צילום: דניאל קמינסקי
צילום: דניאל קמינסקי

"הכלה וצייד הפרפרים": הצגה שנושקת לשלמות

במחזה הנפלא שכתב ניסים אלוני המבוסס על ציור של יוסל ברגנר, לא קורה יותר מדי. אבל זה לא מפריע לאפרת בן-צור וישראל (סשה) דמידוב הנפלאים להפוך את "הכלה וצייד הפרפרים" תחת בימויו הווירטואוזי של יאיר שרמן לקסם המתרחש על הבמה ובאולם התיאטרון כולו

שירה מאירי | פורסם:09/05/2021
זאת לא הייתה התחלה רגילה. הסדרנים הובילו את הצופים הסקרנים מעט מחוץ לתיאטרון, רק כדי להחזיר את השיירה פנימה דרך כניסה צדדית, למה שנראה כאולם מאולתר. וילון דק ושחור הגיע עד לברכיים של יושבי השורה הראשונה, ובמשך כמה רגעים רחש מבולבל נשמע בקהל. ואז הווילון נפתח. כ-100 צופים הביטו באולם תיאטרון ריק, בעודם יושבים על הבמה עצמה. ישראל (סשה) דמידוב נכנס ואחריו אפרת בן-צור. שניהם התנועעו בין כסאות התיאטרון הריקים, התזמורת החלה לנגן, נדנדות נפלו מהשמיים, חיילי צעצוע עפו באוויר, קולה של הקריינית נשמע והמאורע אט-אט התבהר: "הכלה וצייד הפרפרים" של תיאטרון "גשר" בבימויו של יאיר שרמן הוא קסם שמתרחש על במה. הצגה שנושקת לשלמות, כזו שעבורה ראוי היה לחזור לתיאטרון.
במחזה הנפלא שכתב ניסים אלוני לא קורה יותר מדי. שני זרים נפגשים בפינה מרוחקת בגן: מי, כלה שברחה מטקס נישואיה אחרי שחתנה לא הופיע, וגץ, פקיד בחברת ביטוח שהופך לצייד פרפרים בכל רביעי בין ארבע לשש. הדיאלוגים בין השניים מלאי בלבול והבנה, בדיקות ותהיות, הומור, וידויים וכאבי לב. ברקע קוראת קריינית, הכרוז של הגן, בקשות משונות ואיסורים מוזרים. המחזה נכתב בהשראת ציור של יוסל ברגנר, ובמידה מסוימת נראה כאילו שרמן החליט להמשיך ולמתוח מכחול על הבמה; לרגעים הצפייה בהצגה דומה לצפייה ביצירת אמנות חיה.
צילום: דניאל קמינסקיכמו ציור (צילום: דניאל קמינסקי)
במקביל למה שנראה כהשראות תקופתיות, ובעיקרן, אולם ריק מקהל, התחושה העיקרית המלווה את הצפייה היא ששפת החלום היא השולטת. לעיתים זהו חלום יפהפה, לעיתים משונה, ולעיתים בלהות. ההחלטה למקם את תזמורת "סימפונט רעננה" במושבים הגבוהים שבאולם, "מעל" השחקנים, מוסיף לתחושה החלומית; מעין תזמורת גן עדן שמנגנת גם כשהמרחב הופך לסמי-גיהנום. ברגעים אחרים, בתוספת תאורה צבעונית והבזקים של מנגינת ירידים, החלומיות מקבלת גוון לונה פארקי. הקרנבליות המדוברת רק מדגישה את הקונטרסט. לא הכלה ולא צייד הפרפרים חיים בלונה פארק; שניהם מתמודדים עם בדידות ונטישה ומנסים לגעת במרווחים שנוצרו בלב.
צילום: דניאל קמינסקיאולם ריק מקהל (צילום: דניאל קמינסקי)
אבל לפני כל אלה, השחקנים הם שממגנטים את המבט לבמה. בן-צור בכלל לא "משחקת": לעיתים זה נדמה כאילו היא מי, והשורות שבפיה הן שלה בלבד, כאילו כל חייה הייתה כלה שברחה ביום חתונתה. בן-צור נעה בין קצוות רגשיים, מטפסת ויורדת, מפזזת ורוקדת, והכל טבעי לה ועליה. דמידוב מנצח על דמותו המורכבת של גץ באופן שלעיתים כאילו מייתר את המילים. שפת הגוף שלו מדברת את הטקסט כולו. איפה נגמר השחקן ואיפה מתחיל צייד הפרפרים? קשה לדעת.
הבחירה בשני שחקנים בוגרים מיטיבה עם הטקסט ועם הדמויות. הדינמיקה בין השניים, שרגילים לשחק יחד, היא הרמונית ושלמה. הם כובשים את הבמה הענקית, במה שיש בה לא רק רוחב ואורך, אלא גם גובה. המשחק של השניים "סוחט" את המחזה עד תומו, עם תחושה חזקה של ביצוע שהולם את הטקסט וממקסם אותו.
צילום: דניאל קמינסקיהשחקנים ממגנטים את המבט (צילום: דניאל קמינסקי)
כשהתוצר כל כך הדוק, מעט החסרונות עשויים לבלוט, אולי יותר מבדרך כלל. במקרה הנוכחי, מדובר בעיקר בגזרת הלוגיסטיקה. כשהבמה מוקפדת ומחושבת, נקייה אך גם צופנת שלל הפתעות עבור הצופה, כל מרכיב הוא בעל משמעות. לכן המיקום המרכזי, ממש באמצע הבמה, של שילוט הכתוביות המוערך והמזוהה עם התיאטרון – בוהק מדי ותופס את תשומת הלב. גם לבחירה היפה של היפוך המרחב בין הקהל והשחקנים יש מחיר של נוחות; בוודאי עבור קהל שרק לאחרונה החל להתגבר על שנה של ריחוק חברתי.
צילום: דניאל קמינסקיבן-צור בתור מי. כאילו כל חייה הייתה כלה שברחה ביום חתונתה (צילום: דניאל קמינסקי)
אבל כל אלה מתגמדים לנוכח התוצר. אחרי חודשים ארוכים של תיאטראות סגורים, טוב לראות הצגה שמצליחה לחגוג את התיאטרון, את האולם ואת האפשרויות שהוא מציע. במקביל לנושאים המורכבים בהם נוגעת ההצגה, הבימוי הווירטואוזי כאילו מכפר על הסטטיות הקשה שנכפתה על השחקנים. האולם הופך למרחב של פופ-אפ שעשוי להצמיח פרחים, להפוך לשדה קרב, להוריד מטר תפוזים, אפילו להצמיח כנפיים. הזמן והמרחב מטשטשים, ובתוך אי הוודאות, הקהל מובל על ידי הצמד ומתמסר לו.
11

