"אמא, איפה את?", הוא רץ ברחבי הבית, וצועק בהתרגשות, "הסרטון שלי בטיקטוק זכה ל-70 אלף צפיות, ושמו אותי בפור-יו, קולטת?" האמת שאני ממש לא קולטת, וליתר דיוק אני אחוזת חרדה. הילד בן ה-11 מסתכל על פרצופי ונאנח "לא חשפתי שום דבר אישי", הוא אומר, "פשוט חיברתי כמה סרטונים יחד, וזה יצא מצחיק".
"איזה יופי!", אני פנויה עכשיו לזייף התרגשות, "אולי תלמד אותי איך זה עובד?" הילד מסתכל עליי בתדהמה ובחשש, לא סגור לגמרי מאיפה הגיעה לו פתאום האמא הזורמת הזאת, ומה בדיוק המניעים שלה. אני מסבירה לו שנעשה יחד ניסוי חדש, שבו נבדוק האם אפשר למחזר את ההצלחה הזאת או שיש פה בעיקר עניין של תזמון ומזל?

מה זה השטויות האלה?

ביום הראשון אנחנו פותחים משתמש חדש, קוראים לי בראשי תיבות ומוסיפים תמונת אילוסטרציה. הילד כותב בפרופיל שלי: "עוקבת אחרי כל הטיקטוק - שווה לעקוב", ואני מבינה פתאום שבדיוק כמו שהוא מפעיל אותי ביום-יום, ככה הוא גם מנסה להפעיל את גולשי הטיקטוק. "עכשיו את צריכה להחזיר עוקב", הוא אומר, ואני מהנהנת.
למחרת בצהריים, כשהילד חוזר מבית הספר, הוא רץ במהירות לסמארטפון שלי: "עלה לך מספר העוקבים", הוא מתרגש, ואז בודק עוד משהו ומסתכל עליי המום. "לא החזרת עוקב לאף אחד? את חייבת להחזיר, הבטחנו להם, ככה זה עובד".
2 צפייה בגלריה
נירית צוק
נירית צוק
נירית צוק. חייבת להחזיר עוקב
אחר הצהריים, כשהכול נרגע מעט אני נכנסת לטיקטוק, ומתחילה להחזיר עוקב למאות גולשים. שתי דקות לאחר מכן אני מתייאשת. זה בזבוז זמן מוחלט אבל הילד מסתובב לידי בסלון, ומדי פעם מציץ לעברי אז אני ממשיכה. "מה זה השטויות האלה?", אני חושבת, ומרגישה כיצד גל עצבנות מתחיל לטפס לי במעלה הגוף, "בזמן הזה יכולתי להחזיר טלפונים, להכין ארוחת ערב ולשים מכונת כביסה אבל במקום זה אני יושבת ומחזירה לאנשים עוקב. יש דבר יותר טיפשי מזה?"
"במהלך השבוע הזה הבנתי שלא סתם הראש של הילדים שלנו תקוע כל היום במסכים, הם פשוט 'עובדים' בזה"
למחרת בצהריים הילד חוזר מבית הספר כשהוא חדור מוטיבציה, "היום נעשה סרטון", הוא אומר. "מעולה, על מה אני אדבר? אולי על החזרה ללימודים?" הוא מביט בי במבט המום, ומסביר לי שעד שאין מספיק עוקבים, לפחות 1,000, אין בכלל עם מי לדבר.
מבלי לענות אני קולטת בזווית העין שהוא בודק תמונות של בתים בגוגל. שתי דקות לאחר מכן הוא מציג לי בגאווה סרטון, ובו מסר ברור: מי שנותן לי עוקב יהיה לו בית גדול וחדש, ומי שמתעלם יחיה בצריף. קצת מזכיר לי את מכתבי השרשרת שהיו עוברים פעם מאחד לשני תוך שימוש בהפחדות, שהיו נשמעים הזויים אבל גרמו לנו בכל זאת להעביר את המכתב.
