בשיתוף עברית
באלוהים. כמה זמן כבר לוקח למְכל אחד קטן - מֶגי נעצה עיניים בספרות הרצות על הצג הדיגיטלי של משאבת הדלק ונשפה דרך האף נשיפה חדה ומתמשכת. היא נקשה על רצפת תחנת הדלק בעקב המחודד של נעלה וכיווצה את שפתיה, אבל מיד התעשתה ושיחררה. היא לא יכולה להסתכן בשפתי ברקוד מחורצות קמטים. לא בעבודה שלה. ולא בכלל.
"אל תצחקי, ואל תחייכי," אמא שלה הזהירה. "עכשיו זה נראה לך רחוק, אבל תקשיבי לי. בבקשה תקשיבי לי. טוב, מֶגי? את שומעת אותי?" ודינה הייתה רצינית. דינה הייתה אימא שלה. ודינה לא רצתה שיהיו לבת שלה קמטים.
אז מֶגי נאנחה שוב מבפנים. היא הידקה את פיית הצינור אל מכל הדלק של המכונית כאילו שזה יעזור, פלטה עוד נשיפה, מדודה, הפעם בפה פתוח. אדי דלק חריפים חדרו לגרונה. מה קורה לה?
היא ניסתה להרפות. לא למתוח. לא להימתח. לפחות לא נאלצה לדבר עם איש. וזה בדיוק מה שאמרה לעצמה כשנורית הדלק נדלקה. הבררה היחידה שעמדה בפניה הייתה להיכנס לתחנה לשירות עצמי. זה לא היה אופייני לה. להגיע לנוּרית. לא למֶגי. שלא רק הבעות פניה היו נתונות לשליטה.
מֶגי שלטה בכול ולא השאירה דבר ליד הגורל. היא לא האמינה בגורל ובזה לאלה שכן. ובאלוהים? ובכן, לא. היא לא האמינה בו. אבל חיבבה את הביטויים שקשורים בשמו.
לא הרבה רגעים קודם לכן, קילומטרים ספורים אחרי שעלתה על הכביש המהיר, תקפה אותה תחושה חמקמקה. נוזלית ממש.
זאת הייתה תחושה לא מוגדרת שגרמה לדופק מהיר בקצות אצבעותיה, לצמרמורת שעלתה בלחייה ולחוסר שקט שהמריץ את זרם הדם. היא נהגה, ולכן לא יכלה לעצום עיניים - אבל היא רצתה - לעצום לרגע את העיניים, להתרכז ולסלק את הדבר הזה מעליה. בן אדם נורמלי היה דווקא מנסה לתפוס אותה. את התחושה הזאת. רואה בה אולי תקווה. סימן לדבר טוב. אולי שינוי מבורך. מנסה להצמיד אותה אליו בכוח. לאחוז בה. שתישאר. שתתקיים. גם אם הוא לא היה יודע מה בדיוק הוא מנסה לתפוס. לא מֶגי. בִּמְקום - היא דחסה אוויר לריאותיה. ליפפה את אצבעותיה סביב ההגה, מתחה את זרועותיה לפנים, נעלה מרפקים, דחקה את גבה אל משענת המושב - ושיחררה את האוויר מבין שפתיה, לאט-לאט. הנה, היא בשליטה. ואז נדלקה נורית הדלק.
הספרות עדיין רצו בצג המשאבה, ומֶגי הייתה בטוחה שמשהו לא בסדר, אבל לא היה את מי לשאול. כבר שקלה לעצור את המשאבה ולהמשיך ככה, עם חצי מכל מלא. אבל נשארה. היא גירדה במפרק כף ידה. שוב. ושוב. הציפורניים שלה, עשויות, קצרות, בהירות. הן לא ישאירו סימנים.
