מאז שלשום בערב, כשאתרי החדשות הודיעו על מתקפת טילים על ישראל, קבוצות הווטסאפ והפייס של ההורים רועשות וגואשות ללא הפסק, גם בשעות הקטנות של הלילה. חלק מההורים מנסים להבין מה עושים עם הלימודים, בימים הקרובים ובכלל, בעוד אחרים מתלוננים על המצב ומעידים על אפיסת כוחות.
כולנו נמצאים באותה סירה, ולכולנו ברור שחזרנו בעל כורחנו למצב מוכר שבו שוב הילדים בבית. שוב צריך לנשום עמוק ולנסות להסביר, להרגיע, ללטף, לתווך, להגיד שהכל יהיה בסדר. ובינינו, כמה עוד אפשר?
"בעת כתיבת שורות אלו, אני יושבת עם המחשב בממ"ד, בעוד ילדי שוכב על המזרן לידי ושואל אותי שוב ושוב 'מתי תהיה עוד אזעקה?'"
רובנו עברנו לילה ללא שינה שבו ניסינו שוב ושוב להרגיע את הילדים המבוהלים. אני יכולה להעיד שאני אישית, בעת כתיבת שורות אלו, יושבת עם המחשב בממ"ד, בעוד ילדי שוכב על המזרון לידי, ושואל אותי שוב ושוב "מתי תהיה עוד אזעקה?"
אני ממלמלת "לא יודעת", תוך שליבי נחמץ ואני מנסה להבין מה אני אומרת לילדיי לגבי המשך היום ושבוע הבא. חוסר האונים של כולנו, ההורים, חוסר הידיעה והמועקה נשקפים מכל עבר, ואחרי השנה שעברנו קצת קשה שוב לנשום עמוק ולהגיד לילדים שוב את המנטרה המשומשת: "הכל יהיה בסדר".
3 צפייה בגלריה
בזמן יירוט מטח בשמי אשקלון: מסיבת חתונה בחוף
בזמן יירוט מטח בשמי אשקלון: מסיבת חתונה בחוף
כמה אפשר לומר "הכל יהיה בסדר"?
(צילום: יואב זיתון)
אני חושבת על הילדים שלנו ועל השנה ההזויה הזאת שעברה עליהם. הילדים שעברו קורונה ולמדו על בשרם מושגים כמו "סגר" ובידוד. הילדים שחלקם נאלצו לעשות בדיקות קורונה מסיבות אלו ואחרות, שלא פגשו חברים למשך תקופה ארוכה, ולמדו מרחוק בזום.
כשחלק גדול מהזמן, למרות נסיונותיה של המערכת החינוכית, הם לא הצליחו להבין על מה מדברים איתם, מה לומדים, ולמה אסור להם להיפגש עם החברים שלהם. שנה שלמה שבה הם נעו בין תחושות חרדה לתחושות דאגה ובהלה, תסכול ותחושות בדידות. שנה שלמה שבה לא ניתן להם מענה מספק מאף אחד למרות שכל כך הרבה גורמים ניסו לתת מענה בכל כוחם אבל המצב הזה היה הזוי מדי, חדש מדי, תלוש מדי, והילדים יצאו ניזוקים.
קראו עוד:
מחקר שנעשה לאחרונה במרכז הבינתחומי בהרצליה מעיד על כך שאחד מכל חמישה ילדים בישראל סובל מתסמיני חרדה, וכמחציתם זקוקים לסיוע רגשי בעקבות משבר הקורונה. וישנם לא מעט מחקרים נוספים שהתפרסמו לאחרונה המעידים על ילדים רבים בישראל סובלים מחרדות ומבדידות כתוצאה מהקורונה.
ואז הגיעו החיסונים, והייתה תחושת הקלה גדולה, אפילו אופוריה כמעט. הילדים חזרו למסגרות החינוכיות, ובזמן הזה, יש לציין, הם לא ליקקו את הפצעים וסיפרו על כל מה שעבר עליהם אלא הם למדו על יום השואה, יום הזיכרון, לבשו חולצה לבנה ועמדו בצפירות.
