השבוע בישראל
השבוע בישראל

שומרי החומות מרחוק

בין שיגורים ליירוטים, כולנו, שחיים מחוץ לגבולות ישראל, עוקבים בדאגה אחר ההסלמה שהתלקחה במהירות מעבר לים. ישראלים ברחבי ארה״ב פותחים את הלב

אילנית סולומונוביץ׳ חבוט | עודכן:17/05/2021
המילים לכתבה זו נאספות במהלך 24 השעות הראשונות לתחילתו של מבצע 'שומר החומות' בישראל. קבוצות הוואטסאפ המשפחתיות רועשות, קבוצות חברים מחליפים דעות. המצב בישראל נפיץ, מרכז הארץ בוער, מראות קיצוניים שלא נראו כמוהם לפני כן משודרים בכל האמצעים האלקטרוניים. הרשתות החברתיות מעצימות את החשיפה בזמן אמת, את האפשרות של כל אדם להביע את דעתו, אם בצדק ואם שלא, והדיונים זועקים. כאילו נשכחה מגיפת הקוביד 19 העולמית, ולרגע אסון מירון שזה עתה התרחש, כמו לא לקחנו נשימה ועברנו להתעסק מיד בהתלקחות שהחלה בירושלים והציתה את עזה ומדינת ישראל שנתונה באזעקות והתראות ללא הפוגה.
הישראלים החיים מחוץ לגבולותיה, מי שנים רבות ומי זמן קצר, משפחות עם ילדים צעירים, וכאלה שילדיהם כבר בוגרים ואולי כבר יש להם נכדים, לכולם קשר משפחתי וחברים בישראל וחווים יחד עם המשפחה והחברים בארץ את המשבר הקשה בסבב הלחימה הנוכחי בו נשמעות אזעקות בכל שתיים וחצי דקות בממוצע.

יעל גריידי דרוזד, טנפליי, ניו ג'רזי

היכן המשפחה שוהה בשעות אלה?
"המשפחה הגרעינית בעיקר במרכז הארץ. ההורים בראשל"צ, האח והגיסה ברמת גן, אחות וגיס עם האחיינים בקרית אונו. המשפחה המורחבת בכל רחבי הארץ. כרגע כולם במקלטים, אנחנו באס.אמ.סים כל הזמן. במהלך השיחה שלי עם אבא התחילו האזעקות בראשל"צ".
האם המשפחה מביעה פחדים מההסלמה?
"זה מורכב, המשפחה שלי מאוד מגוונת בהיבט הפוליטי. נראה שזה תופס אותם בדיוק כמו "צוק איתן", זה לא שינה את דעתם. הם לא מדברים על יציאה מישראל, גם לא במצבים יותר קשים. כרגע זו רק תחילת המערכה. אני מקווה שלא יהיה מבצע ארוך כמו לפני 7 שנים".


האם תטוסו השנה לארץ?
"השנה החלטנו לא להגיע לארץ בגלל הקורונה. זו כבר השנה השנייה ברצף שלא נגיע, אחרי שכל שנה הגענו לביקור ארוך בקיץ, לפעמים ליותר".
בשיגעון סביב הפוליטיקה וכעת גם המבצע האכזרי הזה - איך זה מרגיש להיות כאן כשזה מה שקורה שם? כמה את מעורבת בצורה פסיבית או אקטיבית?
"מאוד לא קל. המצב בישראל בשנתיים האחרונות נראה מאוד כאוטי. אני מאוד מקווה שתקום כבר ממשלה עם אג'נדה אזרחית. ימין ושמאל כבר לא רלוונטי וההגדרות משרתות באופן ציני בעלי שררה, שמעניין אותם כוח וכסף. אני מעורבת רגשית מאוד. מצד אחד, אני כבר שנים לא חיה בארץ, אבל אני לגמרי מושקעת בה רגשית. האנשים הכי חשובים בחיי, חוץ מבעלי והילדים שלי, חיים בארץ.
איך היית רוצה לחזק את ידי הישראלים?
"בכל פעם שאני מנהלת שיחה עם חברים על עתיד ישראל, אני על הצד הפחות אופטימי, אבל תמיד מקווה להתבדות".

