צילום: רפאל שחרי
צילום: רפאל שחרי

"עברתי 16 בתים בתקופת הילדות"

כשמיקה אור הייתה בת שנה וחצי הוריה התגרשו, ומאז הם חוו כמה מערכות יחסים ופרידות שהשפיעו גם עליה. "הפכתי לבן אדם שלא מפחד משינויים, סומך על עצמו ומסתדר לבד", היא מספרת בגילוי לב לרגל סרטה החדש

תמונה כללית
נירית צוק | פורסם: 16/06/2021
סיפור הילדות של הקולנוענית מיקה אור (36) בהחלט נשמע כאילו הוא לקוח מסרט: "כשהייתי בת שנה וחצי ההורים שלי התגרשו בפעם הראשונה, כך שבעצם רוב חיי גדלתי לצד שני הוריי, אך מעולם לא היינו יחד באותו בית", מספרת אור. "כיום אמא שלי גרושה בפעם השלישית ואבא שלי נשוי בפעם הרביעית. בין טקסי הנישואים היו גם הרבה בני ובנות זוג שגרו איתנו בבית או שחלפו במסדרונות הבית לתקופה קצרה. לפעמים לבני זוג של הוריי היו ילדים והייתי צריכה להתרגל אליהם, לילדים הזרים האלה, שפתאום מסתובבים אצלנו בבית".
ואכן, סרטה הנוכחי של אור, העונה לשם "דואט" ומתאים לילדים מגיל עשר, בנוי מחומרים אוטוביוגרפיים המבוססים על ילדותה. "אני עושה סרטים מגיל 15 והפעם רציתי לעסוק בנושא של חרטה, היות שהיו לי על הנושא הזה הרבה שאלות. חיפשתי סיפור מהחיים האישיים שלי ופשפשתי בילדות. איתרתי בילדות שלי סיפור קצת מצחיק וקצת יוצא דופן, וסצנות התחילו לצוץ בראשי. הסצנה הראשונה בסרט כוללת צפרדעים ויצורים אחרים שחיים בביצה וקופצים. הגיבורה נזכרת בילדות שלה ומשווה בין הביצה ובין חצר בית הספר - שבה יש יצורים קטנים שמנסים לשרוד".
ככל שאור המשיכה לחשוב על הנושא היא הבינה שהחוויה המשמעותית עבורה העוסקת בנושא טמונה במפגש שלה עם ילדה מהכיתה: "הייתה ילדה מסוימת שלמדה איתי בבית הספר היסודי, בכיתות א' וב', ושתינו לא חיבבנו זו את זו, בלשון המעטה", מספרת אור. "כעבור שנה היא עברה לבית ספר אחר וכשהייתי בכיתה ד' נודע לי שאבא שלי נמצא במערכת יחסים רומנטית עם אמא שלה והם עוברים לגור יחד, כלומר שאני הולכת לגור יחד עם אותה ילדה".
"היו תקופות שבהן ניתן לי עודף תשומת לב והיו סביבי הרבה אנשים חדשים והיו תקופת שבהן היה לי יותר קשה, במיוחד אחרי הפרידות של הוריי מבני הזוג שלהם, שלחלקם ממש נקשרתי"
איך הרגשת כשסיפרו לך על כך?
"מבחינתי זה היה נורא וגם הייתה לה כלבה ששנאתי. לפני שההורים שלנו מצאו דירה משותפת, אבא שלי ואני עברנו לגור אצלן. בשבועות הראשונים שתינו ישנו יחד באותה מיטה, ולא האמנתי שזה קורה לי. שנים לאחר מכן, כשישבתי לכתוב את התסריט בחרתי ברגע הזה של המפגש עם האחות החורגת כהשראה. היום, בדיעבד, אני מבינה שמבחינת אופי היינו הכי הפוכות שיכולנו להיות, ולכן הסיכוי שנהיה חברות היה קלוש.
"סיום הקשר שלי עם 'האחות החורגת' הזאת די מעורפל בזיכרוני. אני זוכרת שיום אחד הגעתי לאבא שלי והיא ואמא שלה כבר לא היו שם יותר אבל אני כבר הבנתי. כל הסיפור נמשך כשנתיים. אני לא יודעת מה קרה ביניהם. הסבירו לי שזה לא עבד. הפעם האחרונה שבה פגשתי אותה הייתה שנים לאחר מכן, כשהיינו נערות, וראיתי אותה במקרה הולכת ברחוב".
קראו עוד:
הסרט "דואט", שיוקרן בסינמטק תל אביב ביום שישי, 18 ביוני, מספר על יום גורלי אחד בחייהן של מאי ושדמית. מדובר בשתי ילדות בנות שמונה שלומדות באותה כיתה אך רחוקות מלהסתדר, למרות ששתיהן חוות תחושות של בדידות ותלישות חברתית, ובנסיבות מוזרות ויוצאות דופן, הן מוצאות את עצמן יחד.
איזו מין ילדה היית?
"הייתי טום בוי כזאת, מסתובבת עם בנים, מטפסת על עצים. הייתה לנו חבורת סקטבורדים שלי ושל עוד כמה בנים. הייתי ילדה מאוד עצמאית ולא הייתי צריכה שיסבירו לי הרבה. הרגשתי שאני מבינה מה קורה. למשל, כשהייתי בת שמונה אבא שלי ואשתו השנייה הושיבו אותי והסבירו לי שהם מתגרשים. הרגשתי שאני כבר יודעת את זה ולא הבנתי למה הם מסבירים לי. הייתי ילדה עם ביטחון, עשיתי ג'ודו באופן מקצועי".
