מעדיפים להישאר בארון? זה בסדר גמור, קובע פרופ' גידי רובינשטיין, פסיכותרפיסט המתמחה בין היתר בטיפול בגברים הומוסקסואלים וביסקסואלים. "הכול לגיטימי לגבי יציאה מהארון או הישארות בו", הוא אומר. "יש תנאים שבהם יציאה מהארון תגרום יותר נזק מבחינת יחסים עם המשפחה, תלוי במשפחה וברקע".
כתבות נוספות למנויים:
הקליניקה חייבת להיות טהורה ונקייה מאג'נדות חברתיות מכל הסוגים והמינים. "כל טיפול פסיכולוגי מתמקד במטופל בלבד. לא מדובר בטיפול אידיאולוגי-פוליטי", אומר פרופ' רובינשטיין. "המטרה היא לאפשר בטיפול תנאים שבהם המטפל עצמו יקבל את המטופל כמות שהוא, הדבר ישמש חוויה מתקנת ליחס ההורי השיפוטי והביקורתי, ובהדרגה המטופל יקבל את עצמו באופן כללי, ואת הנטייה המינית כחלק מכך. עם זאת, בטיפול יש להתייחס לנפשו של אדם ולסביבתו ולא לכלל.
"ישנם אנשים החיים במשפחות ובקהילות שיגררו לא רק דחייה, אלא אפילו נידוי וגירוש. כשמדובר במגזר החרדי, יציאה מהארון בפני המשפחה גוררת נידוי של המשפחה כולה מהקהילה, אלא אם כן הבחור/נער עוזב את הבית. לעיתים קרובות הנער יוצא בשאלה, מסונוור מהמתירנות שבעולם ההטרוסקסואלי ומנסה סמים, זנות וכיוצא בזה. גם במשפחה מזרחית מסורתית עודדתי את המטופל לצאת מהארון בפני חבריו לספסל הלימודים, שהיו ממילא הומואים, אך הוא קיבל החלטה מושכלת לא לגרום צער, בעיקר לאימו, מתוך התחשבות בוגרת ואמפתית. בקיצור, הכלל הוא שאין כללים ושיש להתייחס, בעיקר בטיפול, לכל מקרה לגופו".
  • לעמוד הספר באתר
4 צפייה בגלריה
מצעד הגאווה גאווה ב באר שבע
מצעד הגאווה גאווה ב באר שבע
מצעד הגאווה גאווה ב באר שבע
(צילום: חיים הורנשטיין)
מספרו החדש של פרופ' רובינשטיין, "בין בושה לגאווה: פסיכותרפיה בגברים הומואים וביסקסואלים" (בהוצאת עם עובד), עולה תמונה של חברה ישראלית פחות פתוחה וסובלנית מכפי שהיינו רוצים לחשוב – ולא רק כשמדובר בפריפריה הכאילו מאותגרת תרבותית וסוציו-אקונומית, אלא גם בתוך הבועה התל-אביבית הנאורה לכאורה. "בספר נכתב שהומואים מוצהרים - שחלקם הקימו תאים משפחתיים אלטרנטיביים והם ממלאים תפקידים ציבוריים, ממנחי טלוויזיה, דרך חברי כנסת ועד שרים - הם מיעוט (מבחינה מספרית) שאינו מייצג את החברה הישראלית", הוא מבקש לדייק.
"מבחינה דמוגרפית מדובר בקצה הקרחון, כאשר הרוב המכריע של ההומואים, הגרים במה שמכונה 'פריפריה', אינם יוצאים מן הארון, והסביבה ההטרוסקסואלית המקיפה אותם לוקה בהומופוביה גלויה מאוד. כמו כן, גם חלק גדול מאותו מיעוט המרוכז ב'בועה התל-אביבית' אינו יוצא מן הארון, או לפחות, לפי הפניות שאני מקבל, הוריהם מתקשרים אליי כדי לשאול אם ניתן לשנות את הנטייה המינית של בניהם - שמקבלים את עצמם כמות שהם ויצאו מן הארון לאחר מאבקים פנימיים קשים. זאת, כאשר באתר ובפורום שאני מנהל מובלטת עמדתי נגד טיפולי המרה, חוסר ההצלחה שלהם והנזק שהם גורמים.