גלית (סיטבון) בר גיל, טנפליי, ניו ג'רזי

"המשפחה שלי מתגוררת בחדרה ובפתח תקווה. למזלנו, המיקום של חדרה מהווה יתרון בימי מלחמה כי היא מספיק רחוקה מהגבולות שמצפון ומדרום. לאמא שלי אין ממ״ד, היא נעזרת במקל הליכה וצריכה להגיע לחדר המדרגות במידת הצורך. המשפחה שלי מאוד מודאגת מהמצב ומההסלמה, תחושת חוסר אונים, חוסר ודאות, פחד מפעולות פשוטות כמו ללכת ברחוב. המצב בארץ לא ישנה את ההחלטה שלי לטוס לישראל בקיץ. לא היינו בשנה שעברה בגלל הקורונה ואין סיכוי שנוותר השנה. שום טיל לא יעצור אותנו. באופן כללי אני בוחרת להמנע מלהעמיק בנושא הפוליטיקה בישראל אבל בזמני חרום כאלו אני צמודה לחדשות ומאוד מעודכנת בכל פרט מתוך תחושת שייכות, אכפתיות ואחריות. באופן אישי, הייתי מעדיפה לישון עכשיו בחדר מדרגות בזמן אזעקה מאשר להיות פה, רחוקה, דואגת ומבוהלת. אני שולחת כח וסבלנות למשפחה והחברים בישראל ומקווה שהסבל הזה יסתיים מהר".

השבוע בלודמלחמת אזרחים? (השבוע בלוד)
שרית רון, קלוסטר, ניו ג'רזי
"אמצע יום עבודה, רצה לעשות בדיקת מטוש בהפסקת צהריים כי אני טסה לישראל בעוד יומיים. אמא שלי מגששת יותר מדי בטלפון, אומרת לי שיש מטחים ויריות ואני מרגיעה אותה, יהיה בסדר. היא לא מההיסטריות ואני לא מבינה את השינוי בהתנהגות. חושבת שאתעדכן בחדשות בערב. מכל הקבוצות נורות ידיעות וסרטונים ואני לא מתאפקת ופותחת.
יש תחושת חוסר אונים נוראית. אמנם הורי בצפון אבל יש לי חברים ומשפחה בכל הארץ ואמי מדווחת שנתב״ג משותק. משותק! הפעם האחרונה שזה קרה היתה במלחמת יום כיפור. בכל ימי חיי נתב״ג לא פסק מלארח. אמי מפצירה בי לבטל את הטיסה וכל מה שבא לי לעשות זה לנסוע ולחבק. לחבק את הוריי, חבריי, משפחה, שכנים, את כל פיקוד העורף ואת הפקיד עם המסטיק בכניסה. ביום-יום אני נמנעת מחדשות. מרגישה שלא מבינה בזה מספיק וגם לא רוצה להתווכח, וגם אין לי השפעה. וגם - גם אחרי שנים שאני בארה״ב עדיין אין לי אפידרמיס בארץ. הכל רגיש ונוגע ונכנס ישר ללב. מבחוץ אני פסיבית, מבפנים: פיצוץ אחד וכל הרגשות שלי נורים לכל הכיוונים. גם אלה הפחות נעימים שמאחלים איחולים ממש לא יפים לחלק מהאוכלוסיה. לא יודעת מה צריך לקרות. גרוע מזה, אין לי מושג מה כן יקרה ואיך נתמודד. איך הייתי רוצה לחזק את ידי הישראלים? הישראלים האלה הם המשפחה שלי, והגוש בגרון ממלא גם את העיניים ואני לא יודעת מה לעשות. איך אפשר לחזק מישהו כשאת רואה חמסניקים צועדים ברחובות וזורקים אבנים?"

צילום: שחר עזרןתומכים מרחוק (צילום: שחר עזרן)
רחל בן אור, מנהטן, ניו יורק
"אחותי גרה באשדוד והבומים והמטוסים מעליהם החלו אצלם ביום ראשון. כשדיברתי איתה ביום שלישי בבוקר, הם ישנו בשקט יחסי. היא אמרה לי שכבר חיממה את ארוחת הצהרים כמה פעמים, ובערב היא אמרה שהיא רוצה להתרחץ אבל פוחדת שהיא לא תספיק. בקבוצת ווטצאפ של המשפחה שלי עם האחים שלי והילדים, כל אחד שלח תמונה כדי להראות היכן הם נמצאים, מי בממ"ד, או בחדר המדרגות עם כל הילדים הקטנים. מצב הרוח שלהם טוב, הם יודעים שזה זמני ושולחים כל מיני סרטונים כדי להמחיש את מה שקורה מחוץ לבית וחולקים תמונות מצחיקות על המצב. אני לא מתכננת לנסוע לארץ . לא רק בגלל המצב הזה. האנרגיה בארץ לא מתאימה לי. אחרי שעברו את הקורונה והאסון במירון, עכשיו הטילים, והם לא מבינים שאנחנו צריכים להיות מלוכדים יותר. להיות באחדות זה הסוד, וכמו כל אתגר בחיים, צריך לעבור דרכו, לשאול כל אחד לעצמו למה זה קורה לו או בסביבה שלו, מה אפשר ללמוד פה ולשנות את המודעות לגבי זה שאי אפשר להאשים את אף אחד, החיים הם סיבה ותוצאה. גם לא לשכוח את סוף מעשה במחשבה תחילה, שכולם יתחילו להתעורר, איפה החמלה איפה מחילה , חסדים ואהבת חינם בחיים שלהם. האנשים בארץ צריכים לדעת שאפשר אחרת"

