טורקיה, בולגריה, סרביה, קפריסין וקרואטיה - פוטרו בשנה האחרונה יותר מאמנים מאשר בישראל. לטורקיה אין כמובן מתחרה בעולם. הליגה גדלה אמנם ל-21 קבוצות בעקבות אירועי הקורונה (לא היו יורדות), אבל מספר המאמנים שעזבו את תפקידם בקבוצות האלה, 29, הוא בלתי נתפס.
עוד מאותו דבר
לכל מטבע, או חוזה העסקה, יש שני צדדים. אין טענה למאמנים הפנויים שסוגרים במקום עבודה חדש - זה המקצוע שלהם, משם מגיעה פרנסתם - אבל עם זאת, אפשר לדרוש שיותר מאמנים ינסו ליצור בידול בינם לבין האחרים. מעטים יחסית הם אלה המגיעים עם רעיונות חדשניים או מעודכנים מספיק מהנעשה טקטית בעולם, מעבר לימים בהם אותם מאמנים היו שחקנים. העולם השתנה, התקדם, והתחושה היא שמאמנים רבים הם גנריים מדי, כאילו יוצרו באותו מפעל. היעדר הבידול מקל על פיטוריהם. מה אכפת לבעל בית לפטר מאמן אם הוא יכול להביא מישהו אחר בדיוק אותו דבר?
הצד השני, של בעלי הבית חסרי הסבלנות (או אלה שרוצים לקבוע הכל בעצמם), מביא עוד יותר לפגיעה ברמת המשחק. בכדורגל הישראלי אין מנהל מקצועי או דמות אחרת שחושבת לטווח הארוך, וכיוון שהמאמנים מתחלפים בקצב כה גבוה, אז גם הם חושבים כמעט תמיד רק על המשחק הבא, מבלי להביא בחשבון השלכות עתידיות או תכנון עם מבט קדימה. שילוב הדברים מביא לפגיעה בפיתוח שחקנים לכדורגל הישראלי כולו.
החוק הספרדי
בקיצור, יציבות מאמנים בליגה משפיעה על הענף. לאחרונה מובא כרעיון ליישום בישראל "החוק הספרדי", לפיו מאמן לא יוכל לעבוד בשתי קבוצות באותה ליגה בעונה אחת. החוק בספרד חוקק לאחר שקבוצות מרכז טבלה ומטה התלוננו שהגדולות יכולות "לגנוב" להן מאמנים באמצע העונה. כמובן שהדבר הוביל לירידה בחילופי מאמנים בליגה הספרדית, והמטרה אצלנו היא ליצור סוג של יציבות על הקווים גם אצל הקבוצות הקטנות.
אותו חוק ספרדי גם מבטיח למאמנים המפוטרים את מלוא שכרם עד תום העונה במקרה של עזיבה שאינה מרצון, זאת כדי לא לפגוע בפרנסתם אם לא ימצאו קבוצה בליגה אחרת. בספרד התחלפו העונה שישה מאמנים בלבד, כמעט הכי מעט באירופה, למרות שמדובר בליגה של 20 קבוצות. אגב, באף אחת מחמש הליגות הבכירות לא היה מספר דו-ספרתי של חילופי מאמנים העונה. באנגליה התחלפו שלושה בלבד. שוב, מדובר בליגות של 18 או 20 קבוצות כל אחת.
חשוב לציין שהספרדים הם יוצאי הדופן, וישראל אינה היחידה בה לפעמים קשה לעקוב מי מאמן את מי (בקפריסין, למשל, אין בכלל טעם לנסות), אבל זה לא אומר שצריך לשאוף למקום הבעייתי, בטח כשאנחנו רואים שהמגמה המקומית היא החמרה בנושא בשנים האחרונות.
בני־סכנין, כדוגמה מובילה, החליפה בשלוש השנים האחרונות, מאפריל 2018, לא פחות מעשרה מאמנים. שרון מימר, המאמן הנוכחי שלה, עבד בפרק הזמן הזה בארבע קבוצות שונות. לא בדיוק אי של יציבות.
