המציאות המדממת של השבוע האחרון עימתה אותנו שוב ושוב עם לא מעט מעשי אלימות ותוקפנות. הדיון בישראל בימים האחרונים התמקד בסימטריה בין ערבים ליהודים - מי תוקף יותר, מי מגיב למי - ובתוך כל זה נשכחה עובדה אחת ברורה: אין כאן שום סימטריה, כי את כל הפרעות והאלימות מובילים גברים.
כתבות נוספות למנויים:
"רוב בני האדם לא אלימים, אבל מבין האנשים שבוחרים בסופו של דבר לנקוט תגובה תוקפנית, הרוב המוחלט יהיו גברים", אומרת פרופ' דפנה יואל, חוקרת מוח מאוניברסיטת תל אביב ומי שערכה מחקר עולמי מקיף סביב השאלה אם יש הבדל בין מוח גברי למוח נשי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
מה מוביל למצב הזה? מה הופך גברים להיות תוקפניים יותר מאשר נשים? האם מדובר בתכונה ביולוגית תלויית הורמונים שאנחנו נולדים איתה, או האם זו נטייה תרבותית וחברתית שאנחנו מחקים, לומדים ומסגלים עם השנים? וכמובן, החשוב מכל - האם תוקפנות היא דבר שאפשר למנוע?
"הרבה שנים דיברו בעיקר על הורמונים וגנטיקה בהקשר של מאפיינים גבריים או נשיים. למשל על כך שאצל גברים רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון יוצרות נטייה לאגרסיביות. אבל היום התקדמנו, וההסברים הללו נדחקו לטובת תיאוריות שמדברות על חיברות, כלומר על האופן שבו התרבות והחברה מעצבות את התפיסות שלנו גם לגבי מגדר, וגם לגבי מהי ההתנהגות הנחשבת והרצויה, וזה תקף גם במקרים של התנהגות אלימה", אומר הפסיכולוג רועי סמנה.
סמנה מסביר כי החברה שלנו מסלילה נשים להתנהג במתינות וגברים להתנהג בתוקפנות. "מגיל צעיר מאוד אנחנו מעוצבים וגדלים לתוך שפה ותרבות ובית מסוים, וקולטים ניואנסים גם אם הם לא נאמרים במפורש. וכך הילד לומד שרגש כמו כעס הוא רגש לגיטימי, בעוד שרגשות רכים כמו עצב, דאגה, אכפתיות וחמלה שייכים יותר לאחותו או לאמא שלו", אומר סמנה.
הוא מדגיש שהנטייה הזו בולטת בעיקר בחברות מיליטריסטיות כמו החברה הישראלית, שעדיין, למרות שינויים שחלים עם השנים, מדגישה ומאדירה תכונות של גבריות מאצ'ואיסטית, ואינה מעודדת זכרים לדבר על רגשות. "כשאני מכוון כמה שפחות לדבר על רגשות, וכשאני לא מתרגל דיבור על הרגשות שלי, אני פועל אותם במקום זה. והרבה פעמים מכיוון שפעולה בדמות בכי או בקשה לחיבוק נחשבות נשיות, ולכן לא רצויות בקרב המאצ'ו, הרי מה שנותר זה לבטא את הרגשות באמצעות תוקפנות", אומר סמנה.
גם פרופ' יואל שותפה למסקנה הזו: "מגיל צעיר אנחנו לא מאפשרים לבנים הבעת פחד, מתעלמים מביטויים של כאב אצל תינוקות בנים ולא ממהרים להרים אותם על הידיים כשהם בוכים, כי בן צריך 'להיות חזק ולהסתדר'. ולכן בגיל בוגר יותר כשלוקחים לו את הכדור אומרים לילד 'תחטוף בחזרה'. לעומת זאת, לבנות לא מאפשרים לבטא כעס ומגיל צעיר אומרים להן 'לקחו לך את הבובה? תהיי נחמדה ותוותרי, תחלקי'".
לדבריה של יואל, ההבדלים מופיעים בגיל שנתיים. עד אז בני שני המינים מביעים רגשות בצורה זהה – אוהבים, צוחקים, כועסים, פוחדים - אבל אחרי גיל שנתיים בנים מביעים יותר כעס. לעומת זאת, בנות מביעות יותר פחד וביישנות.