גלית ליבוביץ', טינק, ניו ג'רזי

"משפחתי בארץ מתגוררת באזור המרכז, ברמת גן. כולם כמובן מאוד מודאגים וחוששים. אין לי כל כך איך להרגיע רק לבקש מהם להישמע להנחיות. לי אישית זה מזכיר את מלחמת המפרץ ככה שאני מכירה את תחושת חוסר האונים והפחד כששומעים את מטחי הטילים. הנסיעה שלי לארץ מתוכננת לחורף ואני מקווה שעד אז הטירוף יחלוף. אני מאד מעורבת בכל מה שקורה בארץ, ואוהבת את הארץ אבל עדיין מעדיפה לחיות כאן ולגדל כאן את ילדיי. אני שומעת דעות פוליטיות גם כאן וגם מהארץ ולפעמים נידהמת מרמת השנאה שיש כלפי ההנהגה. המון שנאת חינם בין דתיים לחילונים, ערבים ויהודים, ספרדים ואשכנזים, שמאלנים וימניים שניזונים ממידע תקשורתי. אני מחזקת כמובן את ידי כל התושבים בארץ ושולחת אור ואהבה. שמעתי את הדברים שנאמרו ע"י ההנהגה הערב, יום שלישי, ואני סמוכה ובטוחה שיעשו את הדבר הנכון. אני חייבת לציין ששמעתי היום בטינק, דעות שונות של יהודים אמריקאים לאומיים שלרובם קשר וזיקה לישראל. מי שדיברתי איתם, אינם מבינים איך ישראל נותנת למצב הזה להתקיים ולא עושה משהו הרבה יותר משמעותי, ניסיתי להסביר את האג׳נדה המוסרית שלנו על פגיעה באזרחים אבל הם שלא הבינו את הקשר".

צילום: שחר עזרןמ״מ הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, ישראל ניצן בהפגנת התמיכה בטיימס סקוור, השבוע (צילום: שחר עזרן)

א.ד., טנפליי, ניו ג'רזי
טסה לישראל שעות לפני שפרץ המשבר הכלל ארצי לבקר את המשפחה וחולקת את ההתלבטיות מהבית:
"שעה לפני הטיסה הוא (בן הזוג) אומר לי, אולי לא תטוסי? מה יקרה אם איזה טיל ישוגר לנתב"ג?. ברגע האחרון הוחלט שאטוס, לביקור קצר של משפחה וילדים. הטיסה התנהלה לה בעצלתיים. אני יושבת על יד זוג חרדים מבוגר שעשה עלייה מאנגליה לפני שנה, והשיחה קולחת. מיד מצטרפים אלינו גם שני ערבים ישראלים שחזרו מביקור באמריקה ואני חושבת לעצמי: חבל שזה קורה רק בטיסות. במהלך הטיסה בכל פעם שקברניט הטיסה הפסיק לנו את מערכת הבידור כדי לבקש להדק חגורות כי יש קצת כיסיי אויר, נעתקת נשימתי לרגע ואני חושבת הוא תיכף מודיע שמסיטים לנו את הנחיתה ליוון כי יש שיגורים לנתב"ג. בכל פעם מחדש אחרי כל הודעה, אני נושמת לרווחה כשאני מבינה שההודעה היא רק בנוגע למזג האויר. אני נוחתת לנתב"ג נטוש, אנחנו הטיסה היחידה בשדה התעופה כרגע, הכל עובר מהר וביעילות רבה, והופ אני כבר מחובקת חיבוק אמיץ עם הוריי המקסימים שלא ראיתי מאוגוסט.
הטלוויזיה דולקת ברקע. השידורים והשיגורים לדרום לא נפסקים, ומהמרפסת אני שומעת קולות שירה ושמחה והנה הכנסת ספר תורה בשכונה בשערי תקוה, ואני חושבת לעצמי, איזו מציאות מטורפת יש פה, ואני מגיעה מהשקט והפסטורליות של השכונה שלי בניו ג’רזי. אחרי שעה לערך, קול מחריש אוזניים של אזעקה עולה ויורדת, ואני לשבריר שניייה חושבת שהשעה 12 בצהריים ואני בטנפליי, וזו האזעקה היומית של תחנת כיבוי האש השכונתית, אבל לא, זה אמיתי ואני רצה לממ"ד עם ההורים שדי נבהלו גם הם, ושומעים בומים במשך דקות ארוכות ובינתיים מנסים לדבר עם הילדים שנמצאים פה בארץ, שמרגיעים אותנו שהכל בסדר ואז מתקשרים הביתה לניו ג’רזי ומרגיעים את מי שנשאר שם, כי מרחוק זה תמיד נראה יותר גרוע, אבל כשיוצאים מהממ"ד, ורואים את תוצאות השיגורים מבינים שהפעם זה באמת גרוע. בכל אופן אני מרגישה הקלה מסויימת שאני פה, ורק אלוהים שבשמיים תעשה שלא תהיה מלחמה ושהטירוף הזה יפסק".