בבואתה, רחבה ומעוותת, נשקפה אליה מחלון המכונית. היא לבשה חצאית עיפרון מעור רך, חולצת משי מבריקה, קרמית. והסטילטו שנעלה - בגוון ניוד. בדרך כלל אלה היו הבגדים שלה. אלגנטיים. מחויטים. כאלה שנחשבים רק כאן, במדינה הזאת, הדביקה, הלא מכבדת וחסרת הטעם, "חגיגיים", יוצאי דופן. לא שהיה אכפת לה מה אחרים חושבים. תמיד הייתה אחרת. הרי מדי בוקר דינה שלחה אותה לבית הספר רק אחרי שווידאה שמֶגי לא שכחה ללבוש בגד גוף מתחת לבגדים. וככה הייתה יושבת. במקום הקבוע שלה. בשולחן האחרון בטור. וגם כשרצתה, כל כך רצתה, להתפקע מצחוק, סתם, כמו כל נערה אחרת, היא כיסתה בכוח את הפה והתאמצה שלא, ובגד הגוף, שהיה נספג זיעה כי חנק כל נקבובית בגופה, סייע והחזיק אותה. שלא תתפזר. תמיד אסופה. תמיד מהודקת. גם הגומות הדאיגו את דינה. גומות החן. שהיו שקעים משובבי נפש - עכשיו, כשאת צעירה, אבל כאלה שילכו ויעמיקו ויתארכו ויעוותו, כמו חורים באוזניים - אז עדיף מראש לא לעשות - ולא לחייך. אז כן. כלומר - לא, לא הטריד אותה מה חשבו. או שאנשים מסתכלים. הייתה רגילה למבטים. והבגדים שלה - המראה שלה בכללותו - היה חלק בלתי נפרד מהמקצוע שלה. וזה הוכיח את עצמו. העמלות השמנות שלה העידו על כך.
אבל השיער שלה היה מפוזר וגלש מסביב לסנטר שלה, דק וחלק. תמיד חלק. פן קבוע. בכל ארבעה ימים. עשתה לעצמה. הייתה מומחית. דינה לא לימדה אותה איך לחצות כביש לבד (ובכל מקרה, היא לא נתנה לה ללכת לבד. גם לא לצאת לטיולים. גם לא לישון אצל חברות). אבל לעשות פן, לימדה. וגם איך להחריש את הרעש בזמן הייבוש, שאבא שלה לא יתרגז שהיא שורפת לעצמה את השיער ויחרים את המכשיר. פשוט הראתה לה איך לדחוף את הראש אל תוך הארון, אל הגומחה הפנימית בה שמרה את מצעי המיטה - אלה שהסירה מדי בוקר והחזירה בכל ערב. סידרת את המיטה, מֶגי? ו-לילה טוב, מֶגי. לא. לא. אל תירדמי על הצד. רק על הגב. תמיד על הגב.
התיק שלה נח על המושב שלצד הנהג. בתוכו הגלולה. סגורה. ומתקתקת. מגי לא ענדה שעון. שעוני יד הם לגברים, דינה אמרה. והטלפון שלה היה באוטו. פתאום בער לה לדעת מה השעה. לא היה לה עוד הרבה זמן.
מגי הסיטה את מבטה לכיוון הכביש השומם, זה היה יום שישי לפנות ערב, אבל היה נדמה לה שהכביש שומם מדי אפילו לשעה הזאת של היום הזה. כך גם תחנת הדלק. היו מעט אנשים במסעדה הסמוכה, ומכונית לבנה, משפחתית, שחנתה לא רחוק.
כשהחזירה את מבטה אל הכביש, שמה לב לבניין ההוא, הצבעוני. שניצב במרחק. הבניין היה מכוסה כולו ציורים וכתובות גרפיטי.
גרפיטי.
רעד חלף במעמקי בטנה.
זה היה עוד רגע. רגע שרצתה לסלק. בדיוק כמו התחושה ההיא שתקפה אותה לפני, כשעלתה על הכביש המהיר. זאת שהתאמצה להתכחש לה, להדוף אותה. לא לאפשר לה לחדור. למרות שמשהו קרה לה. הידרדרות. היסדקות. חולשה. היא הרגישה את זה בגוף. קצת כמו וירוס. משהו אצלה השתבש.