"ייתכן שכאיש תקשורת, התרשמת שהמיעוט שאתה חי בתוכו מייצג את כלל האוכלוסייה. זה מזכיר קצת את תשדירי הבחירות של מרצ שמנסים לשכנע את המשוכנעים ומביאים טרנסג'נדרית שרוקדת יחד עם זהבה גלאון, ואין לכך כל קשר לעמדות של האוכלוסייה הכללית".
רובינשטיין מסביר שנוצר פער כפול: "ראשית, המיעוט המדובר אינו מייצג את הרוב, ושנית, העמדות המוצהרות של האדם אינן מייצגות בהכרח את מה שהוא חושב ומרגיש בתוכו. התקשורת מציגה סנסציות שאינן מייצגות את הכלל. את הבעיה השנייה, של הפער בין מה שאדם מדווח עליו לבין מה שהוא חושב ומרגיש, קשה יותר לפתור - ולכן אנו מדברים על הבדלים בין מה שקבוצות שונות מדווחות עליו".
פרופ' רובינשטיין הקים לפני כ-20 שנה את פורום הייעוץ הפסיכולוגי "שרינק פרנדלי" לגברים הומואים וביסקסואלים, שאותו הוא ממשיך לנהל עד היום באתר doctors.co.il. הוא מביא בספרו שלל נתונים מרתקים, מחכימים ולעיתים גם מפתיעים, שחלקם אף מאשש פה ושם תפיסות שגורות ודעות קדומות כלפי הומואים ולסביות. "כל מה שהמחקרים הרציניים מאוד מצביעים עליו הוא שהומואים עוסקים במקצועות שרוב העוסקים בהם הן נשים, למשל גננות לילדים, יותר מאשר גברים הטרוסקסואלים, ונשים לסביות עוסקות במקצועות שרוב העוסקים בהם הם גברים, למשל טכנאות לסוגיה, יותר מאשר נשים הטרוסקסואליות", הוא מסביר. "ממצאים אלה נכונים גם לגבי תכונות אישיותיות (למשל רוך כתכונה נשית ואסרטיביות או דומיננטיות כתכונה גברית). במילים אחרות, אם חשבנו שמדובר בסטריאוטיפים או בדעות קדומות שאין להן אחיזה במציאות, הרי שהמחקרים המקיפים מאוד האלה, שכללו עשרות אלפי משתתפים מרחבי העולם, גילו שנון-קונפורמיות מגדרית בקרב הומואים ולסביות היא תופעה חיה ובועטת".
איך מתמודדים עם הלעג שמופנה כלפי הלהט"בים בעקבות הקביעות האלו?
"ההתמודדות עם הלעג הזה היא כפולה: א' - בפסיכותרפיה חיובית, שמטרתה לעזור לאדם לקבל את נטייתו המינית השונה, אנו נותנים לגיטימציה לעיסוק במקצוע או בתחביב הנון-קונפורמי מבחינה מגדרית, וככל שמדובר בחינוך, מסר זה צריך להיות מועבר גם להורים. אין טעם לשלוח את בנך ההומו לחוג לאמנויות לחימה כדי שיהפוך גברי יותר, אך בהחלט יש טעם לעודד אותו לשלוח אותו לחוגים המדברים אל ליבו, בין אם מדובר בבלט ובין אם מדובר בעיצוב שמלות. כך גם מועבר המסר שההורה מקבל אותו בכל תנאי, וגם הילד זוכה לתמיכה. גישה שיפוטית של הורים היא מקור להפרעות נפשיות רבות; ב' - גם ברמה הציבורית כדאי לנצל את העובדה שאנו עדים ליותר ויותר גנני ילדים, מעצבי אופנה, קוסמטיקאים וכדומה, ולתת לתופעה ביטוי תקשורתי בולט במקום להשאיר זאת כסקופ אגבי".