אתי ענבל, ברוקליין, מסצ'וסט

"המשפחה שלי באזור חיפה, כרגע שקט שם, אבל כמו שכולנו יודעים, הכל יכול להתהפך בקלות. המשפחה מודעת היטב להסלמה ומודאגת מכל מה שמתרחש בארץ. השינוי פתאומי, בלתי צפוי, ומעורר דאגה, לא משנה היכן נמצאים".
האם המצב בארץ ישנה את התוכניות שלך לטוס לארץ?
"זו היתה החלטה קשה. כבר שלחנו מזוודות, הלכנו לשער, שוחחנו עם בני המשפחה בארץ שברכו וציפו לנו, ונפרדנו מחברים ואהובים כאן בארצות הברית. ההסלמה בארץ גרם לנכד שלי להתקשר היום (יום שלישי 11 במאי) ולבקש שלא נעלה לטיסה שהיינו מיועדים לה היום, למרות שכולנו ציפינו לה שבועות רבים. זהו הביקור הראשון לאחר הקורונה. וכמובן כולנו סומכים על שיקול דעתו. ביטלנו את הטיסה. היינו הראשונים שפנו לחברת United להחליף לטיסה לתאריך אחר, כשהמצב ירגע. והם הסכימו.
האמת היא שהמצב מדאיג אותנו וידענו שהוא מחליש את ישראל. להיות בלי ממשלה מתפקדת לאורך זמן זוהי בעיה של ביטחון לאומי ממדרגה ראשונה. לצערנו העם היהודי, עם של גאונים, אבל מעט מאוד מנהיגים שלאורך זמן ידעו להנהיג את העם בהצלחה ולהתמודד עם כל האתגרים העומדים בפנינו".
איך היית רוצה לחזק את ידי הישראלים?
"השיטה שלי - כמו בסינמטק. להתרחק מפוליטיקה. לעזור ולתמוך ולעודד את אלו הראויים לכך ללא הבדל של השתייכות פוליטית. ליבי לילדים, למשפחות, לצוותי הרפואה, לחיילים ולחיילות, למדענים, לחוקרים, למהנדסים ולכל מי שעושה מלאכתו נאמנה וכמובן תמיד ליוצרים. הם תמיד ראויים לתמיכה, לעידוד, לחיזוק, לאהבה.

עשן בשמי עזה (עשן בשמי עזה)