מבחינה אבולוציונית, התוקפנות נטועה בטבעם של היצורים החיים – ובכלל זה בני אדם – לצורך הבטחת ההישרדות שלהם או של צאצאיהם. אבל יחד עם זאת, אי אפשר לבחון את ההתפרצות שלה רק במשקפיים ביולוגיים, מכיוון שהאדם הוא יצור רציונלי ותבוני, ולכן לקודים הנרכשים של חברה ותרבות יש השפעה ותפקיד. חוקר ההתנהגות ג'ון דולארד הסכים עם כך שאנחנו נולדים עם דחף לתוקפנות, אבל מצא שכאשר אנחנו נתונים במצב של תסכול, לתוקפנות יש נטייה גבוהה יותר להתפרץ. יחד עם זאת, כאשר אנחנו יודעים שהתוקפנות שננקוט עלולה לגרור ענישה, אנחנו מצליחים למתן אותה או להפנות אותה כלפי גורמים מוחלשים. כלומר, אנחנו נוקטים תוקפנות כאשר אנחנו בטוחים שהדבר יוביל לתגובה חיובית כלשהו, ולכן בנים יהיו תוקפניים יותר מבנות כל עוד החברה תצפה מהם להתנהלות כזו ותעודד אותה.
הפסיכולוג והחוקר הקנדי אלברט בנדורה בדק מה קורה כשמתגמלים את שני המינים באותה המידה על תוקפנות. הוא ערך ניסוי שבו הושיב קבוצה של ילדים בגיל הגן לצפות בשני סרטים - באחד הגיבור המבוגר הרביץ לבובה שעימה שיחק, ובאחר נהג בה ברכות. הבנים שצפו בסרט שבו המבוגר הכה את הבובה הכו את הבובות שהיו בידיהם יותר מהבנות שצפו בסרט האלים, אבל כאשר הוצע פרס לילדים שיחקו את התנהגות המבוגר בסרט, הבנות נקטו אותה מידה של תוקפנות כלפי הבובה כמו הבנים. כלומר, הן היו תוקפניות כשהיו בטוחות שהתגובה לכך תהיה אוהדת.
ובכל זאת, האם ההורמונים משחקים תפקיד כלשהו בסיפור? יואל אומרת שרמות גבוהות של טסטוסטרון, הורמון המין הגברי, לא בהכרח מעידות על נטייה גוברת לתוקפנות, ושיתרה מכך, צריך לזכור שההורמונים לא רק משפיעים עלינו, אלא גם מושפעים מהסביבה ומנורמות חברתיות. כך למשל, ככל שגבר מעורב יותר בטיפול בילדיו, רמות הטסטוסטרון שלו נמוכות יותר. עם זאת, לדבריה החיפוש אחר הסבר טבעי, כלומר ביולוגי, לנטייה לתוקפנות הוא כשלעצמו בעייתי.
"הטבע הוא לא הסרגל המוסרי שלנו", היא מסבירה. "ניקח רגע תוקפנות ואגרסיביות בקרב בעלי החיים – אם תדרכי לכלבה על הזנב היא תנשך אותך, אבל האם בגלל שאגרסיביות היא תגובה טבעית, החברה שלנו אומרת שאלימות זה דבר נהדר ויש לחגוג אותה? ממש לא. החברה מלמדת ילדים איך להימנע מאלימות, ויש מנגנונים של חינוך וענישה – שגם הם אלימים לפעמים – שנועדו להילחם בתוקפנות, כדי שאנחנו כחברה לא נסבול ממנה. כלומר, כיוון שאנחנו לא רוצים לחיות בתוך גילויי תוקפנות, פיתחנו מנגנונים נגד תוקפנות. ולכן השאלה אם לתוקפנות של גברים יש סיבות ביולוגיות-הורמונליות היא לא רלבנטית, כיוון שאנחנו כחברה בכל מקרה לא נצדיק תוקפנות, אלא ננסה למגר אותה".
ואיך ננסה לשלוט בתוקפנות? בעזרת תרבות שלא תאפשר אותה לא לגברים ולא לנשים, ותעשה מאמץ ללמד את שני המינים לשלוט בדחפים התוקפניים שלהם.
