צילום: אפרת אשל
צילום: אפרת אשל

כך הבושה בתקופת הילדות הפכה לגאווה

היו שנים שבהן הרגשתי כעס על ההורים שלי, ללא שום סיבה. כאילו זו האשמה שלהם על כך שיש לי אחות תאומה נכה, אבל היום אני רואה בהורי מודל לחיקוי עבורי. טור אישי

יעל פלאוט | פורסם:21/04/2021
נולדתי לסיטואציה שונה, כאחות תאומה לצד אחותי מיכל, בעלת שיתוק מוחין ואפילפסיה, גדלנו זו לצד זו. ידענו רגעים טובים ופחות טובים, אבל הדבר הרגיש לי תמיד כסיטואציית חיים מיוחדת שנכפתה עליי, כזאת שמאתגרת עד הקצה.
הרגשתי שהסיטואציה כל כך מאתגרת, שלעיתים הייתה לי תחושת נחיתות והתביישתי להביא חברים הביתה. לא הרגשתי בנוח עם המצב. כשמיכל הסתובבה עם המטפלת שלה ברחוב הייתי הולכת לצד השני בגלל תחושת הבושה, וכך המשכתי כל הילדות.
הורי תמיד ניסו לתת למיכל תחושת שייכת, למרות הקושי בלהיות הורים לילדה בעלת שיתוק מוחין. במבט לאחור אני מעריכה אותם מאוד, מאחר והם עמדו באתגרים שמעטים הזוגות שחווים אותם.
היו שנים שבהן הרגשתי כעס על ההורים שלי, ללא שום סיבה. כאילו זו האשמה שלהם על כך שיש לי אחות תאומה נכה, אבל היום אני רואה בהורי מודל לחיקוי עבורי. אני לא יודעת איך הייתי מתנהגת אילו הייתי בנעליים שלהם אבל כאשר אני ניצבת מול מצבים קשים אני תמיד נזכרת בהלך הרוח שלהם והגבורה שבה הם גידלו אותנו.
עם ההגעה לחטיבה, חיפשתי את המקום שלי כנערה. רציתי להכיר, ללמוד, להתנסות בדברים חדשים ולהכיר אנשים חדשים. הצטרפתי לתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", בעקבות אחותי, שכבר הייתה חניכה שם כבר מגיל שבע, וזאת למרות התנגדות הוריי, שהרגישו כי עליי לצאת מן המעגל החברתי אליו אחותי נקלעה.
קראו עוד:
החלטתי ללכת אחרי הלב שלי, ובכיתה י׳ הצטרפתי לתנועה, שם זכיתי להבין למעשה מי זאת אחותי, ועד כמה אני מחוברת וגאה בה. ראיתי פתאום כמה מעריצים אותה, נותנים לה אהבה והערצה ממש כמו כוכבת, וזאת למרות שהיא לא החניכה היחידה שם, ויש עוד עשרות ילדים כמותה בסניף. ההרגשה שמעניקים בתנועה לכל אחד ואחד להרגיש שהוא מיוחד, לפתע גרמה לי לא להרגיש יותר מוזר או חוסר שייכות - פשוט הרגשתי בבית.
"הרגשתי שהסיטואציה כל כך מאתגרת, שלעיתים הייתה לי תחושת נחיתות והתביישתי להביא חברים הביתה"
כשהצטרפתי לשם פתאום נעשה היפוך בחיים שלי - תחושת הבושה והסתייגות הפכה לתחושת גאווה וקירוב, ההרגל של המוגבלות והמצב שבו אני מסייעת הפך להרגשה שהיא מסייעת לי להתחבר ולהיות חלק מהתנועה שהיא חלק ממנה, שעבורי הייתה זרה לחלוטין, בזמן שעבורה התנועה הייתה כבר כבית.
תחושות הביישנות התחלפו לתחושות גאווה הדדית ביננו, וניתן לומר שהמקום הזה חיבר ביננו מחדש וגילה לי למעשה מי זו אחותי עבורי וכמה היא חשובה ומשמעותית עבורי.
צילום: אפרת אשל (צילום: אפרת אשל)
החיבור החזק שהתחיל בינינו בא לידי ביטוי במהלך טיול של כל המשפחה לפולין לכבוד יום הולדת 18 שלנו. המדריכה בטיול התחילה לספר על אירועי השואה, ובמהלך ההסברים מיכל החלה בהתקף זעם גדול בעקבות אי ההבנה שלה ואולי מטלטול רגשי שחוותה שם.
באותו הרגע לקחתי אותה לחדר והסברתי לה על השואה. הרגעתי אותה בעזרת תרגיל שהייתי עושה איתה יחד כדי להרגיע אותה. החזקנו ידיים ואמרתי לה לדמיין כאילו יש לה נרות על הידיים והיא צריכה לנשוף כדי לכבות אותם.
אני זוכרת את ההבנה, ההכלה והרוגע שהושרש בה באותם רגעים. הרגשתי למעשה עד כמה הקשר בינינו חזק ובלתי נפרד, והבנתי שבטיול הזה החיבור בנינו התחזק.
"כשמיכל הסתובבה עם המטפלת שלה ברחוב הייתי הולכת לצד השני בגלל תחושת הבושה"
לאחר שנת שירות אינטנסיבית וגיוס לצבא שובצתי כמש"קית חינוך, במנהלת התיאום והקישור לעזה של היחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים, בסמוך לגבול הצפוני עם רצועת עזה, וגם היום אני מרגישה שמדי יום אני ממשיכה לסלול את הדרך שלי.
בתור משק"ית חינוך אני מרגישה שאני עושה משהו משמעותי. אני מעניקה לאחר, חושפת אנשים לדברים שלא חוו קודם, מביאה אנשים להבין מה חשוב באמת, מקנה ערכים, וכשאני רואה את הניצוץ בעיניים אצל מישהו אחרי שגרמתי לו להבין דבר שלא הבין קודם, אני מבינה את המשמעות והחשיבות בעשייה שלי בתפקיד. כולי ציפייה ותקווה שרק אוכל להמשיך לתת ולהעניק לאחרים כמה שאפשר.
יעל פלאוט תשתתף הערב (ד') בפאנל אחים מיוחד במייזם ההתנדבותי "זמן מיוחד" בזום
7

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
8.
אסתי
24/04/2021 | 10:27

תפסיקו לכעוס על הנכים שמעולם לא עשו לכם דבר רע ופשוט תקבלו אותם כמו שהם. תפסיקו לחשוב שאתם מרכז העולם, לנכים יש נקודת זינוק הרבה יותר קשה משל אלה שלכאורה הם הרגילים. יש להם רגשות כמו לאחרים, כי בעצם אין אחרים. אחר זו המצאה מלאכותית. כל בני האדם הם אותו דבר, כולם הם כולם.

7.
ללא שם
22/04/2021 | 09:47

6.
אילנית
22/04/2021 | 07:39

5.
אבא
21/04/2021 | 21:29

4.
נ
21/04/2021 | 11:52

3.
מלי
21/04/2021 | 11:51

2.
כפיר שדצקי
21/04/2021 | 11:03

כל הכבוד! באמת מרגש ומרשים. כתבה מעולה וכתובה מקצועית.

לכל התגובות