חודשים אחרי שעברו לעיר אחרת, הוריו של אבנר (שם בדוי) בן ה־12 שמו לב כי ההתנהגות שלו החלה להשתנות. אבנר החל להסתגר, התקשה להירדם בלילה ונראה מפוחד. ההורים המודאגים שאלו אותו שוב ושוב: מה קורה, האם משהו מפריע לך? אולם הנער השיב בשלילה וחמק מהנושא. כשהוריו חשו שמצבו של בנם הולך ומידרדר, הם החליטו לפנות לעזרה. בסופו של דבר, הם הגיעו אל רחל לב־ויזל, פרופ' לעבודה סוציאלית, חוקרת ומומחית בינלאומית בתחום פגיעה מינית בילדות ושימוש בציורים לאבחון ולטיפול. בתחילה, הבקשה של פרופ' לב־ויזל נשמעה להורים קצת מוזרה: תגידו לאבנר שיצייר את עצמו, ושלחו את הציור אליי. אבל הם עשו את זה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
  • איך הלכתי לקורס דולות, והפכתי לאבא
  • "הילדים לא מסכנים ולא דור אבוד. בטח לא בגלל הקורונה"
  • "גירושים הם אחד הדברים הטראומטיים ביותר לילדים"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לב־ויזל לקחה את הציור של אבנר, סרקה אותו, ונתנה לתוכנת בינה מלאכותית חדשה לפענח אותו. תוך דקות ספורות התוכנה הסיקה: ודאות גבוהה לכך שמישהו תוקף מינית את אבנר. "לאחר מכן, ביקשתי מהאם שתנחה את אבנר לצייר 'את מה שעדיף שלא היה קורה לו'", היא מספרת.
ומה הוא צייר?
"הפעם הוא כבר צייר אחד לאחד את הפגיעה שעבר על ידי מורה בבית הספר".
המשפחה הגיעה עם אבנר לבית לין, כדי לעבור חקירת ילדים, בדיקה רפואית־משפטית והפניה להמשך טיפול רגשי. כרגע התיק מצוי עדיין בחקירה. ספק גדול אם משהו מכל זה היה קורה בלי ציור ילדים פשוט - ותוכנה שיודעת לחשוף את הסודות שאצורים בתוכו.
16 צפייה בגלריה
''צייר את הפגיעה''. פרופ' רחל לב-ויזל
''צייר את הפגיעה''. פרופ' רחל לב-ויזל
''צייר את הפגיעה''. פרופ' רחל לב-ויזל
(צילום: אלעד גרשגורן)
ויש שם סודות. במבט ראשוני חטוף, כמעט כל ציורי הילדים דומים: בלונים. שמש. פרחים. בית. עולם ילדות קסום ותמים, שהתרגלנו לראות צמוד במגנט על המקרר, או נעוץ על לוח השעם בפינת היצירה בגן. אלא שלא פעם, ציורים כאלה יכולים להסתיר גם אמת אפלה; תקיפות מיניות, אלימות או התעללות; וגם מצוקות שגרתיות יותר, שעימן מתמודדים ילדים ובני נוער, כמו חרדה, חרם ובריונות, הפרעות אכילה, ריבים וקנאה בין אחים. אבל אם עד כה את כל הרמזים האלו היו צריכים מומחים לפענח בעצמם על סמך ידע מחקרי, ניסיון ואינטואיציה, עכשיו יש להם כלי חדש ועוצמתי: הבינה המלאכותית.
זה עובד ככה: סטארט־אפ ישראלי בשם 'אנימה', חבר לפרופ' לב־ויזל, ויחד עם משרד הרווחה, הם בנו מאגר של 6,000 ציורים, מרביתם של ילדים ובני נוער, ומקצתם של מבוגרים. המשותף: כולם נפלו קורבן בילדותם לתקיפה מינית.
לתוכנה הוזנו ארבעה סימנים (אינדיקטורים, בלשון המקצועית), שמחקריה הקודמים של פרופ' לב־ויזל זיהו כמשותפים לרבים מהציורים של נפגעי התקיפות המיניות: עיניים חלולות או קטנות מדי; ידיים מנותקות מהגוף, איקסים על הציור או ניתוק של הגוף התחתון וסנטר או לחי מודגשים. מכאן והלאה, התוכנה גם תלמד לזהות סימנים חדשים בציורים. עכשיו ניתן לקחת כל ציור ילדים, להזין אותו למערכת, והיא תתריע האם היא מזהה בו סימנים לכך שהילד או הילדה שציירו אותו - הותקפו מינית.