צילום: ליסה וסיליוהמיקה והשחקנים במהלך הצילומים (צילום: ליסה וסיליוה)
על השינויים בחייה, בעקבות החלטות של הוריה, היא אומרת: "תמיד הרגשתי ילדה אהובה. היו תקופות שבהן ניתן לי עודף תשומת לב והיו סביבי הרבה אנשים חדשים והיו תקופת שבהן היה לי יותר קשה, במיוחד אחרי הפרידות של הוריי מבני הזוג שלהם, שלחלקם ממש נקשרתי. הייתי מבלה הרבה זמן לבד, מה שהיו קוראים לו בעבר 'ילדת מפתח'. בסרט, למשל, ישנה סצנה שבה הגיבורה, מאי, בת השמונה, חוזרת מבית הספר לביתו הריק של אביה, ועל השולחן מחכה לה חופן מטבעות אותם היא אוספת בידה, כדבר שבשגרה, וצועדת אל הפיצה המקומית. שם היא קונה לה את פיצת הצהריים שלה ואוכלת אותה לבדה, מהורהרת, לצד שולחן קפה קטן על המדרכה. הסצנה הזאת ממש מועתקת מהילדות שלי, ואפילו צולמה במקום שבו הייתי קונה פיצה כילדה.
"היו גם פעמים שבהן חשתי בודדה, וידעתי שבקצה המסדרון יש ילדה בת גילי. היו פעמים בהן קיוויתי ופנטזתי כילדה, שיום אחד, כשנגדל, היא תתגלה כאחות אמיתית, כנפש תאומה שלי. אולי בגלל זה בסרט הילדות גדלו להיות חברות מאוד קרובות, יוצרות יחד מוזיקה ואולי הן אפילו זוג. היה לי חשוב לטשטש את הגבולות ולעורר מחשבות לגבי היחסים ביניהן, אולי גם משום שבתהליך העבודה על הסרט התאהבתי באישה ויצאתי מהארון".
"למדתי מגיל צעיר שהמושג 'בית' אינו מסמן רק ארבע קירות ומיטה. גם בבתים של חברות שלי מצאתי בית, ולא רק בתוך המשפחה שלי"
מה היו האתגרים המרכזיים בחייך?
"התמודדתי עם המון שינויים, אי-ודאות וגם הצורך לדעת להסתדר עם הרבה אנשים שונים זה מזה. היו מספר פרידות שהקשו עליי. למשל, אהבתי מאוד את אשתו השנייה של אבא שלי, שהייתה חלק מחיי מגיל שלוש עד שמונה בערך. היינו מאוד קרובות. אני זוכרת שהיא הייתה טובה בלהתיר קשרים של שרוכים וחוטים, וכילדה חשבתי שהיא קוסמת. כשהייתי בת שמונה והיא ואבא שלי נפרדו, הבנתי שאני תלויה בהוריי, ולא יכולה להיות בקשר עם אנשים שההורים שלי לא בקשר איתם. כשגדלתי חיפשתי אותה, ודרכינו נפגשו שוב כעבור עשור. מצאתי אותה במטולה, וקבענו בבר תל אביבי.
"היו לי מדי פעם גם התמודדויות עם הילדים של בני הזוג. במהלך השנים הבנתי שאם מסתדרים זה נפלא, ואם לא אז הופכת להיות יריבות בתוך הבית מהר מאוד. לא תמיד הסתדרנו. המזל שלי היה שלא הייתי ילדה מרצה, הייתי מסוגלת לריב, ולא פחדתי להיכנס לקונפליקטים, וזה משהו שעוזר לי עד היום".
מה היו נקודות האור בכל התקופה הזאת?
"הפכתי לבן אדם שלא מפחד משינויים, סומך על עצמו ומסתדר לבד. למשל, אני גרה מגיל 30 בניו יורק. עברתי לשם לבד ומצאתי חברים וחיי חברה. בנוסף לכך, למדתי מגיל צעיר שהמקום שלך, שבו תרגיש שאתה שייך וכיף לך, זה משהו שאתה יוצר, ושהמושג 'בית' אינו מסמן רק ארבע קירות ומיטה. אני חושבת שזו הייתה השפעה ישירה של העובדה שעברתי עד גיל 16 כ- 16 דירות. למדתי גם שהמושג 'משפחה' לא חייב להיות בהכרח מורכב רק מבני המשפחה הביולוגית שלך. גם בבתים של חברות שלי מצאתי בית, ולא רק בתוך המשפחה שלי.
"לדעתי, בשל כך למדתי לפתח יציבות פנימית, וכיום אני מודה להורים שלי היות שאני רואה סביבי אנשים מבוגרים שעדיין נמצאים בחיפוש ותהייה סביב המקום שלהם בחיים. בכלל, אני מרגישה שהרווחתי המון מהילדות הלא שגרתית שלי".
4

תגובות

close-fullscreen-comment
הוספת תגובה
4.

אני גרושה ונשואה בשנית, ועצוב לי לראות שיש ילדים שעוברים טלטלות כאלה.

3.

2.

1.

לכל התגובות
0