גורי אלפי חוזר לאזור הנוחות שלו - וזה טוב ליהודים

הסדרה התיעודית של גורי אלפי, "היהודי החדש", נוגעת בנושא מורכב וטעון - יחסי ישראל ויהדות ארצות הברית - ומצליחה לעשות את זה באופן מקורי, רגיש ובעיקר מצחיק. אם זה היהודי החדש, אפשר להיות רגועים

סמדר שילוני
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית

בתחילת 2016 אושר לראשונה מתווה הכותל, שאפשר את הגדלת הרחבה המעורבת לגברים ונשים, המזוהה עם היהדות המסורתית, ותפילה של כל אדם לפי תפיסתו. המתווה הזה בוטל שנה וחצי לאחר מכן, בלחץ המפלגות החרדיות. זאת הייתה אחת מאבני הנגף המשמעותיות ביחסים בין ישראל ויהדות ארצות הברית, שהיא רפורמית ברובה. בפברואר של שנה שעברה, המריא גורי אלפי עם צוות צילום לארצות הברית לצילומי סדרת הדוקו שלו, "היהודי החדש". בשדה התעופה הוא הספיק להביט בעיתונים שהכותרות שלהם הפצירו (או התרו) באזרחים שלא לטוס לשום מקום. אבל אלפי לא סתם טס, הוא טס עם שליחות – לגלות את היהודי החדש שחוסה תחת כנפי הדוד סם. 

מתוך "היהודי החדש" 

צילומי הסדרה, המשודרת בכאן (ועלתה אמש, ב'), התפרשו על פני שנת הקורונה והפכו את אלפי לאחד האנשים היחידים בתעשיית הטלוויזיה שאשכרה עבדו בתקופה הזאת ולא התייזעו בניסיונות להפוך צילומים בזום לקריירה. הסדרה הזו עשתה עוד משהו: היא אולי לא משנה מהותית את הדימוי הרווח של יהדות ארצות הברית, אבל היא בהחלט מרחיבה את הגבולות שלו וחשוב מכך - היא ממירה את ההכללה הזאת בבני אדם, פנים, רגשות ותפיסות, ויוצרת קרבה במקום פילוג. 

לצורך העניין אלפי שוטט ברחבי ארצות הברית, הגיע למחוזות נידחים יחסית והשתהה בניו יורק, לוס אנג'לס וערים גדולות נוספות. בכל מקום הוא איתר את "היהודי החדש" וניסה לתהות על קנקנו. השאלה הגדולה הייתה האם הם ואנחנו (מי אלה אותם אנחנו? היהודים הישראלים, כנראה, אם כי גם אותנו - המתפרשים על הסקאלה שבין חרדים אורתודוקסיים וחילונים - יהיה קשה לדחוס לאותה קטגוריה) עדיין יכולים להצטופף תחת אותה מטרייה כשבחוץ יורד מבול. בין היתר אלפי פגש מוהלת חובשת כיפה, רבה רפורמית ממוצא אסייתי, שופטת פדרלית חרדית שנתמכת על ידי רבנים, יהודים כהי עור שמתמודדים עם כפל סטריאוטיפים בארצם וגם צעירים יהודים שעבורם היהדות היא טקס אקזוטי שמחבר אותם לשבט שממנו הם הגיעו. אלפי מנסה לחזור אחורה ולפענח את הנסיבות שהביאו אותם לחיות כפי שהם חיים. זהו נדבך חשוב בהבנת ההבדלים בין הקהילות. 

יש סיפוק עצום בצפייה בחלקים שנופלים למקום הנכון שלהם. אלפי, שלאחרונה יצא (שוב) מהקופסה של עצמו כשגילם דמויות דרמטיות ב"הטבח" וב"בלאקספייס", חוזר כאן לאזור הנוחות שלו. "היהודי החדש" מאפשרת לו להשתולל במרחב עם התכונות שמייצרות דוקומנטריסט מוצלח – סקרנות אמיתית ובלתי שיפוטית, יכולת להקליל את הסיטואציה ולמצוא את הצד המצחיק או האבסורדי שלה ואינטליגנציה שמפרקת את התמונה ומחברת אותה מחדש עם הקשרים רלוונטיים. החופש הזה עושה לאלפי טוב - כישורי המראיין שלו, שכרעו תחת הפורמט הנוסחתי והמלחיץ של לייט-נייט יומי, באים פה לידי ביטוי. הוא נוכח, שואל את השאלות הנכונות, גם את הקשות, מתעניין באמת באדם שמולו ולא נסחף לגדות המובן מאליו או אל הפרובוקציה. 

צילום: דודי כהןהמוהלת אמילי בלייק וגורי אלפי (צילום: דודי כהן)

הנושא שמעסיק את אלפי והשותף שלו ל"יהודי החדש", אסף נאווי, הוא נושא טעון. נדמה שהיחס שלנו, הישראלים, ליהדות ארצות הברית, מורכב יותר מיחסם אלינו. הם מביטים בנו כעל עוד סיפור בספר המשלים היהודי, האנשים שהיו מוזרים מספיק כדי לעלות על הספינה הלא נכונה ולהקים את ארץ ישראל במקום להגר ליבשת עם הכסף-על-הרצפה. אנחנו, לעומת זאת, מקיימים איתם יחסי אהבה-שנאה, כמו כל מערכת יחסים בה רווחתו ואפילו הישרדותו של צד אחד תלויות בצד השני. הם מנהלים חיים שלמים בהם היהדות היא רק עוד ריטואל תרבותי, בחירה, כמו שמצהירים כל המרואיינים (למעט החרדית האורתודוקסית, שאצלה מדובר בחוסר ברירה). בינתיים אצלנו, במציאות הישראלית הנוכחית, רווחת התפיסה המעוותת לפיה היהדות מגיעה רק בעסקת חבילה עם דת, או עם הרעיון שכולם עומדים עלינו לכלותנו ואנחנו חייבים להיאחז ביהדותנו כדי לא למעוד אל שואה שנייה. 

צילום: דודי כהןגורי אלפי בפגישה עם השופטת הפדרלית החרדית הראשונה, רחל פרעייר (צילום: דודי כהן)

"היהודי החדש" מצליחה להעלות שוב על סדר היום את שאלת יחסה של ישראל ליהדות הרפורמית בארצות הברית. השם "היהודי החדש" רומז שמדובר ביהודי מן העתיד שאולי יפסיד כרגע בתחרות "מי יהודי יותר", אבל בכל זאת ינצח בטווח הארוך. אולי כדאי שגם מי שנחרד מהאפשרות ייערך לקראתה. הסדרה מצליחה לפצח נושא כבד ברגישות, במקוריות ועם בונוס עצום - היא מצחיקה באמת על הדרך. אם זה היהודי החדש, אז תביאו פאקט.