מה מידת הדיוק? לב־ויזל ואנשי אנימה אומרים שהמערכת שלהם מגיעה לסבירות של 86 אחוז. זה יותר ממספיק בשביל להדליק נורה אדומה שמשהו לא תקין, ולהמשיך לחקור. המערכת החדשה הזאת תיכנס ממש בשבועות הקרובים לשימוש כפיילוט ראשוני על ידי משרד הרווחה. כרגע, השימוש בה מתמקד באיתור ילדים נפגעי תקיפה מינית. בעתיד הקרוב, כך אומרים באנימה, התוכנה תוכל לזהות מהציורים גם אם הילד שלכם סובל מבריונות, מחרם, מאנורקסיה, מבולימיה ועוד. והכל, מציור אחד.
תחום פענוח ציורי הילדים איננו חדש, ובגרסתו המודרנית קיים כבר מעל 200 שנה. בעשרות השנים האחרונות המחקר בנושא הואץ מאוד, וציורי הילדים הפכו לכלי אבחנה מהמעלה הראשונה. השימוש בציורי ילדים נפוץ במיוחד במקרים שבהם מעורבים ילדים קטנים, שעדיין לא יכולים לתאר במילים את מה שהם חווים. ציורי הילדים הם "עוקף המחסומים", שמאפשר להם לבטא גם מה שהם מתביישים, או שהדחיקו. מה שלא פעם נכון גם למתבגרים ולמבוגרים.
עוד בטרם החלה לפעול רשמית, התוכנה כבר הצליחה להציל כמה ילדים. פרופ' לב־ויזל מספרת למשל, כי היא קיבלה לאחרונה פנייה שהגיעה ממורה בבית ספר. המורה סיפרה שיש לה תלמידה, בת עשר, שהותקפה מינית על ידי אביה. עכשיו התלמידה רואה סימנים מחשידים אצל אחותה הקטנה, וחוששת שהגיהינום הזה עובר גם עליה. אבל האחות שותקת. מה עושים?
לב־ויזל ביקשה ציור שציירה האחות הקטנה, והכניסה אותו למערכת. "התוכנה מיד הראתה שיש סבירות גבוהה לפגיעה מינית באחות", היא אומרת. "כל האינדיקטורים שם. המלצתי לצוות המטפל במשפחה להמשיך לבדוק". בהנחה שהאבחנה של התוכנה נכונה, אי־אפשר אפילו לתאר כמה סבל וייסורים נחסכו מהילדה הקטנה.
בגלל המחסור בראיות פורנזיות וחוסר היכולת של ילדים להעיד, אחוזים ניכרים מהפגיעות המיניות בילדים כלל לא מגיעים לבית המשפט. למעשה, לדברי לב־ויזל, ב־85 אחוז מהמקרים שבהם ילדים מגיעים לחקירות ילדים, לא נפתח הליך פלילי, "ואלה שכן מגיעים לפרקליטות נסגרים מחוסר ראיות תומכות. אז מה עשינו? אנחנו אומרים שאנחנו מאוד רוצים לעזור לילדים, מאוד אכפת לנו שהם לא ייפגעו - אבל בפועל אנחנו לא עושים מספיק. אנחנו לא מתאימים את חקירות הילדים לרמת ההתפתחות של הילד, ולא מוצאים אמצעים אחרים שמאפשרים לקבל מהם מידע".
מערכת הבינה המלאכותית שיודעת לפרש את ציורי הילדים, כך היא מקווה, תסגור חלק מהפער הבלתי נתפס הזה. איך? כאמור, התוכנה יודעת לחפש כרגע ארבעה אינדיקטורים בציור, כדי לבחון האם מי שצייר אותו, הותקף מינית. כל האינדיקטורים הללו נמצאו במחקרים שערכה לב־ויזל בעבר, וכללו ניתוח של אינספור ציורי ילדים. "האינדיקטור הראשון, הוא העיניים", היא מסבירה. "עיניים מוצללות, סגורות, חלולות או נקודתיות".
למה העיניים מצוירות כך?
"הנפגעים הסבירו שזה מבטא את מה שאני לא רוצה שיראו ולא רוצה לראות. העיניים הן ראי הנפש, אני לא רוצה שיידעו עליי. האינדיקטור השני נמצא בקו כפול של הלחי או הסנטר".
בסנטר? למה דווקא שם?