זה קרה כמה ימים קודם. הוא ישן, עירום, שקט כל כך. כאילו מת בכל פעם שנרדם. ראשו נעלם בין הכריות, השמיכה בין רגליו, גבו אליה וישבנו הצנום חשוף. היא הביטה בו. הרעיון מצא חן בעיניה. היא תשאיר עליו סימן. לא גדול. היא בילתה איתו מספיק, ידעה שסביר שהוא לא יתעורר. וגם אם במקרה כן - היא תכחיש שנגעה בו. חלמת. זה מה שהיא תגיד. וגם אחרי שהציור הקטן שלה יתגלה. היא תכפור באשמה. למרות שהיא והוא היו היחידים שם. אבל מגי הייתה שקרנית מעולה. אפשר לומר שהיא התפרנסה מזה. ובכל מקרה, כולם שקרנים, למרות שאף אחד לא מודה בזה. אנשים משקרים כל הזמן. מרמים. מעגלים פינות. מדברים חצי אמיתות.
וכשהיא הביטה בו - ברגליו שחבקו את השמיכה, בישבנו הבוהק שהתרומם בתנועה בלתי מורגשת כמעט עם כל נשימה - זה בדיוק מה שהתחשק לה לעשות. התחשק לה לקחת מכחול, מברשת צבע או תרסיס - כן! תרסיס - היא החליקה לשון בין השפה העליונה לשיניה הקדמיות. תרסס משהו פשוט. נניח, לב סביב התחת שלו. בול. תתחיל בשיפוע הזה. בקיעור הגב, בהתקבצות השערות הדלילה שם - לב - אצבעותיה שירטטו באוויר, כמעט נגעה בו - ותעביר חץ. ככה, בין גבעה לגבעה. כן, גרפיטי על ישבן. זה כמעט גרם לה אושר.
כי לא היה לה ספק שגם בבית הוא מוריד את התחתונים לפני שהוא נכנס למיטה. ואולי הוא יעמוד שם, ייזכר שהוא צריך, נניח, ללכת לשירותים, והוא יפנה אליה את גבו. והיא - בטח כבר במיטה, קוראת. כי היא בטח כזאת. קוראת. רומנים זולים. או רומנים כבדים. אולי את הרומנים שלו. ואולי היא סתם תהיה במיטה. תראה איזה-משהו בטלוויזיה. אבל משהו יסיח את דעתה. והיא תביט לעברו. ותוריד את משקפי הקריאה שלה -
זה היה עוד תסמין של הווירוס הזה שהלך והשתלט עליה. כי מיום ליום מגי ראתה את דמותה יותר בבירור. והיא החליטה שיהיו לה משקפי קריאה (אפילו בתיאורים שלה מגי הייתה חייבת להיות מדויקת. כמומחית לשקרים מגי ידעה היטב - הכול חייב להיות מדויק. גם אם הכול נמצא רק בראש שלך. במיוחד אם הכול נמצא בראש שלך) -
והיא תנסה להיטיב לראות. כי אולי היא לא רואה טוב, הרי זה לא הגיוני שיש לו - מה זה, לב? ו-חץ? סביב ה-אלוהים - ואז היא תשאל אותו, מה זה? והוא יגיד - מה זה מה? והיא תגיד - בחריקת שיניים או בבליעת רוק - זה. זה! והוא לא יבין. והיא תשלח את גופה אל הצד שלו במיטה, אפילו תזנק, ותצוד את הסלולרי שלו, מה שלא אמור להלחיץ אותו, כי הוא לא מעז לשים קוד, ובטח לא מעז לשלוח לה ואטסאפים. לזה יש לו טלפון אחר, סודי. והוא ישתדל לא לזוז, רק ינסה בכל מאודו להיזכר, בשברירי השניות האלה, אם נותר איזה רמז בכל זאת בטלפון שלו, משהו שיצביע עליה. ויסגיר אותו. והוא לא יספיק לעשות כלום והיא כבר תצלם את התחת שלו - עם הטלפון שלו! ותראה לו. זה. גרפיטי על ישבן.