ד"ר יאיר אפטר הוא עובד סוציאלי קליני, ממקימי מרכז "אבא" של נעמ"ת, ולדבריו תוקפנות גברית היא עניין של חינוך לכוחנות, שיש לו מחירים גבוהים. "כוחנות הורסת יחסים. וזה לא משנה אם זה יחסים בזוגיות, יחסים בשכונה או יחסים בין עמים. כוחנות היא מצב שמפסידים ממנו בכל מקרה. אנחנו לא יכולים להפעיל כוח על האחר ולבקש שיהיה חבר שלנו. הרי בסוף יגיע הסדק שהכול יתפוצץ דרכו", הוא אומר, ומציין שכוחנות היא משאב שמאפיין בעיקר אוכלוסיות במעמד סוציו-אקונומי נמוך, שבהיעדר השכלה וממון משתמשות בכוח כדי להשיג תחושה של ערך עצמי. "אנשים מוחלשים חברתית יפגינו את הכוח המדומה שלהם דרך תוקפנות, שתגרום להם להרגיש שווים ובעלי ערך. וכך נולדת בעצם כנופיה".
אפטר גם סבור שיש קשר בין חינוך לכוחנות לבין גופים שהם חלק משמעותי מהחברה שלנו. "הרי מה זו משטרה? מה זה צבא? זו אלימות ממסדית. כלי חברתי ליישוב סכסוכים שלא בדרכי שלום".
אבל יש גם נשים בצבא ובמשטרה.
"נכון. אבל הן לא מייצרות את השיח במקומות הללו, והמנגנון גם לא רוצה להכניס אותן עמוק מדי, כי הן יבלבלו את היוצרות ויהפכו את הצבא למה שהוא לא. הרי לא הצבא רוצה את הנשים בתפקידים הכוחניים בצבא. אלה הן הנשים שרוצות להגיע לקרבי. נשים ממודרות אל מחוץ לשדה הכוח והעוצמה הגברי, כיוון שאם ייכנסו פנימה - מה יישאר מהגבריות? כאשר נשים נכנסות, הגברים יוצאים. זה הרי לא מקרי שיש הרבה פחות מורים ממורות, שאין כמעט עובדים סוציאליים, או אחים בבתי חולים".
לדבריו של אפטר, בגלל התפקיד שהחברה מייעדת לגברים - לוחמים היוצאים לקרב - בנים גדלים מגיל צעיר בניתוק רגשי. "אם אתה מחובר רגשית, אתה לא מסוגל לבעוט באדם סתם ככה. כדי לנהוג בתוקפנות אתה חייב מנגנון של ניתוק רגשי. ולכן מלמדים את הבנים להתנתק, כי הם צריכים להתגבר ולנצח. זה גורם לבנים ללמוד לא לראות את הכאב של האחר, זה מכחיד מיומנויות".
לתוקפנות יש גם גיל. אם נבחן את המתפרעים ברחובות, נגלה באופן לא מפתיע שרובם צעירים. "וזו גם הסיבה שמגייסים לצבא נערים בני 18 ולא גברים בני 38. בגיל צעיר אין עדיין מה להפסיד, אבל כשאתה בעל משפחה, אבא לילדים, אתה מתחבר למקום אמפתי יותר, ולכן גברים מבוגרים לא יעלו על דעתם להסתכן בכך שייצאו לתקוף אנשים אחרים ברחובות. אנשים צעירים הם יותר הרפתקנים, הם חושבים 'לי זה לא יקרה', ולכן מועדים יותר לתוקפנות ולפורענות", אומרת יואל, ומציינת שלפי מחקרים שנעשו בארצות הברית, התוקפנות הפיזית אצל גברים מגיעה לשיאה במהלך גיל ההתבגרות, ואילו בסביבות גיל 30 כבר אין הבדלים בתוקפנות פיזית בין גברים לנשים. לדבריה, הדבר נובע מכך שגם בשנות ה-20 שלנו המוח עדיין מתפתח, ובעיקר בכל הקשור לקבלת החלטות רציונליות ולהתנהגות מיושבת יותר.
הקרימינולוגית רונית לב-ארי מסבירה שאנשים הנוהגים בתוקפנות לרוב נחשפו לה בעצמם בגיל צעיר: "כמעט כל מי שנוהג בתוקפנות ובאלימות, סביר להניח שנפגע כילד. ילדות וילדים נפגעים במידה שווה מכל סוגי האלימות, אבל בתחילת גיל ההתבגרות אנחנו רואים את הפיצול בתגובה לפגיעה: בעוד שרוב הנערים עושים 'אקטינג אאוט' – זאת אומרת, פוגעים בסביבה ובאחרים ובכך מבטאים תסכול וזעם - הרי שרוב הנערות נוהגות ב'אקטינג אין', כלומר נוקטות פגיעות עצמיות שכוללות סמים, אלכוהול, הפרעות אכילה וניסיונות אובדניים".