"כי הרבה מהפגיעות בילדים הן אוראליות. המציירים הסבירו סימן זה כמבטא רצון להקיא את הפגיעה. או כרצון לספר משהו שאסור לספר. הסמן השלישי נמצא בזרועות או בידיים. בציורים של נפגעים הידיים מנותקות מהגוף, או שאין כפות ידיים או שאין ידיים בכלל. ההסבר הוא פשוט: אני חסר אונים, לא יכול להתנגד. הידיים לא יכולות להגן עליי".
והאינדיקטור הרביעי?
"הסמן הרביעי הוא ניתוק של החלק התחתון, או איקסים והצללות. כאילו אני שמה מחסום. חגורה גדולה, הצללה או חלק תחתון מנותק או לא קיים בכלל".
חלק קטן מהמאגר של 6,000 הציורים שממנו תוכנת הבינה המלאכותית למדה לזהות פגיעות מיניות, מורכב דווקא מציורים של מבוגרים, שהותקפו בילדותם. גם מאחורי כל אחד מהציורים האלו יש סיפור דרמטי. "הייתה לי למשל מטופלת, שביקשתי ממנה לצייר את עצמה", מספרת אורלי מנוביץ', עו"סית ופסיכותרפיסטית. "היא לקחה דף חלק וציירה הרבה ריבועים, ואת עצמה כ'מקלות', כך היא תיארה את הקווים שהיו דמותה. היא אישה נורמטיבית, מתפקדת, בעלת משפחה. לא מישהי מרוסקת. ובציור שלה, מעל הקווים של הדמות הייתה כמו אלומת אור. עיגול צהוב כמו השמש. שאלתי אותה 'מה זה' - ופתאום, היא התנתקה".
אחרי שסייעה למטופלת שלה להירגע ולשוב למציאות, מנוביץ' המשיכה לבדוק בעדינות את פשר הציור. ואז, המטופלת החלה לדבר: הריבועים? זה הבית שלה. והיא, כאמור ה'מקלות'. אבל מה זו אלומת האור המסתורית? "ופתאום", משחזרת מנוביץ', "היא נזכרה שהיא נאנסה, ותמיד כשהיא נאנסה ליד השירותים – היה שם אור דולק. זה היה גילוי מזעזע בשבילה. היא הסתכלה על הציור וקלטה בפעם הראשונה שהיא נאנסה. פתאום היה לה פלאשבק שבכל פעם שהוא היה פוגע בה היא הייתה מסתכלת על האור בשירותים".
היום הציור שלה, שהוכנס למאגר, מסייע להציל קורבנות אחרים. פרופ' לב־ויזל קוראת לכל מי שיש ברשותו ציורים של נפגעי תקיפה מינית, לתרום גם אותם, ובכך לתת לתוכנה ללמוד עוד ועוד סממנים. חשוב להדגיש כי כרגע, התוכנה מתבססת רק על ציורי פורטרטים בעיפרון.
אבל כאמור, תחום פענוח ציורי הילדים לא עוסק רק באיתור נפגעי תקיפה מינית, אלא באבחון קשת שלמה של בעיות ומצוקות, שמתישהו בעתיד - התוכנה תדע לזהות גם אותן. "ציורי ילדים, בני נוער ומבוגרים הם שפה דרכה אפשר לבטא את מה שקשה לפעמים להגיד במילים", מסבירה מיכל וימר, תרפיסטית באמנות, מחברת הספר 'המדריך השלם לפענוח ציורי ילדים', ומגישת חוות דעת מוסמכת מטעם הסנגוריה הציבורית בנוגע להתעללות בילדים.
16 צפייה בגלריה
''לבטא את מה שקשה במילים''. מיכל וימר
''לבטא את מה שקשה במילים''. מיכל וימר
''לבטא את מה שקשה במילים''. מיכל וימר
(צילום: עדיגיטל)
"הציורים מבטאים קשת של מצבים בחיי הילדים, החל מדברים שקורים בכל בית ועד לדברים שמגיעים לבתי המשפט. דרך הציור מתבטא העולם הרגשי של הילדים. אפשר לראות מצוקות כמו התעללות אבל גם הרבה קשיים חברתיים, פחדים, דימוי עצמי נמוך וכל דבר שהורים מרגישים שהוא אתגר בגידול של הילד. אפשר בעצם לראות דרך הציורים לא רק מה עובר על הילד אלא גם מה הסיבה לאופן שבו הוא מתנהג ומה הפתרון הכי טוב עבורו כדי להתגבר על הקושי שהוא נתקל בו".