וואו. וואו. וואו. זה היה מצחיק. מגי ויצירת האומנות הקטנה שלה. הנה לך, סיבה מעולה להתפוצץ מצחוק. חבל שהיא לא יכלה להרשות לעצמה. מרוב ששמרה על עצמה, היה אפשר להישבע שמגי אפילו לא הסתקרנה לדעת איך ההרגשה -
לצחוק בקול גדול, בפה פתוח. עם כל ההבעות. וכל הקמטים. וכל ההתקמטויות.
לצחוק ככה, עד דמעות.
לצרוח מרוב צחוק. לאבד נשימה. להיחנק כמעט. לשים זין אחד גדול על ההתקמטות של הפנים -
ועל דינה. דינה מלכה. אמא שלה -
וגם לבכות.
לא בעולם שלה.
וגם לא היה לה תרסיס.
הספרות על צג המשאבה נעצרו סוף-סוף ומגי מיהרה לשלוף את הפייה מהמכל. טיפות דלק נזלו על כף ידה. זין. היא פתחה את דלת המכונית, לקחה את התיק שלה ופנתה אל חדר השירותים, מדדה על קצות נעליה על הרצפה הרטובה, מפלסת את דרכה בין שאריות נייר טואלט וכתמי שמן כהים. המראה מעל הכיור הייתה מטונפת. אבל באורח נס היה סבון. היא שטפה היטב ידיים. טיפות ניתזו על התיק שלה. היא הביטה עליהן נספגות, מותירות אחריהן סימנים זעירים. לרגע אחזה בתיק. קצות אצבעותיה פולשים פנימה כמתלבטים אם לפתוח אותו. אולי היא פשוט תעשה את זה. עכשיו. למה היא מחכה. למה באמת היא מחכה. והיא כבר ראתה את עצמה: הגלולה בכף ידה הפרושה, ואז - בבת אחת - בפה, היא תסיט את ראשה לאחור, תבלע. וגמרנו. פשוט.
פשוט. הרי ככה השתדלה לחיות את החיים שלה. ככל שזה עלול להישמע מצחיק.
פשוט. בלילה חלמה שהיא ישנה על כורסת יחיד נוקשה וזוויתית, ועליה ישנה ילדה קטנה ולא היה לה נוח, למגי. ובחלום היא הייתה עייפה כל כך ורצתה לעבור לישון במיטה שלה, אבל היא לא יכלה. היא חלמה גם שהשן שלה, התחתונה הקדמית, מתנדנדת. כמעט נושרת, תלויה על בלימה. והיא מנסה לדחוף אותה בחזרה, ומצליחה.
מגי התרחקה מהכיור, תלתה את התיק על כתפה, ניערה את טיפות המים מידיה ויצאה.
המכונית המשפחתית הלבנה עדיין חנתה שם. בפנים ישבה נהגת שרכנה לכיוון ההגה. אולי ישנה. אם דבר כזה ייתכן בכלל, אישה ישנה במכונית בתחנת דלק ביום שישי. אבל זה היה רק צל של מחשבה. למגי לא היה זמן.
היא נכנסה לאוטו והתניעה. מחוג הדלק טיפס מעלה. אפילו אפליקציית הניווט התאפסה בלי בעיות ומסלול הנסיעה הופיע על הצג. וגם החברה עם הקול המרגיע: "אנחנו מוכנים, סע בזהירות." רק שלא ייעלם לה פתאום, הקול. היא הייתה זקוקה לו במיוחד. מי שהכיר את מגי היה מתקשה להאמין - אבל חוש הכיוון שלה היה נורא.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"גרפיטי", ורד שנבל, כנרת זמורה דביר, 191 עמודים