ואיך זה קשור להתפרעויות שראינו ברחובות בשבועיים האחרונים?
"כשאני מסתכלת על ההתפרעויות - גם של יהודים וגם של ערבים – הרי שהמתפרעים ברובם הגדול הם אנשים מאוד צעירים, וברור לי שבילדותם הם חוו גם אלימות וגם הזנחה רגשית. נוסיף לכך את העובדה שבשנים האחרונות בקרב ציבורים מסוימים יש התרופפות במעמדו של שלטון החוק ובהרתעה של רשויות החוק, ונבין את המציאות הקשה שאנחנו רואים".
ולכן תפקידה של מערכת החינוך משמעותי כל כך במניעת תוקפנות ואלימות אצל בנים. "עלינו לאפשר לבנים מגיל צעיר מאוד לבטא את עצמם, לתת שמות לרגשות שלהם, לקבל לגיטימציה לתחושות שלהם - וכך הם יצליחו לנהוג בצורה פחות תוקפנית", אומר סמנה ומזכיר שכאשר היא מנותבת למקומות חיוביים, להתנהלות התוקפנית יש גם צדדים חיוביים שכוללים בתוכם אסרטיביות, הישגיות, תחרותיות ודומיננטיות. "כל אלה הם לא רק בעיה, הם גם מנוע חיובי שיצר התפתחות טכנולוגית, שהוביל לגילוי יבשות, שקידם את המין האנושי. באגרסיה יש גם כוח אדיר, שמגיע כמו תמיד גם עם אחריות גדולה, והשאלה החשובה היא לאן מנתבים את הכוח הזה", הוא אומר.
כאן גם המקום לומר שכשם שיש חשיבות גדולה מאוד לכך שנלמד את הבנים להביע רגשות רכים ומכילים, כך ישנה חשיבות עצומה גם לכך שנלמד את הבנות לסגל לעצמן כוח ולהשתמש בו. כי כשם שלא מלמדים בנים להביע רגשות מלבד כעס, כך לא מלמדים מספיק בחברה שלנו את הבנות להיות בעלות כוח, לעמוד על שלהן ולהיות מוכנות להיאבק עבור דברים שחשובים להן.
ובכלל, לסמנה יש חלום: שהציביליזציה תיתן סוף-סוף לנשים להנהיג. "בחברות מטריארכליות הערך הוא הרמוניה. בחברות פטריארכליות הערך הוא כוח. אז בואו נעשה ניסיון ונחליף את כל המנהיגים במנהיגות. הרי את כל האסונות הגדולים של ההיסטוריה הביאו גברים – היטלר, סטאלין, מאו דזה דונג - ואילו נשים פותרות דברים בדרכי שלום גם בבית פנימה עם הילדים".
אני מעדיפה ללמד נשים לפתח כוח ועוצמה, במקום שוב לשלוח אותנו לחפש ענף של זית.
"נכון. זה חשוב. אבל כוח פנימי, ולא כוח שמופנה נגד האחר, לא כוחנות. כוחנות היא חלק בלתי נפרד מתוקפנות, מרצון לגבור על האחר, להנמיך אותו. ואז איך מי שאני משפיל אותו ירצה להיות קרוב אליי? אתה לא יכול להיות חבר של מישהו שאתה תוקפן כלפיו".
"הגברים שהתפרעו ברחובות בשבוע האחרון הם לא גברים פסיכוטיים. הם שולטים בהתנהגות שלהם. כאשר מדובר בתוקפנות של גברים יהודים, אז הם מרביצים לערבים ולא ליהודים, הם קובעים להיפגש בשעה שש ליד המסגד. וכאשר מדובר בתוקפנות של גברים ערבים, גם כאן העניין מאורגן ומופנה לכתובת ספציפית. התוקפנים בשני הצדדים לגמרי שולטים בהתנהגות שלהם, ומחליטים להיות תוקפניים כלפי אוכלוסייה מסוימת, בזמן ובמקום ספציפיים. כלומר, זה לא עניין ביולוגי בלתי נשלט, זה הכי בשליטה, ושום הורמון לא יכול להסביר את זה", מסכמת פרופ' יואל. "התוקפנות הגברית מגיעה מהקוגניציה, מהתרבות, מהחינוך". ותרבות, חינוך ודרך חשיבה אפשר גם לשנות.