בן זנתי, מנכ"ל אנימה אומר שבעתיד הקרוב, בכוונתם להוסיף למערכת הבינה המלאכותית גם יכולת לפענח נושאים כמו הפרעות אכילה, אלימות פיזית, נידוי חברתי ועוד. היתרון ברור: כלי זמין, מהיר ושלא מושפע מפענוח אנושי.
זה יעבוד באותה הדרך: מאגר גדול של ציורי ילדים, שייסרקו על סמך סמנים שידועים לחוקרים מראש כמאפיינים את אותן מצוקות - עד שהבינה המלאכותית תלמד לאתר את הקריטריונים בעצמה, ולפענח קריטריונים נוספים. הציורים המופיעים בעמודים אלו, שחלקם כבר כלולים בתוך המאגר, מדגימים כיצד לכל אבחנה - יש אינדיקטורים משלה. כדי לזהות הפרעות אכילה, לדוגמה, תחפש התוכנה סמנים שמבטאים קושי עם דימוי הגוף, צמצומו, או תפיסה מעוותת שלו, סמנים שקשורים לאופן שבו מצויר הפה.
במחקר משותף שביצעה פרופ' לב־ויזל יחד עם פרופ' יוני גז, ראש התוכנית לפסיכולוגיה קלינית רגישת תרבות, מהמכללה האקדמית אחוה ותלמידת המחקר שמרית וולצקי, נבדק הקשר בין הפרעות אכילה וציור עצמי. "כמובן שמדובר בערכים סטטיסטיים ולא כל ציור ממלא אחר כל המאפיינים המוזכרים", מסביר פרופ' גז. "אולם ניתן לומר כי באופן כללי, נשים המצמצמות עצמן גם תופסות פחות מקום בשטח הדף, הפה היה מודגש יותר בנשים עם הפרעות אכילה לעומת נשים בעלות משקל יתר ומשקל תקין. מערכת הבינה המלאכותית שמתבססת על ביג דאטה וקריאה עיוורת לחלוטין וחסרת 'רגש' באשר להיסטוריה של המצייר, תוכל לשמש ככלי תומך החלטה הן באשר להמשך אבחון והערכה והן באשר להתאמת טיפול".
16 צפייה בגלריה
מערכת תומכת החלטות. איריס פלורנטין
מערכת תומכת החלטות. איריס פלורנטין
מערכת תומכת החלטות. איריס פלורנטין
(צילום: דוברות משרד העבודה והרווחה)
במשרד הרווחה משוכנעים שמדובר במהפכה. "זה עדיין בתהליך של ניסוי ולמידה, אבל בהחלט ניתן לראות שהמערכת יכולה להיות תומכת החלטות", אומרת איריס פלורנטין, סמנכ"לית שירותים חברתיים במשרד העבודה והרווחה, והעומדת בראש הוועדה הבין־משרדית לטיפול באלימות במשפחה. "אנחנו בעבודה להכניס את המערכת למקומות נוספים כדי לבחון האם אפשר לזהות את הפגיעה כשהיא רק מתחילה – ולעצור אותה. לאתר את הילדים שעדיין לא אותרו - ולתת להם טיפול בזמן". במשרד מפתחים עכשיו כלים טכנולוגיים נוספים, ביניהם תוכנה שתסרוק רשתות חברתיות ותוכל לאתר בני נוער בסיכון.
לאן כל זה הולך? לפרופ' לב־ויזל יש חלום: פעם בשנה, בכל כיתה וגן בישראל, יתבקשו הילדים לצייר. הציורים יועברו לסריקה, והמקרים שהמערכת תתריע לגביהם - ייבדקו בכלים נוספים. "זה יאפשר לאתר ילדים נפגעים מוקדם ככל שניתן", היא אומרת. "זה יהיה פעמון האזהרה שלהם, שבאמצעותו הם מתריעים לנו על בעיה. וזו יכולה להיות הצלת חיים ממש".
16 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון מיכל וימר)
חרם
על דף לבן וחיוור, ילד בן שש מצייר פרחים נמוכים, ללא עלי כותרת. השמש קטנה ורחוקה, הציור דל וריק. "כשאני רואה ציור כזה בקליניקה", אומרת מיכל וימר, "אני מבינה שיש כאן נורת אזהרה. חשוב להבין: במקרה הזה, זה לא מה שהילד מצייר – זה איך הוא מצייר. ילדים יכולים לצייר פרפרים ופרחים וממש לזעוק לעזרה. אפשר לראות את הפרחים רחוקים זה מזה, ללא קשר ביניהם. ואכן, הילד הזה סיפר לנו שהוא חווה חרם מצד חבריו".