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
9.
יאיר
12/05/2021 | 00:14

אני במאי פלצן-תמיד יש בהצגות שלי בלונים וכדורים ותפוזים כי אני אוהב דברים עגולים -אני לא ממש יודע על מה הטקסט אז אני מעלה את השחקנים על נדנדות וכום אומרים איזה בימוי וירטואזי ולא שמים לב שאני רדוד ואוכל ברוורס

8.
אריסטופנס
10/05/2021 | 20:48

7.
אמה
09/05/2021 | 20:38

הצגה מאלפת. בימוי מקורי ומרענן ומשחק מדהים

6.
שוש כרמל
09/05/2021 | 17:31

המבקרת פספסה את המטאפורה המוצפנת בטקסט(נכתב ב1966!)-השוואת גורלם של החלוצים שנלהבו לעלות לארץ ישראל (למרות התלבטויות וקשיים) לבין עוצמת התחושות שלחתן וכלה בערב החופה

5.
אהוד
09/05/2021 | 17:02

הבמאי לירד מן לורד

4.
קליאו
09/05/2021 | 16:31

בנאי ורבקה מיכאלי.

ללא שם
09/05/2021 | 20:48

3.
אורית
09/05/2021 | 15:05

תזמורת גן עדן = תזמורת סימפונט רעננה

2.
יוסי
09/05/2021 | 15:46

מומלץ!

1.
ללא שם
09/05/2021 | 14:58

יהיה מכבד אם תשנו את שם השחקנית לשמה הנכון. צור. לא תור.

מההפקה
09/05/2021 | 20:01

קראתי את הכתבה ברגע שעלתה.. לא הייתה שום טעות

לכל התגובות