4 צפייה בגלריה
ארכיון
ארכיון
ארכיון
(צילום: EPA)
מה חושב האחר? איך מרגישה מי שעומדת מולי? איך מה שאני עומד לעשות ישפיע עליה? השאלות האלה קשורות למושג חשוב מתחום הפסיכולוגיה – "תיאוריה של הנפש" (Theory of Mind, או בקיצור TOM). תיאוריה של הנפש היא היכולת להבין ולנבא מראש את הלכי הנפש של האחר, השונה ממני, ולהתנהל בהתאם. תיאוריה של הנפש היא לא רק נחלתם של נשות ואנשי התחום הטיפולי, אלא חלק מכישורי החיים הבסיסיים של כולנו
אחד המאפיינים החשובים, והנוגעים ללב, של ילדים ומבוגרים רבים שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי הוא חוסר יכולת לדמיין איך נראה העולם מנקודת מבטו של האחר. זה גורם להם לקשיים חברתיים, ולעיתים קרובות גם הופך אותם ל"מוזרים" ו"מנותקים" בעיני כל השאר.
היכולת לקרוא את עולמה הפנימי של מי שניצבת מולי, ולהתנהל מולה בהתאם, היא לרוב אוטומטית. היא נעשית ללא מודעות – ממש כפי שאנחנו לא מודעים רוב הזמן לנשימה שלנו, או למכלול התנועות שלנו בזמן ההליכה. אבל כאשר היכולת הזאת חסרה, או כאשר לא מתחשבים בה – מול אוהבים וידידים, מול אויבים, או מול זרים גמורים – עולים על מסלול התנגשות.
אני כותב את הדברים האלה על רקע מצעד הדגלים שאמור להתקיים בירושלים בשבוע הבא, ועל רקע האירועים האחרונים בירושלים. לפני שאכתוב מה לדעתי לא כדאי לעשות, אני רוצה לספר סיפור שיש בו דגל אחד ומלחמה גדולה. זהו אירוע שהתרחש בירושלים לפני 54 שנים בדיוק, ומצאתי אותו בספר המטלטל "67, ירושלים, מלחמה", שכתב גדעון אביטל-אפשטיין על בסיס עדויותיהם של הלוחמים שהשתתפו בקרבות לשחרור ירושלים.
התיאוריה של הנפש, אם רק נקשיב לה, תציל אותנו מן העוז, התפארת, האש והעשן של מלחמות דת משיחיות – ותאפשר לנו חיים מורכבים ובלתי מושלמים של דו קיום
זה היה באותו יום גורלי ובלתי נשכח ביוני 1967, שבו הודיע מוטה גור, מפקד חטיבת המילואים של הצנחנים, "הר הבית בידינו". מיד עם כיבוש ההר, ועוד לפני סיום ההשתלטות על העיר העתיקה, שלח מוטה גור את אנשי החפ"ק שלו לתלות את דגל ישראל בראש כיפת הסלע המוזהבת.
הם פרצו בצרור יריות את המנעול שעל דלת הבניין, עלו במדרגות המכוסות שטיחים, טיפסו על סולם מתעקל, ומצאו את הדרך אל הפתח בכיפה. קצין הקשר אורני השתלשל החוצה, רגליו מוחזקות בידי חבריו, והידק את שרוכי הדגל למוט המוזהב שבפסגת הכיפה. כפי שהתברר, הדגל הזה נראה למרחוק.
כי כעבור שעה, פלוס מינוס, קיבל מוטה גור מסר קצר שהגיע משר הביטחון משה דיין, בזו הלשון: "מי המטורף שתלה את דגל ישראל על כיפת הסלע ומבעיר לי את המזרח התיכון? להוריד אותו מיד!" וכך אכן היה.
עד כאן הסיפור. ועכשיו השאלות: איזו תועלת תצמח לישראל אם מצעד הדגלים יעבור דרך שער שכם והרובע המוסלמי, כפי שתוכנן בתחילה? מדוע קשה כל כך לרבים מאיתנו להבין ולהפנים את מה שהבין משה דיין, באותו רגע גורלי שבו מדינת ישראל והעם היהודי זכו בניצחון היסטורי? לאיזה צורך אנחנו מתעקשים לתקוע אצבע לתוך העין של כמעט שני מיליארד אישה ואיש? איזה היגיון יש בזה?
4 צפייה בגלריה
משה דיין. רגע גורלי
משה דיין. רגע גורלי
משה דיין. רגע גורלי
(צילום: במחנה, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
נכון להיום, אחד מכל ארבעה בני אדם החיים על פני כדור הארץ הוא מוסלמי. בשביל רבים מהם המחשבה שירושלים בכלל, והר הבית בפרט, נמצאים תחת שלטון יהודי, היא לא נעימה או משמחת. אבל כמעט כל המוסלמים בישראל, במזרח התיכון, ובעולם כולו, חיים איתה כבר 54 שנים, ובדרך כלל לא יוצאים לרחובות ולמלחמות בגללה. לעניות דעתי, הרבה מן השקט הזה מתקיים בזכות חוכמתו של משה דיין, ובזכות המדיניות של ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים ועד היום, שהייתה בדרך כלל (לא תמיד!) פרגמטית ושקולה.
בניגוד לשאיפתו של יאסר ערפאת, שהשתדל להפוך תחושות דתיות לזעם לאומני אלים ותאב נקמה, עדיין לא עלו מיליון שהידים מוסלמים על ירושלים. איזה עניין יש לנו לפגוע ברגשותיהם בכוונה ולשלהב אותם לפעולה? ומי רוצה לעשות זאת?
קיים אצלנו מיעוט משיחיסטי קטן שרוצה לקרב את הקץ ולהצית מלחמת גוג ומגוג במזרח התיכון ובעולם כולו. בשבילו, ככל שרע יותר – טוב יותר. מולו ניצב רוב "ביטחוניסטי", ששואף לקיים את ישראל כמדינה משגשגת ובטוחה בתוך סביבה לא פשוטה. מי מהם יקבע את סדר היום שלנו?
ההבדל בין מלחמות עקובות מדם לבין דו-קיום בכבוד ובשקט תלוי בין השאר ב"תיאוריה של הנפש" – רגישות אנושית בסיסית שקיימת אצל רובנו, והיא חלק ממערכת ההפעלה של אדם בוגר. זוהי רגישות שמבינה ומתחשבת ככל האפשר בתחושותיו ובאמונותיו של האדם שמולנו, ומנסה למצוא דרכים לחיות איתו ואיתן בשלום.
התיאוריה של הנפש, אם רק נקשיב לה, תציל אותנו מן העוז, התפארת, האש והעשן של מלחמות דת משיחיות – ותאפשר לנו חיים מורכבים ובלתי מושלמים של דו קיום מכבד ומכובד, כעם חופשי בארצנו. הבחירה בין שתי האפשרויות האלה היא שלנו, והזמן שלה הוא עכשיו.
office@yovell.co.il