בספר מובאים גם לא מעט נתונים קשים וכואבים על הבעיות הפסיכולוגיות המורכבות המאפיינות את בני הקהילה ובנותיה. "הסטטיסטיקה המצערת מצביעה על שיעור גבוה פי 4-3 של הפרעות נפשיות – ובעיקר של אובדנות בגיל ההתבגרות – בקרב הומואים ולסביות מאשר בקרב הטרוסקסואלים. במקרה של אובדנות, מדובר בחלק גדול מהמקרים באשפוזים פסיכיאטריים, כך שהמקרים מדווחים. לכך יש להוסיף אחוזים רבים של מקרים שנשארים בסתר במסגרת קליניקות בשוק הפרטי. כמה מההומואים והלסביות נישאים ועושים ילדים? התופעה בהחלט קיימת, אך היא נדירה יחסית מבחינה סטטיסטית, ודווקא בגלל נדירותה היא זוכה לסיקור תקשורתי נרחב. הרי התקשורת מדווחת על היוצא מן הכלל ולא על הכלל, כשם שהיא מדווחת על אסונות הרבה יותר מאשר היא מדווחת על אירועים חיוביים.
4 צפייה בגלריה
''ההומופוביה נעלמה אולי רק בתקשורת''. גידי רובינשטיין
''ההומופוביה נעלמה אולי רק בתקשורת''. גידי רובינשטיין
''ההומופוביה נעלמה אולי רק בתקשורת''. גידי רובינשטיין
(צילום: אלי דסה)
"ההומופוביה לא נעלמה מן העולם, ממש-ממש לא! אולי היא נעלמה בתקשורת, אך עד לאחרונה היינו עדים לפשעי שנאה שהגיעו עד רצח במצעדי גאווה בישראל. הרוב המוחלט הוא חרדי, דתי וחלק גדול מאוד של אנשים המגדירים את עצמם כמסורתיים. המשתנה המסביר יותר מכל הומופוביה של הטרוסקסואלים כלפי הומואים ולסביות הוא רמת הדתיות וזאת, עד היום ובכל הדתות. לכן, אין להסיק דבר מהליברליות שאנו צופים בה באמצעי התקשורת או ממה שקורה במסיבות של הומואים או בשדרות רוטשילד בתל אביב על מה שקורה בדימונה, בירוחם או בשדרות. אומנם יש הגירה של הומואים מהפריפריה לתל אביב, אך חלק גדול מהאוכלוסייה הם שמרנים, מסורתיים".
האם הומואים נוטים יותר להפרעה נרקיסיסטית? האם לאהוב גבר אחר זה בעצם לאהוב את עצמך?
"אכן, גברים הומואים נרקיסיסטיים יותר מהטרוסקסואלים. כך גם מצאתי במחקר מבוקר-היטב שערכתי לפני שנים רבות. לא הייתי אומר שבכל מקרה מדובר בהפרעת אישיות נרקיסיסטית מלאה, אך בהחלט בממוצע הומואים נרקיסיסטיים יותר מהטרוסקסואלים, מאוד עסוקים בעצמם, במראה שלהם וכדומה - מכוני כושר, הסרת שיער וכדומה.
