בשלב זה, נדמה לי, רוב הישראלים יצאו פיטים; כמעט כולנו עברנו את החוויה הלא פשוטה של "הצילו, הנבלות גנבו לי את הקול ומסרו אותו לאויב!". אני ושכמותי עברנו את זה כשבני גנץ ואורלי לוי-אבקסיס, כל אחד בנפרד, לקחו את הקול שלנו ומסרו אותו לידי האדם האחד שהתחייבו שלא לשבת, לקום או להקים איתו. אחרים ושכמותם עברו את זה כשנפתלי בנט לקח את הקול שלהם ומסר אותו לידי האדם אחד שהתחייב בשידור - המון שידורים - שלא בא אצלו בחשבון. זו חוויה משפילה, אני מסכים; כאילו המשחק הדמוקרטי עצמו הוא רק פסאדה שמכרו לנו מילדות כדי להסוות מאחוריה את גדולי הנוכלים חסרי המצפון. אז יצאנו פיטים.
אבל אז אני קורא את הטקסטים הנוקבים. אחד מהם, של אריה ארליך, שהתפרסם כאן בתחילת השבוע, קרא לממשלה הנבחרת "ממשלה של הדרה וקלון" וגם "הממשלה הכי לא לגיטימית בתולדות המדינה". אף שאני מבין מאיפה הם באים, בעיקר כשמדובר בתחושת הרמייה, אני חייב לומר:
לא, זו לא. זו ממשלה רחבה - ללא ספק הרחבה בתולדות המדינה בכל הקשור לייצוג רובו של הציבור הישראלי על גווניו - ללא מפלגת הליכוד ו(בינתיים) ללא מפלגות חרדיות. שני הגורמים האלה יהיו בסיבוב הזה באופוזיציה, בעיקר כי הרוויחו את זה בשלל הפאולים המובהקים שביצעו בשנתיים האחרונות לאורך משבר הקורונה והמשבר הביטחוני.
לרגעים נדמה היה שמעגל האנחנו-או-הם לעולם לא ייפרץ. אבל המנעול הושלך לים ברגע שכמות מספקת של פוליטיקאים הבינו שהפרדיגמה פשוט לא נכונה ומשרתת אדם אחד בלבד
הממשלה הזו לא מדירה 50 אחוז מתושבי ישראל. להפך, היא מייצגת יותר מהם מכל ממשלה ישראלית אי-פעם. קל להבחין מייד כי מדובר בממשלה המגוונת, המורכבת והמעניינת ביותר שהייתה כאן; יש בה ימין ימני יותר מהליכוד, יש בה ציונות דתית, יש בה מרכז, שמאל, ערבים, וגם את ליברמן – שמייצג את הציבור הגדול המורכב מליברמן.
זו בוודאות הממשלה הכל-ישראלית ביותר שידעה ישראל, ובוודאי הניסוי האמיץ ביותר שראינו בהרכבת ממשלה שבאמת מייצגת כמה שיותר ציבורים ובאה כשפניה – למרות הקושי העצום שבהושבתם של מנסור עבאס וזאב אלקין באותו חדר - לפיוס שאיננו מילה ריקה.
"עמדות שאין אפשרות לגשר עליהן", קובע ארליך, ונדמה לי שזה בדיוק הכשל שכל מי שכתבו טקסטים דומים בימים האחרונים נופלים בו: האמונה שהציבור הישראלי עד כדי כך חצוי ומפולג עד שאין עוד דרך לגשר. ששני חצאי עם לא מסוגלים או יכולים לסבול זה את זה ומוכרחים להילחם מלחמת חורמה בכל החזיתות, עד שאחד ינצח ניצחון מוחלט והשני יושפל ויושתק. האמונה הזאת היא בדיוק המנעול שבאמצעותו נעל בנימין נתניהו את המערכת הפוליטית בישראל למשך שנתיים וארבע מערכות בחירות, ובלע את המפתח.
יכולנו להמשיך להיות נעולים. לרגעים נדמה היה שמעגל האנחנו-או-הם הפנימי הזה לעולם לא ייפרץ. אבל המנעול עצמו הושלך לים ברגע שכמות מספקת של פוליטיקאים הבינו שהפרדיגמה פשוט לא נכונה ומשרתת אדם אחד בלבד, והיו אמיצים מספיק כדי לעשות את הדבר הכי לא אמיץ: להגיד "אנחנו יכולים לעבוד יחד, לפחות לתקופה".
זו לא ממשלת הדרה - זו ממשלה שוויתרה על הפרדיגמה שלפיה ישראלים מוכרחים להיות אויבים. זו ממשלת ריסטארט שעובדת על דלק שאיננו שנאה. אולי היא בכלל חשמלית, לך תדע.
רובנו יודעים ומבינים את מה שהפוליטיקה של נתניהו סירבה להבין מטעמים אינטרסנטיים: שאנחנו עדיין עם אחד, ואין לנו עניין להיות שניים, חמישה או עשרה. נשמח שהפוליטיקה שלנו תתנהג בהתאם.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