16 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון מיכל וימר)
אלימות פיזית ומינית
נערה בת 41 מציירת את עצמה בתוך רחם. מנסה להגן על עצמה בתוך קפסולה, אבל המון ידיים נוגעות בה ואין לה דרך להתגונן. סימן לאלימות פיזית כלפיה. במקביל, בציור יש שלושה אינדיקטורים בולטים לתקיפה מינית: הידיים יוצרות איקסים שמסמלים ביטול עצמי; הלחי הכפולה; והעיניים מוצללות, ביטוי לכך שהיא לא רוצה שיראו אותה, ולא רוצה להיראות. במהלך הטיפול התברר כי הילדה ספגה אלימות פיזית ומינית.
16 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון מיכל וימר)
קושי מוטורי וחברתי
אחת השאלות שמטרידות הורים לילדים לפני העלייה לכיתה א', היא האם הילד בשל למעבר. גם הוריו של הילד הזה התלבטו. מיכל וימר: "מבחינה קוגניטיבית, אפשר לראות שהילד הזה בהחלט מוכן: הוא מסוגל לצייר את כל הפרטים שבגוף, ואנחנו רואים את ההתבוננות על המשימה והביצוע שלה בכמה שלבים, מה שמעיד על תכנון ויכולת ארגון. עם זאת, אפשר שיש סימנים לקשיים במוטוריקה העדינה, בעיקר בגלל הרעד בקו, והאופן שבו הוא מניח את הראש על הגוף. כמו כן, אפשר לראות סימנים לכך שמבחינה חברתית הוא חווה קשיים, בעיקר בגלל הנטייה שלו לצייר אלמנט במרכז הדף, כשמסביב הכל ריק".
16 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון מיכל וימר)
חשש ממעבר דירה
ילד בן חמש, שעמד לעבור דירה. מיכל וימר: "בציור הזה אפשר לראות שיש רעד בקו, הבית הוא לא באמת יציב, יש השמטה של החלונות, אולי גם של הדלת. ברגע שילד משמיט חלקים מהבית ומצייר בצורה כל כך חסרת ביטחון, צריך לחשוב מחדש איך מכינים את הילד הספציפי הזה לקראת המעבר".
16 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון מיכל וימר)
מריבות במשפחה
ציור של ילד בן 11, במשפחה במשבר. הילד ממקם את עצמו בקצה הימני של הדף, גופו, כמו גופם של יתר הדמויות בציור – מוצלל. רחל לב־ויזל: “הילד הקטן חש שכולם צועקים לעזרה אך אין שומע. כל דמות מוצללת עוסקת בפעילות אחרת, תוך הפניית מבט לכיוון שונה. זה סימן לכך שהוא חש בדידות גדולה בתוך משפחתו".
16 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון מיכל וימר)
דימוי גוף שלילי
ילדה בת שבע עם עודף משקל ודימוי גוף שלילי מציירת שלוש דמויות. הדמות המרכזית חסרת גבולות, במיוחד באזור הרגליים. מיכל וימר: "בדמות המרכזית יש פער מאוד גדול בין החלק העליון של הגוף לבין החלק התחתון. הרגליים מאוד גדולות, כל תפיסת הגוף של הילדה קצת מעוותת. אין חיץ בריא עם הסביבה. הצביעה באדום מאוד סוערת. זאת ילדה שתמיד אומרת: 'הרגליים שלי שמנות', 'הבטן שלי שמנה'".
16 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון מיכל וימר)
פגיעה מינית במשפחה
על פניו, הציור של הילדה בת ה־11, מציג משפחה שמחה. אבל במבט עמוק יותר, התמונה משתנה לחלוטין: "לאב ולאח יש עניבות, למרות שהם לא נוהגים להתלבש כך", מסבירה פרופ' לב־ויזל, "זה סמל פאלי ברור. לשניהם יש כיסים נסתרים, שמעידים על הסתרת סוד. ושימו לב לבטן התחתונה של האחות הקטנה, משמאל, והאחות שלידה: לאחת צויר דג, סמל פאלי, לשנייה כד פרחים, שמייצג כלי מכיל. העיניים של שתי האחיות הצעירות חלולות לעומת המשפחה. התברר שהאב והאח הגדול נהגו לתקוף מינית את שתי האחיות".
