תמונה כללית

"ירון, אנחנו חלק מאותו העדר": מכתב מהילד החרדי שראיינת לפני עשור

בשנת 2011 הגיע ירון לונדון לבית משפחת קרויזר שבמודיעין עילית, בחיפוש אחר תשובה לשאלה שעמדה במרכזה של סדרה: האם אנחנו עם אחד. ארי היה אז בן 7, אבל את השאלות הקשות שעלו - לא שכח. בל"ג בעומר נקלע לאסון מירון וסייע בפינוי ההרוגים והפצועים, והדברים הקשים שכתב ירון לונדון פצעו את לבו. מכתב פתוח

ארי קרויזרפורסם 13:50, 04/05/2021
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית


יהדות - ירון לונדון, העם הנבחר (קרדיט: באדיבות ערוץ 8)


שלום ירון, זוכר אותי?

נפגשנו לפני עשר שנים. הייתי אז ילד בן 7, אתה כבר היית סבא. הגעת לביתנו ביום שישי אחד, בחיפוש שעברת כחלק מסדרת טלוויזיה שצילמת, וזו עסקה בשאלה "האם אנחנו עם אחד". 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>

כששאלת את אחי אלחנן, האם אנחנו עם אחד, הוא ענה ללא היסוס: "כן. כולנו עמדנו יחד בהר סיני לקבל את התורה". אחי שאל אותך: "שנינו צאצאים של אברהם אבינו, על זה אתה מסכים?" והשבת בשלילה.  

קראו עוד בערוץ היהדות :
+
האב פגש את השוטר שחילץ: "הצלת לי את הילד. בשבילי הצלת את כל העולם"
+ "העסקנים שלנו מתנהלים כמו מאפיה": הזעם מחלחל בציבור החרדי
+ שר לעילוי נשמתם: "כשיהודי בצרה, הנשמה מרגישה"

פרצופו המופתע של אחי מחדד את ההבדל ביני ובינך. גם אם אינני מסכים עם דעותיך ואמונותיך (או אי-אמונותיך), ואף נעצב על כך - עדיין ברור לי שבני עם אחד אנחנו. אבל אתה - למרות שיצאת מביתנו אז "מבולבל למדי", כדבריך, עדיין אמרת ללא היסוס: "אנחנו לא עם אחד".  

 ארי קרויזר אז - והיום

הזדעזעתי מאוד כשקראתי את הדברים שכתבת על אסון מירון (בין היתר: "אני מביע צער לשם נימוס, חש בערך כפי שחשתי בספטמבר 2015 , כאשר 2411 אנשים נמחצו למוות בעת העלייה לרגל בחג' במכה, מין "אוי" קלוש שכזה)".

כאחד שהיה שם, במירון, בזמן האסון בסמוך לזירה, ולנגד עיניי חלפו האלונקות הנושאות פצועים ואף גופות, לא הצלחתי ועדיין אינני מצליח להבין איך יש מי שלא כואב את האסון הנורא. היכן החמלה, היכן האנושיות. 

ויש גם תמיהה שמלווה את הזעזוע.

בתחילת הדברים שכתבת אתה מגדיר את עצמך "ישראלי, יהודי, אתאיסט". כששואלים אותי, מי אני - אני מגדיר עצמי "יהודי, חרדי, ישראלי". ופתאום הסתפקתי. האם ירון לונדון חזר בו מדבריו שלפני עשור? הרי אני יהודי והוא יהודי, אנחנו בני עם אחד. אך בדברים שאמרת בטלוויזיה כבר חזרת בך, ואמרת שוב: "אנחנו לא עם אחד". ואז הבנתי שמה שמציק לך זו אמונתי. 

באדיבות ערוץ 8ארי קרויזר עם ירון לונדון בילדותו - והיום (באדיבות ערוץ 8)

אם אני מאמין באלוקים, אם אני חרד לדבר ה', אם אני לא כמוך? חיי אינם חשובים? ואם אני עדר, כפי שהגדרת את עולי מירון - אם אני לא מהעדר שלך? אני הופך ל"דמות קרטון במטווח" שלא אכפת לך אם ייפלו עשרות כמותו?

הזהו ליברל? עדכן את גרסתך, ירון קשישא. אחים אנחנו, בני אב אחד. כשהדעות שונות באותה המשפחה, זהו ליברליזם מזוקק. האמונות שונות, אבל הכאב אחד. לו יבחר נכדך להצטרף ל"עדר" שלי, מה תאמר? 


תמונה כללית

לקריאת הפוסט המלא - לחצו על התמונה


סוכנויות מרחבי העולם ביקשו ממני סרטון קצר שצילמתי, ובו רואים שיירת אמבולנסים בדרכה לזירת האסון. בכל מקום דיווחה התקשורת על האירוע הנורא. מנהיגים מכל רחבי תבל התקשרו להביע צער. אבל אתה מנצל את הטרגדיה כדי ללהג עצמך לבלי דעת, לפלג את העם, לנפץ לרסיסים את האחדות השברירית שגם כך בקושי משקמת את עצמה.  

כמנהגך זה עשרות שנים, אתה מזלזל. מזלזל בכל דבר אפשרי. עוטף את הזלזול בביטויים מרשימים, אך תחתיהם אין דבר מלבד בוטות זולה. וגם עכשיו אתה לא חוסך: מזלזל בעם היהודי, מזלזל ברבותיו, בטרגדיות שפקדו אותו במשך דורות, ואף מזלזל במי שמביעים רגש כאב אנושי. 

לא נמאס לך להיות הקשיש הנרגן, שכל אמירה שלו מכעיסה מישהו? אתה שואב איזו הנאה מהפגיעה? אזרחי ישראל - יהודים ושאינם - לימדו אותנו בימים האחרונים אזרחות למופת מהי. אז אנא, חדל. תן לנו לכאוב, תן לנו לאהוב. תן לנו להיות עם אחד.  

כואב לי, ירון.

כואב לי האסון, כואב לי צערם של היתומים והאלמנות, כואבת לי הטרגדיה של הציבור החרדי, כואבת לי הטרגדיה של הציבור הישראלי, כואבת לי הטרגדיה של העם היהודי. כואב לי עד מוות. כואב לי על מוות מיותר ועל גודש של כאב.

כואב לי, ירון. כואב לי שלא כואב לך.  

מלב אוהב ודואב,  

ארי.