יצא לי לראות בשבועות האחרונים, בעודי הולכת ברחוב, שני מקרים שבהם הופעל לחץ חברתי על ילדים. באחד מהם ראיתי ילדים משכנעים חבר לקפוץ ממקום גבוה עם הקורקינט שלו, מה שנמנע בזכות בני נוער שהתערבו בסיטואציה ועזרו לילד לרדת מהמקום. בסיטואציה השנייה ראיתי ילד שוכב על הכביש כשחבריו מריעים לו מהמדרכה וכשהזזתי משם את הילד ובררתי את הדברים, הבנתי שמדובר ב"אתגר אומץ".
משבר הקורונה הוביל לכך שהילדים בילו הרבה שעות בבית, ראו את חבריהם פחות, ולא היו מעורבים בפגישות ואירועים חברתיים. אותם ילדים שחשו לפני הקורונה שהם צדדיים להתרחשות החברתית, מתקשים להשתלב או לא "מתברגים" לחבורה שהיו רוצים להשתייך אליה, עלולים לחוש עתה, משחזרו לשגרה כלשהי, שהקשיים האלה ממשיכים, ואולי אפילו מחמירים בגלל הזמן ה"לא חברתי" הזה שהעמיק את הפערים.

יותר דיכאון וחרדה

הזמן בבית, מנותקים מחוגים, חברים ומסגרת חינוכית, כשההורים לא תמיד פנויים להוביל ולתווך בשל הצורך לעבוד, הוביל לרגרסיה תפקודית ורגשית בקרב חלק מהילדים, שכוללת אחוזים גבוהים יותר של חרדה, דיכאון ותוקפנות.
על הרקע הזה, צצים כעת כפיטריות אחרי הגשם, "אתגרים" שונים ברשת שמשכנעים את הילדים לעשות משימות מסוכנות כמעין מבחן אומץ, וכן ישנם יותר ויותר מקרים בקרב ילדים ובני נוער של הפעלת לחץ על ילדים לעשות דברים שמערבים פגיעה בעצמם או באחר כתנאי סמוי או גלוי להשתייכות לקבוצות מסויימות או בגלל רצון פנימי להשתייך או לקבל מקום משמעותי בקרב בני הגיל.
2 צפייה בגלריה
רוצים להרגיש שייכים
רוצים להרגיש שייכים
רוצים להרגיש שייכים
(צילום: shutterstock)
חוקרים רבים בפסיכולוגיה חברתית חקרו את הנושא של לחץ חברתי, אך הניסוי המפורסם והמצוטט ביותר הוא הניסוי של אָש שהושיב שבעה אנשים בחדר, כאשר מתוכם אדם אחד הוא הנבדק והשאר משתפי פעולה עם החוקר. לאנשים הוצגו שלושה קווים אנכיים באורכים שונים, ועליהם היה לומר איזה מהקווים דומה ביותר באורכו לקו נוסף שהוצג.
פעמים רבות הניסיון של הורים ומחנכים לדבר על התופעה של לחץ חברתי אינו מופנם על ידי הילדים
אש רצה לבדוק האם הנבדק ישנה את התנהגותו לאור התנהגותם של שאר האנשים. כאשר משתפי הפעולה נתנו תשובה שגויה, נטו הנבדקים לענות כמוהם. חצי מהנבדקים ענו תשובה שגויה כמו שאר המשתתפים לפחות במחצית מצעדי הניסוי. רק רבע מהנבדקים לא התנהגו בצורה קונפורמית באף אחד מהמקרים ונתנו תשובה נכונה בכל הצעדים.
אש שאל את נבדקיו מדוע הם ענו כפי שענו. התשובה הנפוצה ביותר הייתה שהנבדק ידע שהוא עונה תשובה שגויה, אך לא רצה לענות באופן שונה. בנוסף, חלק מהנבדקים הטילו ספק ביכולת השיפוט שלהם ואילו אחרים טענו שהשתכנעו שהקו עליו הצביעו יתר המשתתפים הוא הדומה ביותר.