16 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון מיכל וימר)
בולימיה
פורטרט עצמי של נערה בולימית בת 71. את קו מתאר הגוף היא ציירה פעמיים, “דוגמה לתפיסת גוף מעוותת", מסביר פרופ' יוני גז. "היא לא ציירה את כפות הרגליים, כלומר היא לא עומדת על הקרקע. לכאורה, אין לגוף שלה סוף. הסמן המרכזי שמעיד על בולימיה הוא הפה הפתוח במעין חיוך, כשמתחתיו קו של חיוך הפוך. יש דמעות, אבל העיניים פעורות, ההפך ממה שקורה כשאנחנו בוכים. כלומר, יש כאן דבר והיפוכו, דיסוננס, כמו בבולימיה: הנערות החולות נראות יפות, מטופחות, נאות וחטובות, אבל בפנים, הן מסתירות סוד".
16 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון מיכל וימר)
ילד תוקפני ואלים
ציור של ילד בן שבע, שהגיע לטיפול בעקבות תלונות על התנהגות אלימה שלו כלפי ילדים אחרים: ארבע דמויות קרובות זו לזו, כולן נראות כועסות ותוקפניות. מיכל וימר: "בציור נראה שכל הדמויות הן נגד המתבונן. בגישה הטיפולית בקליניקה אני תופסת כל אלימות בכל גיל – כנובעת מפחד, מאיום קיומי. ואכן, כשמסתכלים על הציור קל מאוד לראות את הפחד: כל ארבע הדמויות עומדות לתקוף, ואני לבד מול העולם".
16 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון מיכל וימר)
מתח כתוצאה מגירושים
ילדה שהוריה מתגרשים מציירת את הבית שלה עם קווים לאורכו. מיכל וימר: "הקווים מעידים על מתחים רגשיים בתוך המשפחה. היא חשה חוסר יציבות. לידה, שלוש דמויות קטנות: הילדה היא האחות הבכורה, שמרגישה שהיא לוקחת פיקוד על אחיה הקטנים. וצריך לשים לב לדמות בעליית הגג, שהיא פחות ידידותית מהשאר. היא חשה שיש דמות יותר גדולה ממני שמחליטה עליי ומשפיעה עליי".
16 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון מיכל וימר)
הפרעת קשב
ילדה בת תשע, שאובחנה עם הפרעת קשב וריכוז, מציירת את עצמה עם שמלה ורודה, ליד בית ורוד. הציור נראה לכאורה פסטורלי ושלו. אלא שהבית לא יציב, ואין בו חלונות ודלתות, דבר שמעיד על דברים שלא מדברים עליהם. התברר כי הוריה של הילדה הסתירו ממנה שהם נפרדים, אבל היא הבינה שמשהו קורה, ומילאה את החסר בדמיונה. מיכל וימר: "אחרי עבודה טיפולית עם המשפחה, התברר שבעיית הקשב והריכוז של הילדה נבעה מקושי רגשי ולא אורגני. כשההורים דיברו עם הילדה ועשו סדר, מצבה השתפר".
16 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון מיכל וימר)
חרדה
ציור של ילד בן תשע במקלט לנשים מוכות. הילד היה עד לאלימות קשה של האב כלפי אמו, שהופנתה גם כלפיו וכלפי אחיו. הציור גדוש סימנים של חוסר אונים, ובראשם היד המנותקת. רחל לב־ויזל: "הידיים זועקות אל השמיים וקוראות 'הצילו', והוא נראה כאילו עומד ליפול. השיער הסמור מעיד על חרדה. אבל ההצללה על הפה אומרת שלתפיסת הילד, גם אם תצעק או תבכה זה לא יעזור לך. כאילו מישהו סתם לו את הפה".
16 צפייה בגלריה
(צילום: ארכיון מיכל וימר)
קשיים חברתיים
שני ציורים של נער בן 15, שסבל מבעיות חברתיות קשות והסתגר ימים שלמים בבית. הציור מימין הוא בתחילת הטיפול. מיכל וימר: "אפשר לראות את העץ תלוש מהקרקע. כל הענפים קוצניים ואין בהם משהו רך. כל העץ נוטה לצד אחד במעין חוסר איזון בולט וחזק". כעבור שנה של טיפול, הוא צייר שוב עץ (משמאל). הפעם הוא כבר מאוזן, מושרש באדמה ועם יותר עלים.
פורסם לראשונה: 06:59, 18.06.21