קראו עוד:
הילד נראה מרוצה מהסרטון, ושתי דקות לאחר מכן מספר הלייקים עולה במהירות. אני חייבת לציין שהעניין הזה די מפתיע אותי. אני תוהה מה לגבי הבעת הדעות שלי? הרצון שלי לשתף בדברים? היום כשגם פוליטיקאים נמצאים בטיקטוק על מנת להשפיע על הבוחרים שלהם, ויש האומרים כי תחילת הנפילה של טראמפ נעשתה דרך הטיקטוק, אין ספק שלאפליקציה הזאת יש יכולת לשמש כבמה להעברת מסרים ודעות. גם החוקרת הריסון ג'ין, שבדקה במחקרה מעורבות צעירים ברשתות החברתיות, מצאה כי לרשת יש כוח אדיר ביכולת שלנו להשפיע בנושאים חינוכיים וחברתיים, וכי ברשתות החברתיות אפשר למצוא כיום מעורבות רבה יותר של צעירים הן בנושאים כלליים והן בנושאים חברתיים ופוליטיים.
2 צפייה בגלריה
מה יותר חשוב - כמות או איכות?
מה יותר חשוב - כמות או איכות?
מה יותר חשוב - כמות או איכות?
(צילום: shutterstock)
למחרת אנחנו יוצרים סרטון נוסף באותה מתכונת. בינתיים מספר העוקבים עולה, ואני מבינה שהעולם של הילדים בטיקטוק נע על פי כללים אחרים לגמרי מאלו של המבוגרים. השורה התחתונה היא: עזבו אותנו מהצהרות בומבסטיות, תנו לנו לחיות את החיים. אנחנו רוצים לעשות דברים מדהימים, נועזים ו/או מצחיקים או פשוט לשיר. אנחנו רוצים להיות כוכבים, להיות מפורסמים אז בואו תעזרו, תנו לנו עוקב.
לאחר שבוע כזה שבו הייתי כל היום סביב הטיקטוק, גלשתי עוד ועוד עד שהרגשתי שהמוח שלי הופך לעיסת צמר גפן אוורירית שמתמלאת בשירים, אצבעות מורמות ותנועות גוף מוגזמות, אני מודה שדי איבדתי עניין. בעוד הילד ממשיך במרץ לייצר סרטונים, אני התייאשתי, ויותר מכך, שמחתי על הזמן שהתפנה.
במהלך השבוע הזה הבנתי שלא סתם הראש של הילדים שלנו תקוע כל היום במסכים, הם פשוט "עובדים" בזה. תחשבו על כך שעל מנת להעלות את מספר העוקבים צריך להיות כל הזמן אונליין, ללמוד מה אחרים עושים, לחשוב בצורה יצירתית ומקורית כיצד למשוך את תשומת ליבם של מליוני גולשים, ולא לשכוח כמובן לתת עוקב למאות ואלפי אנשים. את כל זה הם עושים בלי שאף אחד לימד אותם איך ומה לעשות אבל ברור להם שזאת הדרך הנכונה. ובדרך, בל נשכח, הם גם נהנים, רוב הזמן, מהיצירתיות של עצמם וגם מזו של אחרים.
אז נכון, אפשר להתווכח על כמה זה מיותר או לדבר על נזקי המסכים בכלל והטיקטוק בפרט אבל מעבר לכך כדאי פשוט לשבת יחד עימם, ולנסות להבין מה הם עשו בסרטון האחרון שלהם. ובזמן הזה אפשר, ואפילו כדאי, להתפעל מהיכולות שלהם, ואולי אפילו לחשוב על רעיון או שניים יחד. ולאחר מכן, בגובה העיניים וללא שיפוטיות, לשאול מה דעתם על התובנה שלהיות מפורסם לא אומר שאתה מאושר, לברר כיצד הם שומרים על עצמם ברשת, ולוודא שהם משיגים את המטרות שלהם מבלי להסתכן או לשלם על כך מחירים שונים ולא נעימים.
נירית צוק היא כתבת בערוץ ההורים, מומחית למחקר תרבות הילד והנוער ומנכ"לית פורטל "עשר פלוס"