"לאהוב גבר אחר זה לא בדיוק לאהוב את עצמך. אם אתה אוהב את עצמך, כלומר בעל דימוי עצמי תקין, אין כל בעיה ואין גם נרקיסיזם במובן הפתולוגי. מידה של נרקיסיזם נחשבת חיונית ובריאה, ופירושה דימוי עצמי תקין. כאשר פרויד דיבר על נרקיסיזם של הומואים, הוא אכן התכוון לאהבת בן אותו מין, כפי שנרקיסוס הסתכל בבבואתו הנשקפת אליו מן הנהר ודחה מעליו בגסות כל בחורה שהתאהבה בו בשל מראהו. נסה לתרגם זאת למונחים של ימינו: הומואים שגרים בחדר כושר שמוקף מראות והם בודקים כל הזמן את גופם ומתפעלים ממנו, ההשקעה הרבה יותר יחסית להטרוסקסואלים במראה החיצוני, בביגוד, במוצרים קוסמטיים וכו'. דוגמה מובהקת לכך בספר תוכל למצוא בקטע מתוך 'רק לרקוד' שבו אסי עזר אומר לאחר הופעה של אחד הרקדנים השריריים: 'אלוהים, יש לי רק בקשה אחת – לקום מחר בבוקר עם גוף כזה'. כלומר, הוא לא מייחל לשכב עם בחור כזה, אלא שהוא עצמו ייראה כך. תופעה כזו אינה אפשרית אצל גבר הטרוסקסואל, שיבקש לעצמו אישה שדומה לו עצמו או שיבקש להיראות כמו אישה שהוא נמשך אליה, לא?"
4 צפייה בגלריה
(איור: Shutterstock, עיצוב: דורית שרפשטיין)
אחת הסוגיות המסקרנות העולות בספר היא החתירה למונוגמיה בקרב זוגות הומואים, מה שמיד מעלה את השאלה – למה בעצם? אם הפתיחות שלהם משוחררת ולא מתבטאת בחיפושי סקס כפייתיים, מה הבעיה? אולי, תוהה בינו לבינו הקורא, דווקא צריך ללמד את ההטרוסקסואלים להיות יותר זורמים ובריאים כמו ההומואים. "השאיפה הרומנטית תוך כדי חיפוש בן זוג היא לקשר מונוגמי איתו", מסביר פרופ' רובינשטיין. "מעטים המקרים שקשר מתחיל כקשר פתוח. הואיל ובעיקר לגברים מאוד קשה לשמור על מונוגמיה, מתפתחים 'הסדרים' מיניים של זוגיות שאינה מונוגמית, כמו כמעט-מונוגמיה (שלישיות) ויחסים פתוחים לחלוטין, שבהם בני הזוג שוכבים כל אחד לחוד עם שותף מיני אחר. גם ניסיוני וגם מחקרים מראים שההסדר הזה גרוע מאוד, ושהוא גורר הפרעות נפשיות דומות לאלו של רווקים, שבקרבם שיעור ההפרעות הנפשיות גבוה לאין ערוך מאשר בקרב מי שנמצא בקשר זוגי.
"מניסיוני בטיפול פרטני באחד מבני הזוג שנטל חלק במערכת יחסים פתוחה, בשם הפתיחות והכנות הרגישו בני הזוג צורך לדווח על יחסיהם עם השותפים המיניים האחרים, והדבר גרם קנאה ומריבות, שהגיעו לעיתים עד כדי אלימות פיזית וניתוק קשה ואכזרי. תמיד יש צד אחד שמנצל את ההסדר יותר, ומתפאר בהישגיו כלפי הצד שאינו מנצל זאת.
"בעוד הדחף המיני עצמו שואף לגיוון, הרי שהציפייה מזוגיות היא ציפייה לחוף מבטחים, לביטחון וליציבות. אלא שלעיתים קרובות - לפחות אצל הטרוסקסואלים זה קורה לאחר ארבע שנים של חיים יחד - חלה שחיקה במשיכה המינית. אינני סבור שהומואים צריכים ללמד משהו את ההטרוסקסואלים ולהיפך. לאחר מאות שנות דיכוי כלפי המיעוטים המיניים השונים, רצוי להתייחס בקבלה ובפתיחות להסדרים שונים ולצורות חיים שונות. עם זאת, כאשר משמיצים הומואים על 'הפקרותם' המינית ועל חוסר היציבות של הקשרים הזוגיים שלהם, יש לזכור את שיעור הגירושין הגבוה מאוד והעולה כל הזמן בקרב הטרוסקסואלים. כמו כן, הטרוסקסואלים מגיעים אולי פחות להסדרים מיניים מדוברים, אך יחסי מין מחוץ לנישואין שכיחים ביותר".
