זעקת הנכים: עדיף לתת למי שלא צריך, מאשר לפספס את מי שצריך
התעלמות מחובתנו לתמוך בפצועי צה"ל היא התנהגות לא מוסרית, והשבת רעה תחת טובה. עם זאת, כספי ציבור אינם הפקר וחובה לדאוג ששיקום מיותר של האחד, לא יבוא על חשבון שיקומו ההכרחי של האחר. האם יש דרך לנהל מדיניות המחויבת לשתי החובות האלו? הרב יובל שרלו, מומחה לאתיקה, קורא להכרעה עקרונית: במצבי ספק - אין ספק
כל מי שהיה בשדה הקרב והגן על עם ישראל – הותיר שם משהו; משהו מגופו, משהו מרגשותיו, משהו מנשמתו, משהו מבריאותו הגופנית והנפשית. הוא עשה זאת כשליח ציבור, כשהגן על אזרחי מדינת ישראל, תוך תשלום אישי כבד מאוד.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
בשל כך, אנו כציבור מחויבים לו בטיפול בו ובשיקומו. התעלמות מחובה זו היא התנהגות לא מוסרית, והשבת רעה תחת טובה. זה לא מעשה חסד של המדינה, אלא חובה חיונית, וכל התעלמות היא מעשה לא הוגן.
קראו עוד בערוץ היהדות
:
מוות מחלב במסעדה הבשרית: הרבנות - "המשגיח ביקר במקום"
מוצרים אנטישמיים מככבים באמזון: "מכשירים הקרקע לשנאת יהודים"
אמונה מחברת: הרמדאן הוא פתח לשיח יהודי-מוסלמי
/ הרב יעקב נגן
בד בבד, מוטל על העוסקים בכך לברר שאכן הצורך קיים. כדי שלא ילכו כספי ציבור לאנשים המנצלים את היחס המיוחד הזה שלא כהוגן, וכדי ששיקום מופרז של אחד לא יפגע בשיקום ההכרחי של השני. כספי ציבור אינם הפקר. הם העברה מחלק אחד של הציבור לחלק אחר. צריך להיזהר בהם.
לא זו בלבד, אלא שלכל מקום שבו מדובר על חלוקה תקציבית, נמשכים גם אלה שלא מגיע להם, והם מתכוונים ליהנות מכספי ציבור שלא כדין. בכך הם גורמים נזק כפול: גם בגלל שהתקציבים צריכים ללכת לאדם אחר - וגם בשל האווירה החשדנית שהם מייצרים כלפי נפגעים אמיתיים.
זה מתחיל בשפה
האם יש דרך לנהל מדיניות המחויבת לשתי החובות האלו? מה צריכה להיות המדיניות של אנשי אגף השיקום, שתאפשר לעשות את מה שראוי - ואף בנדיבות - כלפי הנפגעים, ללא חשדנות? כיצד מפנימים הבנה כי יש פגיעות נפשיות שלא ניתן לזהות בבדיקות חיצוניות, ובד בבד שומרים על הכסף הציבורי, כדי שיוקצה בדרך הראויה ולא יגרום לעוינות, שבחלקה אינה מוצדקת, כלפי אנשי אגף השיקום?
ראשית, השפה: השיח צריך להתנהל בזהירות בעדינות וברכות, בשפה המשתפת את הנפגעים בדילמה הקשה, ובכך הופכת אותם לחלק מהרצון לבירור אמיתי של הפגיעה. אנחנו לא שוכחים אף אחד, ולא מותירים פצועים בשדה הקרב. צריך לרתום לכך גם את המפקדים הישירים של הלוחמים, את החברים ואת הציבור הסובב אותם. גם המשפחות פגועות, והן חייבות את התמיכה הסביבתית הזו.
הרב יובל שרלומעבר לשפה, צריכה להיות הכרעה העקרונית, כי במצבי ספק – אין ספק. חייבת להיות נכונות ליפול מעט במצבי ביניים, ובאופן מודע לנהל מדיניות שייתכן כי תכריע לטובת אנשים גם שלא כדין, כדי שלא יהיה מצב שבו אדם שזקוק לשיקום הזה – לא יקבלו.
אך כל זה הוא רק במצבי ביניים ובמקומות של ספק. בד בבד צריך לגייס את כולם - למן הנפגעים ועד לציבור, ולמן עובדי אגף השיקום ועד לחברי הכנסת המוכנים להירתם למדיניות לא פופוליסטית - כדי להכריע כי במצבים שאינם מצבי אמצע ואינם מצבי ביניים, טוב ונכון יהיה לשמור על קופת המדינה ועל הקצאה נכונה של התקציבים. זוהי מציאות חיונית לטובת הנפגעים עצמם, ולטובת המוסריות של הניהול הציבורי של תקציב השיקום.
- הכותב הוא חבר ועדת הלסינקי וראש ישיבת ההסדר "אורות שאול". הרב שרלו כותב מידי יום את "הזיק היומי "




מתגיסים לשרת בצה"ל? האם כבוד הרב עדיין חושב שאסור לקחת את חיסוני הקורונה?
אז למה הם מחולקים כמו לחמניות חמות לציבור החרדי?
אותי, כשהייתי לוחם לימדו "אם יש ספק- אין ספק!" לוחם שמגיע לבקש שיוכר אוטומטיות! לא מכיר לוחם או פוסט טראומטי עכשיו שהיה גאה בזה מהתחלה.. הבושה והאשמה היא חלק ניכר. אז אחד שישקר? לוחם..?
חבל שקשה לזהות את התחמנים בכול תחום שבגללם אדם מצית את עצמו רופואה שלמה המן
עובדה שסעידיאן אובחן והוכר כהלום קרב. הבעיה היא שהורידו לו את אחוזי הנכות כי הוא ניסה לחזור ולעבוד. כלומר הקרטריונים שמבטלים או מורידים אחוזי נכות הם הבעייתים. לא היה צריך להוריד לו את האחוזים בצורה כזו מהירה ואגרסיבית
שמעתי שישנם אנשים עעוקים גם את הביטוח הלאומי בשקרים שהם ממציאים. וכך גוזלים כספים שבאמת מגיעים למישהו אחר. עד מתי רשעים יעלוזו. לכן אני מבינה את המשרדים שמקשים ומטרטרים את האזרח. לא סתם..