"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות": רצף היפראקטיבי של סטיות והסחות דעת

סרט האנימציה החדש של נטפליקס משתמש בעלילת קומדיות החופשה המשפחתית של צ'בי צ'ייס משנות ה-80 וה-90, מוסיף למיקס מוטיבים של מדע בדיוני אפוקליפטי ושוטף את הכל באסתטיקה פוסט-מודרנית מתחכמת שמנסה להתחנף לצופים הצעירים. אולם עבור הצופים המבוגרים יותר - העומס הסגנוני לא רק שלא עובד, אלא יוצר נתק רגשי מהדמויות ומהעלילה

ארז דבורה | פורסם:02/05/2021

לפני שצופים ב"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" (The Mitchells vs. the Machines), סרט האנימציה שעלה בסוף השבוע לנטפליקס, כדאי להתמקד בשני המפיקים – פיל לורד וכריסטופר מילר. לבמאי הסרט, מייק ריאנדה, המשמש כאן גם כתסריטאי, יש רקורד שמתמצה בשני סרטי אנימציה קצרצרים ולא משמעותיים. לתסריטאי השותף שלו, ג'ף ראו, יש קרדיטים בסדרות האנימציה הטלוויזיוניות "גרווטי פולס" ו-Disenchantment אך ללא ניסיון קודם בכתיבת תסריט לפיצ'ר. לעומתם, לורד ומילר הם כוח משמעותי באנימציה העכשווית. הם הבמאים והתסריטאים מאחורי סרטי האנימציה "גשם של פלאפל" (2009) ו"סרט לגו" (2014) וכן המפיקים והתסריטאים של "סרט לגו 2: החלק השני" (2019). קרדיט מהותי עוד יותר הוא תפקידם כמפיקים (ושל פיל לורד גם כתסריטאי) שהובילו את "ספיידרמן: ממד העכביש" (2018) – סרט אנימציה משוכלל ופורץ דרך ברעיונות ובטכניקות בהן נעשה שימוש (וזוכה האוסקר לסרט אנימציה באורך מלא). 
משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות – טריילר (באדיבות נטפליקס)

לכל הסרטים הללו יש מאפיינים משותפים: קצב אקשן מסחרר, גודש חזותי המאתגר את יכולת הקליטה האנושית, רפרנסים של תרבות פופולרית שנורים לעבר הצופים בקצב של מכונת ירייה (אך עוברים מעל ראשם של הצופים הצעירים) ועלילה המפגישה בין דמויות ששייכות למרחבי בדיה שונים, תוך משחק מודע עם מערכות החוקים ההטרוגניות המזוהות איתן. השילוב בין כל אלו הופך את הסרטים למקרה קיצון של אסתטיקה פוסט-מודרנית.  
מתוך "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" (צילום: באדיבות נטפליקס)
מאפיינים אלו עבדו באופן מושלם ב"ממד העכביש", שהציע דרך מלהיבה לפרוץ את מחסום היקום הבודד בסרטי גיבורי-העל, והחלפתו בצומת עלילתית ואסתטית של יקומים מקבילים. הדבר הושג באמצעות דיאלוג סגנוני שנון ומלהיב בין טכניקות קומיקס ואנימציה ובזכות היכולת לבחון ולעמת את גלגוליו השונים של ספיידרמן (זכר ונקבה, אדם ובעל חיים, אידיאליסט ולוזר, לבן ולטיני) במעטפת של קומיקס אמריקני ומנגה יפנית. בסרטי הלגו דפוסים אלו עבדו באופן פחות מוצלח. הרעיון המנחה היה שמאחורי הקלעים יש ילד שמערבב באופן יצירתי ופרוע דמויות ממערכות לגו שונות, ובכך מתפקד כאלטר אגו של הבמאים. רעיון חביב אך לא עמוק במיוחד, במיוחד כשהדרך אליו היא המולה חזותית בלתי פוסקת.    
הנטיות של לורד ומילר מאוד ברורות והן לא משתנות בסרט הנוכחי. מידת ההצלחה של "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" תלויה בקיומו של קולב עלילתי המאפשר לממש נטיות אלו באופן מספק. על סקאלת האיכות בין "ממד העכביש" לסרטי לגו, "משפחת מיטשל" קרוב הרבה יותר ללגו. זהו בידור לכל המשפחה בשפה ויזואלית שתדבר לילדים ולבני נוער חובבי אפליקציות סלולריות, ובה בעת מדובר בסרט השואף גם להכיל תוכן רגשי שמקורו באמפתיה לבני המשפחה המוצגת ומערכות היחסים ביניהם. השילוב של שני אלו לא ממש עובד. העלילה גדושה באירועים אך דלה בהפתעות, ונעה במסלול שמרני וצפוי, גם אם בדרך יש הרבה התחכמויות ויזואליות. 
בין צ'בי צ'ייס למדע בדיוני (צילום: באדיבות נטפליקס)
העלילה משתמשת במתכונת של קומדיות סרטי מסע ומשפחה המוכרת מקומדיות החופשה המשפחתית של צ'בי צ'ייס משנות ה-80 וה-90. באותם הסרטים, הפטריארך הלא ממש חכם של משפחת גריזוולד, שליבו מלא בכוונות טובות אך הוא כושל בביצוע, גורר את בני המשפחה לחופשה משפחתית שמבהירה את עומק ההבדלים בתחומי העניין של האב, האם ושני הילדים המתבגרים (בן ובת, כמובן). לאחר רצף שיבושים קומיים המשפחה מתלכדת בישורת האחרונה והחופשה הכושלת הופכת לסוג של הצלחה. המודל העלילתי השני של "משפחת מיטשל" הוא מדע בדיוני אפוקליפטי המציג אירוע טכנולוגי בעל פוטנציאל השמדה של כלל המין האנושי. התלכדותה המחודשת של המשפחה נוכח סכנת ההשמדה כבר שימשה את "מלחמת העולמות" (2006) של ספילברג. כאן זה נעשה למען חילוץ מספר מקסימלי של בדיחות. 
גיבורת הסרט, קייטי. רק מחכה לעבור לקולג' (צילום: באדיבות נטפליקס)
הגיבורה, המשמשת כמספרת ובמאית בתוך הסרט, היא קייטי (אבי ג'ייקובסון), שעומדת לעזוב את בית הוריה ללימודי קולנוע בקולג' מרוחק. בילדותה היא הייתה קרובה לאביה ריק (דני מקברייד), אבל התבגרותה לתוך עולם של יצירתיות ויזואלית המושתתת על אפליקציות ודמיון אסוציאטיבי פרוע הובילה לריחוק בינה לבין אביה הקצת יותר איטי וטכנופוב. הניסיונות המגושמים שלו לתקן את היחסים רק מחמירים את המצב, והיא סופרת את הדקות עד לטיסה שתיקח אותה לקולג'. ריק והאם לינדה (מאיה רודולף) מחליטים לבטל את הטיסה של קייטי ולצאת יחד לנסיעה משפחתית מגבשת אל הקולג', שאליה מצטרף גם האח הקטן ארון (הבמאי מייק ריאנדה, שקולו נשמע כבחירה מאוד תמוהה לילד בגיל היסודי).
במקביל, מתחיל להתגלגל הקו העלילתי השני. ד"ר מארק בומאן (אריק אנדרה) מפתח גרסה חדשה למערכת ההפעלה של המכשירים הסלולריים שחברתו מייצרת על מנת ליצור בינה מלאכותית שתוטמע בגופם של רובוטים כל-יכולים. שדרוג זה מותיר את מערכת ההפעלה הקודמת הקרויה PAL (אוליביה קולמן) זנוחה וחדורת תאוות נקם. היא משתלטת על צבא רובוטים המנסה ללכוד את בני האדם בקוביות כחולות שקופות בדרך לגירוש המין האנושי לחלל והשלכתו לתוך חור שחור. 
נקמתה של מערכת ההפעלה (צילום: באדיבות נטפליקס)
שם הסרט מבהיר מה יהיה הקשר בין שני הקווים העלילתיים, אך מושם בו פחות דגש על ה"מה" ויותר על ה"איך". הגודש הסגנוני הוא לא רק של כמות הפרטים ומהירות תנועתם, אלא גם של אופן המסגור שלהם. מכיוון שקייטי היא זו שמביימת את מה שאנו רואים, כמעט כל רגע שני בסרט זוכה לתוספות בצורת פילטרים של אפליקציות שמעבדות צילומי סטילס, סרטונים, אנימציות חובבניות למחצה וכן הדים לדימויים וקולות מקלאסיקות יוטיוב. כל אלו מייצרים רצף היפראקטיבי של סטיות והסחות דעת מהעלילה במערומיה ומסגור שאמור להיות אירוני או קומי. הנוכחות המתמשכת של יצירתיות יתר, המתחפשת לטעמה האמנותי של במאית בת 18, הוא ניסיון חנופה לטעמם המשוער של "הצופים הצעירים". אולי זה שיפור ביחס ליכולת ההבעה המוגבלת של הדמויות בסדרת סרטי לגו, אבל גם כאן, בוודאי עבור הצופים המבוגרים יותר, יש סיכוי שהגודש יוביל לנתק רגשי מהדמויות ומהעלילה, ואפילו לחוסר סובלנות מוחלט.
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו על זה