4 צפייה בגלריה
מיקי בוגנים. הקים אימפריה בתחום שנחשב נשי
מיקי בוגנים. הקים אימפריה בתחום שנחשב נשי
מיקי בוגנים. הקים אימפריה בתחום שנחשב נשי
(צילום: אביב חופי)
התרפיה המומלצת להומואים בספר נגזרת באופן לא מפתיע מהענף היותר אופנתי בפסיכולוגיה העכשווית, ומקדמת בין השאר תמיכה חברתית במקום התמיכה המשפחתית, החסרה במקרים רבים. "בספר השתמשתי ב'פסיכותרפיה חיובית' בשני מובנים", אומר פרופ' רובינשטיין. "האחד הוא פסיכותרפיה שמטרתה לעזור למטופל לקבל את נטייתו המינית (מה שמכונה באנגלית affirmative gay therapy), והאחר הוא פסיכותרפיה הנובעת מהפסיכולוגיה החיובית, שהיא זרם מאוד פופולרי בפסיכותרפיה כיום, אשר מדגיש שימוש בחוזקות של האדם במקום ניסיון לתקן את 'חולשותיו'. בהקשר ההומואי, מתן לגיטימציה בטיפול להיבטים הנשיים באישיותו במקום הפיכתו לגברי יותר, למשל, שכן מספיק שנים הוא היה קורבן ללעג של הטרוסקסואלים על נשיותו. מיקי בוגנים, למשל, הוא דוגמה טובה לכך, ואפילו הפך אימפריה בתחום שנחשב נשי קלאסי. הטיפול הוא מאוד אינדיבידואלי. יש מטופלים שעודדתי אותם מאוד להשתתף בקבוצות חברתיות שונות, כדי שיכירו הומואים כבני אדם ולא רק כאובייקטים מיניים ובצורה בוטה, כפי שהדבר מקובל באפליקציות ההיכרויות השונות, דרך תמונות של איברי מין וכדומה
"לעומת זאת, יש הומואים שפחות חשים צורך בהשתייכות למסגרות חברתיות - למשל אנשים מופנמים, שאינם מעוניינים בחברת הזולת באשר הוא. עם זאת, בלי כל קשר לפסיכותרפיה חיובית, אני מברך מאוד על קיומן של מסגרות כאלו, במיוחד כשמדובר באפשרויות המקובלות בארגון הנוער הגאה, אשר מאפשרות היכרות ראשונית עם הומואים אחרים המתמודדים עם אותן בעיות. זאת, כאשר כולנו נולדנו לתוך חברת הרוב ההטרוסקסואלית ההומופובית".
הפסיכותרפיה החיובית מעודדת גם סובלנות כלפי מיעוטים – האם הומואים צריכים להיות שמאלנים?
"לדעתי האישית, הומואים שאינם שמאלנים, ותומכים במפלגות הימין, הלכו שולל אחרי ניסיונותיהן של מפלגות הימין שניסו להגדיל את כוחן האלקטורלי לאחר שהבינו שיש הומואים ולסביות רבים באוכלוסייה, ועשו זאת באופן אינטרסנטי וציני. מבחינה היסטורית, המלחמה על זכויות להט"ב נערכה תמיד על ידי מרצ, ובאופן יותר ספציפי, על ידי חברות הכנסת של מרצ בוועדה למעמד האישה. זאת, גם כשדובר בזכויות של גברים הומואים".