קראו עוד:
הניסוי מצביע על ההשפעה החזקה שיש ללחץ חברתי על בני האדם, תופעה שהיא אפילו חזקה יותר אצל ילדים ומתבגרים שאישיותם עדיין לא התגבשה, שהדימוי העצמי שלהם נתון לתנודות מטלטלות, ושהם נתונים ללחצים חברתיים משמעותיים ולמאפיינים התפתחותיים של התבגרות פיזית ורגשית ודחף חזק להשתייך ולהתקבל על ידי בני הגיל.
ניכר כי פעמים רבות הניסיון של הורים ומחנכים לדבר עם ילדים על התופעה, אינו מופנם על ידי הילדים. אולי כי הדינמיקה החברתית והלחצים המופעלים עליהם ביום יום חזקים מכל דיבור תיאורטי. כלומר, הורים מסבירים לילדים לא להיכנע ללחץ חברתי, לחשוב בעצמם מה טוב, לא להיגרר אחר ילדים "שליליים" ולזכור שהם נהדרים גם בלי לעשות מה שדורשים או מבקשים מהם, אך הדיבור הזה לא תמיד מצליח לתת לילדים את החוסן הנדרש מהם במצבים האלה.
2 צפייה בגלריה
למדו את הילדים לחשוב באופן עצמאי
למדו את הילדים לחשוב באופן עצמאי
למדו את הילדים לחשוב באופן עצמאי
(צילום: shutterstock)
אני מוצאת שה"נשק" היחידי שלנו כהורים, מטפלים ומחנכים כנגד התופעה הוא ההתנהלות שלנו עם הילדים ביום-יום ולא רק במצבי קצה. היכולת שלנו לבסס כבר מגילאים צעירים תקשורת עם הילדים שלנו, שבה אנחנו מלמדים אותם לומר מה הם רוצים ומרגישים ולא קובעים בשבילם כל הזמן מה העמדה הנכונה, ומה צריך לעשות.
היכולת להרגיל אותם לשיח פתוח שבו אינם חוששים לומר לנו מה הם מרגישים ורוצים, כי הם מרגישים שיש מי שיקבל ויקשיב. רק כך ילדים לומדים לזהות בעצמם מה הם מרגישים בתוכם, מה נכון עבורם, ואיך "לסנן" רעשים חיצוניים.
יש הורים שחושבים ששיח פתוח והקשבה לילדים עומדים בניגוד להצבת גבולות, אך ההפך הוא הנכון. ראשית, כשאנחנו מכבדים את הגבולות של הילד ומנסים להבין מה קשה לו וללכת לקראתו כדי לעזור לו, הוא לומד לכבד גם את הגבולות שאנחנו או האחרים מציבים לו.
שנית, העובדה שאנחנו מלמדים אותו לזהות מה הוא מרגיש ולבטא את זה במילים, לא אומרת שלא נציב לו גבול, היא רק אומרת שנתייחס בכבוד לתחושותיו וניתן להן מקום. ההכוונה, התיווך וההבניה שלנו כהורים חשובה, אבל אפשר לקיימה גם לצד סגנון הורי יותר מאפשר וקשוב לילד.
יש הורים שחושבים ששיח פתוח והקשבה לילדים עומדים בניגוד להצבת גבולות, אך ההפך הוא הנכון
ילדים שיודעים לזהות מה הם מרגישים, לסמוך על התחושות שלהם, לבטא במילים את רצונותיהם או אי הסכמתם, ולחשוב באופן עצמאי על סוגיות הם ילדים שיוכלו לעמוד טוב יותר מול לחץ חברתי.
זה דורש מאיתנו כהורים לוותר על השליטה התמידית במה שהילדים יבחרו לעשות, או על סגנון הורות מאוד "יודע" ו"סמכותי" כל הזמן, כדי "להרוויח" ילדים שיודעים לנתח ולחשוב בעצמם, אבל זה בהחלט שווה את המאמץ והשינוי.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, מנהלת "מרכז גרתי" לטיפול רגשי בילדים ונוער