ליתי הרמתי, איסט בראנסוויק, ניו ג'רזי
"מהמשפחה הקרובה, בארץ, יש לי רק אמא והיא גרה בתל אביב. תל אביב שכמעט תמיד היתה מחוץ לטווח הטילים. הייתי עסוקה בדאגה, מאז אתמול, לקרובים ולחברים בירושלים. כשהתחילו להגיע ידיעות על טילים מעזה – דרשתי בשלום החברים בדרום. עד שמתישהו בשעות הצהריים, חבר העלה בקבוצת ווטצאפ תמונה של התרעה על טילים במרכז. לקחתי נשימה ארוכה התחלתי לספור עד עשר, אבל כבר בשלוש צלצלתי לאמא, שגרה בבית ישן בתל אביב, ואמרתי לה, שלמרות שלא בא לה, היא חייבת מייד לרדת למקלט עם שאר השכנים. המשכתי מצד אחד לצפות בדיווחים הישירים באינטרנט ומצד שני לקרוא את הודעות הווצאפ מחברים (ומצד שלישי גם הייתי בעבודה). יש חשש מהסלמה, אבל יש גם הכרה שזה יסתיים ותהיה תקופה רגועה. עד הפעם הבאה. אין לי מה לעשות כדי לעזור או לשנות. שומרת על קשר, גם עם קרובים וחברים שאני לא בקשר רציף איתם. אחרי שבודקת שכולם בסדר, שכל ההורים בסדר, שכל הילדים בסדר, שכל הנכדים בסדר – אז בדרך כלל מגיע תור ההומור, ובין עדכונים על המצב ועדכונים אישיים מעבירים בדיחות."
האם המצב בארץ ישנה את התוכניות שלך במידה ותיכננת לטוס לארץ בקיץ?
"האמת היא שמה שמתווה את התוכניות לביקור בארץ זה יותר הקורונה ולא המצב הבטחוני. עדיין אין לי תוכניות מוגדרות אבל ללא כל ספק אסע לארץ בקרוב, בעיקר כדי לעזור לאמא שלי שכמובן לא ראיתי אותה כבר יותר משנה. אני לא רואה מצב שאוכל לוותר על נסיעה לארץ ותמיד יש תוכניות (שלא תמיד מתממשות) לטייל. אם המצב יימשך ואם תהיה הסלמה אני משערת שאצטרך לעשות חישוב מסלול מחדש וסביר שאשאר רק בתל אביב אצל אמא.
לעקוב אחרי החדשות מהארץ זה כמו רכבת שדים, עולה, יורדת, מסתובבת...בחירות, ממשלה, אין ממשלה, ועכשיו טילים. אני שומעת וקוראת חדשות מהארץ כמעט כל יום ומנסה להבין מי נגד מי, למה אין ממשלה, למה ניצולי שואה לא מקבלים מה שמגיע להם, קוראת על מחקרים מדעיים, שמירת טבע, חידושים טכנולוגיים ומרגישה מעורבת. המעורבות היא כמובן פסיבית ברובה למרות שברמה האישית אני מעורבת יותר באופן אקטיבי בשנים האחרונות כי אני מטפלת מרחוק (בשלט רחוק) באמא שלי. בימים כמו היום יש מועקה כבדה להיות רחוקים מהארץ. יש תחושה של לזרוק הכל ולטוס לארץ, מה שכמובן לא הגיוני ובימים אלה גם לא ממש אפשרי. דואגת כמובן, מחוברת לחדשות אבל היומיום נמשך ועמיתים בעבודה או חברות לא מבינים שאני פה אבל הלב והמחשבות שם. ומצד שני יש גם תחושה של הקלה שאני לא צריכה לעבור את זה כי בין כה וכה לא הייתי יכולה לעזור. אני מאוד נאיבית ומאמינה שאנשים הם טובים מיסודם, שהאהבה תנצח. אז מה אני חושבת שצריך לקרות? שיהיה שלום בעולם. שלכולם יהיה אוכל על השולחן וחינוך טוב לילדים. שלא תהיה איבה על בסיס דת, גזע או מין. שכולם יהיו שמחים ובריאים ונרקוד ביחד ברחובות כמו בסרטי בוליווד. נאיבית כבר אמרתי? בינתיים עד הריקודים ברחובות אני מקווה שההנהגות בארץ וברשות הפלסטינית יבינו שמלחמה היא לא הדרך ליציבות, וצריך במשא ומתן למצוא את הדרך הנכונה לשיתוף פעולה שטוב לכולם.
ער"ן, עזרה ראשונה נפשית ראשונה בישראל, מפעיל מתנדבים בכל שעות היממה ומקבל סיוע ממתנדבים ישראלים החיים בארה"ב ונותנים מענה רחב בשעות הקשות של הלילה. אסתי משיח שעומדת בראש סניף ער"ן בניו ג'רזי: "מאז החלו העימותים ברחבי ישראל כמות השיחות עלתה בצורה משמעותית ומתנדבים רבים לקחו על עצמם משמרות נוספות כדי לסייע לפונים הרבים ברגעי החרדה ונתנו עזרה ראשונה משמעותית".
ער"ן בישראל 1201 (24 שעות ביממה).

פורסם לראשונה: 12:46 , 14.05.21
0

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה