"עוזרת אישית": ככה עושים סרטים על MeToo

מבלי להזכיר את שמו של הארווי ויינשטיין, הסרט "עוזרת אישית" מתאר את האווירה הרעילה בתעשיית הקולנוע שאפשרה את ההתנהגות הטורפנית והאלימה שלו. זהו סרט מאתגר אך מפתיע ועמוק, במיוחד באופן שבו הוא מציג את אחורי הקלעים של עולם ההפקות ואת האחריות של שאר העובדים במשרד

ארז דבורהפורסם 08:04, 04/05/2021
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית


תמונה כללית

באוקטובר 2017 נפער הסדק שבמהרה הפך לקו שבר תרבותי. אחרי שני עשורים של רינונים, אזהרות עמומות והאשמות בחצי פה, פרסמו ה"ניו יורק טיימס" וה"ניו יורקר" תחקירים מפורטים ומגובים בעדויות של נשים שהזדהו בשמן נגד המפיק הארווי ויינשטיין. זה היה תחילתו של סופו של מי שהפך למפלצת הגדולה של עידן MeToo. באוקטובר 2018, בדיוק שנה לאחר שהתחקיר התפרסם, ה"ניו יורק טיימס" כבר מנה 201 גברים בעלי מעמד ופרסום שהעידן החדש גבה מהם מחיר מקצועי, כספי ואפילו משפטי. מאז המגמה לא פסקה או נחלשה.

עוזרת אישית – טריילר  

נשים מוטרדות ומותקפות בכל סביבת עבודה, אך בעלי הכוח שערוותם נחשפה השתייכו בעיקרם לתחומים הניזונים מחשיפה ציבורית - פוליטיקה, תקשורת, בידור וספורט. המנכ"ל הכול יכול, הסנטור השובב, העיתונאי בעל המוניטין, כוכב הקולנוע והטלוויזיה שהציג עצמו כמגדלור מוסרי, הקומיקאי המבריק, או הזמר הנערץ - הגברים שנדמה היה כי לא היה דבר שיפגע בהצלחתם ומעמדם, וכעת החלו לשלם את המחיר על חטאיהם.  

הקולנוע והטלוויזיה הגיבו במהירות לטלטלה בחצר האחורית שלהם והחלו לספק עוד ועוד חשיפות של גיבורי תרבות שכעת הוקעו כעברייני מין. בסרטים תיעודיים כמו למשל Happy Happy Joy Joy על היוצר של "רן וסטימפי" ובסדרות טלוויזיה תיעודיות כמו "לעזוב את נוורלנד" על מייקל ג'קסון ו"לשרוד את ר. קלי".  


בסרטים ובסדרות עלילתיות הסוגיות הרלוונטיות נבחנות גם בסביבות עבודה שאינן מוגבלות לתעשיות "הנוצצות", והן משתמשות במגוון מעניין של גישות, ז'אנרים ותפיסות סגנוניות. כל אלו מצטברים לבחינה מורכבת ורבת פנים של אלימות, אשמה ונקמה בעיקר כפי שהיא נחוות מצד הקורבנות. דוגמאות בולטות הן סדרת הטלוויזיה "להרוס אותך" והסרט, שזה עתה התחרה על פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר וזכה בפרס התסריט, "צעירה ומבטיחה".

בתוך הסביבה התרבותית והפוליטית הטעונה הזו "עוזרת אישית" (The Assistant) ממוקם כדוגמה חשובה. סרט עצמאי שהופק ב-2019 ורק כעת, גם באשמת הקורונה, זוכה לעלות על מסך הקולנוע בישראל (הקרנות סדירות בסינמטק ת"א). הסיטואציה העלילתית המוצגת תהיה מאוד מוכרת למי שקרא את התחקירים על הארווי ויינשטיין (גם אם שמו לא מוזכר בסרט). עלילת הסרט מוגבלת ליום אחד במשרד ניו-יורקי של מפיק קולנוע רב עוצמה. ברור שהסרט לא נעשה כדי לעסוק באפשרות שלאדם מסוגו של ויינשטיין נעשה עוול. האתגר הוא איך להתמודד עם הסיטואציה הברורה למדי מבחינה מוסרית, ולעשות זאת בדרך מורכבת ומעוררת מחשבה.

לבמאית האוסטרלית קיטי גרין יש רקורד של עשייה תיעודית מפרספקטיבה נשית-פמיניסטית. בסרטה הראשון "אוקראינה היא לא בית זונות" (2013) היא עסקה בתנועת מחאה פמיניסטית באוקראינה. ב- Casting JonBenet שיצא ב-2017 נבחן ההד התרבותי של רצח ילדה שזכתה בתחרות מלכות יופי לבנות גילה. במקום שימוש מקובל בחומרים ארכיונים או ראיונות עם המעורבים בפרשה, גרין בחרה אסטרטגיה ייחודית ועקיפה: לראיין ילדות ומבוגרים שנמצאים בתהליכי ליהוק לסרט עלילתי (שלא אמור להיות מופק בפועל) על פרשת הרצח. העיסוק בקול נשי, באלימות כלפי נשים וילדות, והחיפוש אחר זווית עקיפה ומקורית לבחינת שני אלו – מצויים גם ב"עוזרת אישית".

 מתוך "עוזרת אישית"

ג'יין (ג'וליה גארנר המוכשרת מהסדרה "אוזרק") נמצאת בתחתית שרשרת המזון במשרדו של המפיק רב העוצמה. היא אסיסטנטית (דרגה פחותה משמעותית מ"עוזרת אישית" – כפי שנקבע בתרגום הלא מדויק של שם הסרט) שפותחת את המשרד עם עלות השחר, והיא גם האחרונה לעזוב אותו בשעות הקטנות של הלילה. היא זו שמדפיסה את הלו"ז של הבוס, מקבלת ומסדרת ציוד משרדי, מביאה את המנות אותן הזמינו הבוס והמנהלים הזוטרים. היא נמצאת שם כל היום, אבל זוכה ליחס הנע בין התעלמות, לנזיפות על טעויות מינוריות. עמדת הכנעה מהסוג שאנשים עם חלומות מוכנים לסבול בעודם מצפים להתחיל לטפס לקריירה עליה הם חולמים.

ההתבוננות בשגרת היום שלה תופסת חלק לא מבוטל ממשכו של הסרט. אורכו הכולל קצר למדי (88 דק), אבל נדמה שלא מוצדק לבקש מהצופים גם שעה של התבוננות בדמות "פאסיבית", שיש לה אינטרקציות מינימאליות עם שאר האנשים במשרד, ועבודות "סתמיות" שבהן, לכאורה, אין כל חשיבות ומשמעות. אך החזות החיצונית של הסרט מתעתעת. גרין מציעה התבוננות קשובה ומדויקת בפעולותיה של ג'יין, מכיוון שמתחת לפני השטח אנו נמצאים בזירת פשע, והראיות מפוזרות בכל מקום. בבוקר נמצא עגיל על השטיח במשרדו של הבוס, ויש ספה שאותה יש לנקות ("ספת הליהוק" ההוליוודית המפורסמת). בהמשך היום היא פורקת מארגז קופסאות קטנות של תרופה לתוך ארון ציוד. חדי העין יקלטו את שם "אלפרוסטדיל" - זריקות לפין למען השגת זיקפה. בשעות אחר הצהריים היא תמצא בפח הזבל במשרד של הבוס שני מזרקים משומשים.

 מתוך "עוזרת אישית"

הנתק של הגיבורה משאר עובדי המשרד הופך אותה ואותנו לעדים. כיצד נראית סביבת העבודה הרעילה הזו? מה אנשים יודעים, וממה ואיך הם בוחרים להעלים עין? מהן "הבדיחות הפנימיות" במשרד, ואיך העובדים מצדיקים את המעשים שלהם כשהם יודעים שבנות צעירות ויפות מגיעות למשרד בחיפוש אחר קריירה אבל נכנסות למלכודת?

זו גם שאלה של אחריות אישית של העובדת הזוטרה. כיצד הפעולות הפשוטות שלה הן חלק מהמנגנון, ומה ניתן לעשות כדי לשבש אותו? החיבור של הראיות מאפשר לעלות גם את הסוגיה של אחריות מוסרית אישית, והאופן שבו מנגנון הפיקוח במשרד, שאמור למנוע ניצול מסוג זה, הוא מכשיר המאפשר להעלים את הראיות והעדויות.

בשילוב בין הצגה מפורטת של רוטינה משמימה כביכול, והרמזים המעודנים לתהליכי העומק הפסיכולוגיים והדרמטיים, יש ב"עוזרת אישית" דבר המזכיר את יצירת המופת הפמיניסטית של שנטל אקרמן "ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080" (1975). סרטה של אקרמן הוא לאין שיעור יותר "אוונגרדי" בהתעכבותו חסרת הפשרות על הבנאלי, ולעידון של הרמזים למה שקורה מתחת לפני השטח, ויחד עם זאת ההעזה של גרין, כמו גם הביצוע המיומן המופגן, בהחלט ראויים לשבח. עבודה מרשימה המיועדת לצופים שמוכנים לקצת מאמץ מתגמל.