הלבלוב הציוני

בים הציניות שמקיף אותנו ובפוליטיקה הטובענית של המדינה היהודית, יום העצמאות הוא הזדמנות נפלאה לעצור לרגע ולהעריך, גם מרחוק, את מה שרבים מדי לוקחים כמובן מאליו

שחר עזאני | פורסם:21/04/2021
בזמן שצעדתי השבוע ברחוב, לכד פרח נרקיס החצוצרה הצהוב את עיני, פורח לו בגינת אחד הבתים. הפרח עמד תמיר, מעוטר בעלי כותרת, משל היו גלימה, ובמרכזו כתר - והוא מדיף ריחו למרחוק. חייכתי, וחשבתי לעצמי עד כמה הטבע – במידה רבה כמו פרשת השבוע – מחובר להוויה היומיומית שלנו ולחוויה האנושית.
הבטתי בנרקיס, וראיתי אותנו.
מחד, צבעו וצורתו של הנרקיס הזכירו לי את הטלאי הצהוב הידוע לשמצה. רק בשבוע שעבר ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. חווינו מחדש סיפורי אימה שכאילו לקוחים מהגרועים שבסיוטינו, והבנו פעם נוספת את משמעות מדרונה החלקלק של השנאה ועוצמתו של הדיבור שהופך לצעקה. צעקה שפתאום מתגלגלת מגרונו של קצין נאצי, ולצידו כלב זאב המטיל חיתתו על ילדים רכים בשנים שהגיעו לסוף חייהם. תזכורת כואבת ואזהרה תמידית, מביטה בנו באור צהוב מהבהב. הנרקיס, במקרה, גם מעוטר בשישה עלי כותרת. עלה אחד לכל מיליון נשמות יהודיות אבודות, שעונו ונרצחו בשואה, יחד עם מיליונים רבים אחרים שהצורר הנאצי קיפח את חייהם. והוא עומד שם זקוף וגאה, למרות הכל. מן האדמה צומח מעלה מעלה, כאילו קורא בקול ״הנני כאן!״.
הבטתי בנרקיס וראיתי אותנו.
בהוויה הישראלית מוכר הנרקיס כגיבור סיפורו של סופר הילדים לוין קיפניס. הסיפור, אשר פורסם לראשונה בארץ ישראל בעיתון ״דבר לילדים״ בשנות ה-30 של המאה שעברה (ימי טרום שואה ותקומה), מגולל את סיפורה של ביצה מלוכלכת ובה מלך צפרדע שנפל למשכב. הדרך היחידה לרפאו, כך סופר, היא באמצעות פרח שיבוא אל הביצה. הלכו הצפרדעים וביקשו פרחים שונים שיבואו, ונתקלו בסירוב מוחלט. זאת, עד אשר הגיעו לנרקיס – שהסכים לבוא ולעזור, ריפא את המלך וכתוצאה ממעשיו הוכתר כמלך הביצה. הביצה מחוברת חיבור עמוק להוויה הישראלית החלוצית של ייבושה ועיבוד אדמות הארץ.

צילום: רויטרס (צילום: רויטרס)