3 צפייה בגלריה
עומדים בצפירת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בירושלים
עומדים בצפירת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בירושלים
מהקורונה - ליום השואה וליום הזיכרון
(צילום: AFP)
בזמן הזה דיברו עם ילדים על גטו, השמדה בגז והיטלר, ואחר כך דיברו איתם על חיילים שנלחמו ונהרגו. "ככה זה", אנחנו אומרים לעצמנו, "זה חלק מהעם שלנו, מתבנית נוף מולדותנו, ממי שאנחנו". ושלא תטעו, ההסברים שהילדים קיבלו על ימי שואה וימי הזיכרון הטרידו את מנוחתם, הדאיגו והבהילו אותם, במיוחד ילדים בגילים קטנים.
ועכשיו שוב יש אזעקות, והילדים מבולבלים: צריך שוב לעמוד דום או לרדת למקלטים? ולא באמת ברור להם למה באמצע הלילה העירו אותם ככה פתאום, והבהילו אותם לממ"ד או למקלט או לחדר מדרגות, ומה עושים כששומעים את כל הבומים והפיצוצים? וכמה זמן זה יימשך? ומתי מותר לצאת מהממ"ד? הכל מבולבל מדי עבורם, מטורף מדי, מדאיג מדי.
אני מדברת עם הורים שמספרים לי שהילדים שלהם סובלים מחרדות, שהם לא מצליחים לעצום עין מאמצע הלילה. ילדים ששואלים המון שאלות שאין עליהן תשובות, ילדים ששואלים על מוות, ומפחדים. כל כך מפחדים, ולא פלא. בשנה הזאת עברנו כולנו קצת יותר מדי, והילדים שלנו היום הם אלו שמשלמים את המחירים, אם נרצה ואם לא.
3 צפייה בגלריה
טראומה פוסט טראומה דיכאון חרדה לחץ
טראומה פוסט טראומה דיכאון חרדה לחץ
קצת יותר מדי
(ShutterStock)
ולכל זה יכול להיות גם צד אחר, חיובי יותר: הילדים שלנו עברו שנה שלמה שבה הם למדו לפתח יכולות אישיות משמעותיות. הם למדו להסתדר עם שינויים מהירים וחוסר ארעיות. הילדים האלו יכולים לצאת חזקים ומחושלים, כאלו שהנפש שלהם לא תהיה מקובעת אלא שפויה.
הם יידעו שהחיים הם מה שיש, ואלו מלווים בהמון שמחות, אופטימיות ושמחה בכלל אך לצד זאת יש לחיים גם צד מדאיג יותר ואנחנו מתמודדים עימו. אבל על מנת שהם ייצאו מחוזקים מכל זה מישהו צריך לתת על זה את הדעת, ולספק להם תמיכה רגשית ונפשית רחבה.
"צריך שהמערכת החינוכית תתחיל את כל הבקרים, עד סוף השנה, בשיח עם הילדים על מצבם הרגשי-נפשי"
לשם כך צריך לפתוח באופן מיידי מוקדי תמיכה משפחתיים רבים יותר מאלו הקיימים כרגע, וגם כאלו שיש בהם אפשרות לשיח עם הילדים עצמם. צריך שהמערכת החינוכית תתחיל את כל הבקרים, עד סוף השנה, בשיח עם הילדים על מצבם הרגשי-נפשי, בדיוק כפי שעשו אתמול בבתי ספר רבים.
צריך שאנחנו ההורים נהיה עם יד על הדופק, ובמידה ונרגיש שאנחנו לא יכולים יותר לספוג את מה שקורה - תהיה מוצעת להם ולנו, ההורים, עזרה, בחינם, 24/7 על חשבון המדינה, ואם הילדים של היום הם דור העתיד, זה שיהיה אזרחי המדינה, ייתן את לבו , נפשו וגופו לצבא ולמענה אז כדאי שהמדינה תטפל בילדים האלו עכשיו, ממש עכשיו.
נירית צוק היא כתבת בערוץ ההורים, מומחית למחקר תרבות הילד והנוער ומנכ"לית פורטל "עשר פלוס"