צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

להסביר לילדים על יום הזיכרון - שלב אחר שלב

להימנע ממידע מפורט שאינו חיוני, להבין מה הם יודעים כבר, להיות מוכנים לשאלות קשות ולעודד אותם לשתף ולדבר. כך תכינו את הילדים ליום הזיכרון

ד"ר תמר לביא | פורסם:13/04/2021
בערב יום הזיכרון עובר המרחב הציבורי בישראל להוויה שונה מהרגיל. שקטה, ממלכתית, מחבקת ולבנה. לפחות למראית עין, כולנו מאוחדים סביב הזיכרון. כהורים אנחנו ניצבים בפני השאלה האם לצרף אל תוך האחדות הזאת גם את ילדינו הצעירים? להנכיח את השכול והאובדן בחייהם ולהסביר להם את מה שמרבית הזמן אנחנו מנסים להסתיר כדי להגן עליהם מפניו?
אם לא די בכל אלה, הרי שהשנה הזאת מאתגרת ומיוחדת לעומת שנים קודמות. נראה שחודשים ארוכים של התמודדות עם הקורונה שבהם היה המוות דומיננטי ומוחשי, ואם לא פגע במעגל הקרוב, הוא נוכח בגרפים, ובמספרים בתקשורת. למגיפה הייתה כמובן השפעה לרעה על מצב הרוח הכללי, והיא תרמה לעלייה ברמות החרדה והדיכאון.
דווקא חששות אלה והרצון להגן על ילדינו ולעודד את יכולות ההתמודדות שלהם מחזקים את החשיבות שיש לתיווך של ההורים את יום הזיכרון ומשמעותו עבורם. אם לא נדבר איתם, הם ישארו חשופים לסממני היום הבולטים ללא ההגנה והתמיכה לה הם זקוקים.
כאשר אנחנו בוחרים לדבר עם הילדים, אנחנו מעבירים להם את המסר שאנחנו עומדים לצידם וסומכים על הכוחות המשותפים שלנו שיעמדו לנו ויסייעו לנו להתמודד באופן מוצלח, גם ברגעים קשים.
איך כדאי לתווך לילדים את יום הזיכרון?

1. דיבור ברור ופשוט

מומלץ להשתמש במשפטים קצרים וברורים, המותאמים בתוכן ובמידת הפירוט לגיל, לשלב ההתפתחותי ולמאפיינים האישיים של הילד. כדאי להימנע מטשטוש או עיוות מידע, גם כשהוא קשה. לא נכון להסתתר מאחורי מלים שאינן ברורות לילדים כמו: "חלל", "נופלים", "הלכו מאיתנו", שכן מילים אלה מבלבלות את הילדים.
קראו עוד:

2. מינון המידע

לצד הכנות, רצוי להימנע ממתן מידע שאינו חיוני. בעוד שעל המוות, שהוא חלק מהחיים, ניתן לדבר בכל שלבי ההתפתחות, הרי שבימי הזיכרון שבהם מדובר במוות אלים, ועל פי רוב של אנשים צעירים, ראוי להתמקד בשיח על מטרת היום - "זיכרון החיילים והאהובים שהגנו עלינו", ולצמצם את השיח על נסיבות המוות ככל שניתן.
בשיח עם ילדים מעל גיל חמש אפשר להתחיל בשאלה: מה הם עצמם יודעים על יום הזיכרון? להתעניין בתכנים שבהם עסקו בגן או בבית הספר ולתקן ולעבד את הידע הקיים מבלי להוסיף עליו.
החל מגיל שמונה, גיל שבו מרבית הילדים כבר מבינים את המרכיבים השונים של המוות, השיחה תהיה רחבה יותר אך עדיין רצוי להימנע מהמחשות קשות בעיקר ויזואליות, סיפורים כואבים ומידע מפחיד.
"לא נכון להסתתר מאחורי מלים שאינן ברורות לילדים כמו: 'חלל', 'נופלים', 'הלכו מאיתנו', שכן מילים אלה מבלבלות את הילדים"

3. פתיחות ומוכנות לשאלות קשות

לילדים יש חושים מחודדים מאוד. הם קולטים במהירות את ניסיונות ההתחמקות שלנו ועלולים לפרש אותם כהימנעות מעיסוק בנושא קשה וכבד ש"אפילו ההורים שלי לא מסוגלים להתמודד איתו". ייתכן שהם יפסיקו לשאול, אבל הם עלולים להישאר לבדם עם מחשבות ורגשות שימשיכו להתפתח לכיוונים לא רציונליים ומפחידים אף יותר מן המציאות הממשית.
לעומת זאת, שיחה פתוחה ובריאה תעניק להם תחושה של ביטחון ותהווה בפני עצמה משאב להתמודדות. כאשר אין תשובות, מותר לומר לילדים "זאת שאלה מאוד קשה ואני לא יודעת להשיב עליה".
צילום: shuttersyockזה בסדר לומר שגם אתם עצובים (צילום: shuttersyock)

4. לעודד לדבר ולשתף

הקשיבו לילדכם, התייחסו לדבריהם ועודדו אותם לשאול שאלות ולשתף בתחושות.

5. הכנה והתייחסות לסממנים החיצוניים

הסבירו את מהות הצפירה, איך היא נשמעת, איפה הילדים צפויים להיות כשישמעו אותה ומה יתבקשו לעשות. לילדים מגיל חמש ומעלה אפשר להסביר שהצפירה נועדה לאפשר לנו לזכור אנשים אהובים שנהרגו.
אם הילדים צפויים להיות בטקסים גדולים הכינו אותם לקהל הרב ולתגובות אפשריות בקהל, "אנשים עצובים מאוד ופעמים רבות הם בוכים". הכינו אותם למנעד של רגשות שהם עלולים לחוות ולראות - בלבול ומבוכה (שאף מלווה בצחוק) ומהצד השני, עצב, ו/או פחד. הסבירו שאלה רגשות צפויים וטבעי מאוד שיתעוררו ביום כזה.
"אם לא נדבר איתם, הם ישארו חשופים לסממני היום הבולטים ללא ההגנה והתמיכה לה הם זקוקים"

6. במשפחות שבהן האובדן קרוב

חשוב לזכור ששיתוף הילד ומניעת חווית טאבו סביב האובדן משמעותיות מאוד לילדים. אם אתם חוששים מהצפה רגשית שלכם עצמכם בזמן השיחה, הכינו את הילד לכך שגם אתם עצובים מאוד והציעו לו דרכים לסייע לכם (לחבק, להביא כוס מים).
אפשר לקיים את השיחה עם מבוגר נוסף שאתם וילדכם סומכים עליו. מבלי להרחיב על נסיבות המוות, ספרו על היקר לכם בעזרת תמונות, סיפורים וזכרונות נעימים שהיו איתו.

7. כוחות ותקווה

דברו עם ילדכם על היותכם יחד ועל הכוח שמעניקה המשפחתיות והקהילה שלכם. הסבירו שכולנו עושים הכל כדי לשמור על עצמנו, שאנחנו מוגנים בקהילה שלנו ואתם ההורים עושים הכול בשביל לשמור.
הזכירו להם שמותר גם לצחוק ולשחק במהלך היום, ושוחחו על התקווה לעתיד טוב יותר במדינה שלנו וביחסים בינינו לבין המדינות השכנות. זאת גם הזדמנות להזכיר לילדכם שגם במדינות שבהן אנחנו נלחמים, ילדים כואבים את אובדן יקיריהם ושואפים לשלום. אמונה זאת היא הבסיס לתקווה של שינוי המציאות באזורנו.
לבסוף, חשוב לזכור שמוות ושכול הם קשים לכולם. גם כשאין תשובות והניסוח הופך מסורבל - זה בסדר. הדיון בנושאים אלה אינו חד-פעמי, אלא דיאלוג מתמשך המורכב משיחות חוזרות ונמשכות, שתיצורנה הזדמנויות להמשיך לברר ולעבד את הנושא ביחד.
הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית ומנהלת תחום מחקר, פיתוח וניהול ידע בנט"ל, עמותה לטיפול בנפגעי טראומה, חוקרת ומטפלת בילדים ובאוכלוסיות החיים בצל מלחמה וטראומה מתמשכת.
2

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
2.
גד
16/04/2021 | 18:33

1.
Too much information
14/04/2021 | 15:32