הגם שביצות היו חלק מהנוף הטבעי של הארץ, ובוודאי סמוך להיכן שגר קיפניס עצמו, בחדרה, הווייתן הייתה כרוכה במחלות ומזיקים שונים ומשונים (בייחוד סכנת היתושים שהפיצו את מחלת המלריה הקטלנית). לפיכך, ושל הצורך בפיתוח החקלאי של הארץ, פנו החלוצים ביתר שאת לפעילות מסיבית של ייבוש הביצות שפינו מקום להתיישבות יהודית וחקלאות ציונית. הפרח טוב הלב מזכיר לנו את החלוציות, שסללה את הדרך למימוש החזון הציוני.
הבטתי בנרקיס וראיתי אותנו.
ביום העצמאות חגגה ישראל את יום הולדתה – או שמא נאמר הולדתה המחודשת – ה-73, עם מעל 9 מליון תושבים. בים הציניות שמקיף אותנו ובפוליטיקה הטובענית של המדינה היהודית (איפה הנרקיס שייבש אותה?!), יום העצמאות הוא הזדמנות נפלאה לעצור לרגע ולהעריך, את מה שרבים מדי מאיתנו לוקחים כמובן מאליו. קל ליפול אל בור הפילוג והמחלוקת, אבל דווקא בימים אלו שווה לקחת נשימה לרגע ולחוש גאווה אמיתית אל מול המתרחש בערוגת הפרחים שהיא מדינת ישראל. הנס הציוני הוא חסר תקדים בתולדות האנושות, של עם שקם מאפר ומאלפי שנות עינוי וגלות, ובא מכל קצוות תבל לחבור לו שוב יחדיו. תענוג להביט בטכנולוגיה הישראלית פורצת הגבולות, אשר שינתה את חייהם של מיליונים בכל רחבי העולם. להתמוגג מן החיסונים למחלת הקורונה שישראל הייתה להם ראש וראשון. להנות מיצירות הספרות המובילות שישראל מנפקת ומהיצירתיות המופלאה על במות התיאטרון ועל המסכים.

צילום: רענן בן צור (צילום: רענן בן צור)

הכל טוב, ומיוחד ומעורר גאווה והשתאות, אולם עבורי יום העצמאות הוא הזדמנות נהדרת להתבונן דווקא בנבכי בנשמתה של אומה. להתמקד, ולו לרגע, ברקמה האנושית הייחודית שהיא היא החברה בישראל, ולחוש גלים אדירים של גאווה. על פי רוב, טקס הדלקת המשואות המסורתי שנערך מדי שנה בהר הרצל מעניק נקודת מבט שכזו על מיהם בדיוק ״הישראלים״, ומהווה חלון אל הלבלוב האנושי בציון. השנה, בין משיאי המשואות נמצא ד״ר דרור דיקר, מנהל מחלקת הקורונה בבית חולים ״השרון״, אשר איבד את אימו יהודית בגיל 94. דיקר, החליט שלא לשבת שבעה וזאת על מנת שלא לעזוב את בית החולים. הוא בחר להמשיך ולהציל חיים. משיא משואה נוסף הוא האח מאהר אבראהים, ערבי תושב היישוב דבוריה שבצפון, אח בבית החולים ״העמק״, אשר, כמו רבים במקצועו בשנה המאתגרת שעברה עלינו, טיפל בחולי קורונה קשים. יום אחד הבחין אבראהים כי מצבו של אחד החולים, אדם מבוגר דתי, הדרדר ובשל העובדה שהיה זה יום שבת, משפחתו לא הייתה שם לצידו ברגעיו האחרונים. הוא לא היסס, אחז בידו של החולה ושם, על ערש דווי, קרא האח הערבי את תפילת ״שמע ישראל״ בעת שזה החזיר נשמתו לבורא.
בארץ ישראל פרחים רבים, יפהפיים ומגוונים. מרבדי שדות הכלניות, השושן הצחור, הצבעוני, הנרקיס והלוטם, החרציות והחמציץ, כולם מונחים שם בפנינו – במלוא הדרם וצבעם, במלוא תפארתם וריחם - וכולם קוראים בגאווה: ״הננו כאן״. אחרי אלפי שנות גלות, ואל מול אתגרים עצומים, אז והיום – הננו כאן.
״אז הוריד המלך את כתר הזהב
מעל ראשו, ואמר
תודה לך, נרקיס חביב.
שים את הכתר לראשך,
כי מהיום אתה הוא
מלך הביצה״.
הבטתי בנרקיס וראיתי אותנו.
יום עצמאות שמח.

שחר עזאני, יועץ אסטרטגי וסגן נשיא בכיר ברשת JBS, לשעבר דובר הקונסוליה בניו יורק, אוהב ישראל

0

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה