מחרוזת שישי שבת - בנות נתנאל
(צילום: אלי זיו עריכה: טלי פיש)
אחת מתופעות הפוסט-קורונה המבורכות דווקא היא אירועי התרבות שלא היו נולדים בימים של שגרה. קחו למשל את "בנות נתנאל", תופעה מגזרית מסקרנת שכובשת לבבות גם מחוצה לו: במשך קרוב לתשע שנים הן מריצות מופע סליחות - או אם נדייק, תפילת סליחות נשית - שהחל בבית כנסת אחד בגבעת שמואל, ועבר להיכלי תרבות שמתמלאים עד מהרה. שנת הקורונה החולפת קיבצה אותן לשירה מנחמת בביתן, והולידה מופע חדש – "אזמר בשבחין", המוקדש לשבת, ויעלה בשבועות הקרובים.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
שלוש האחיות (ואמן, יש להוסיף) מחדשות שוב מופע ראשוני לנשים, שהוא לא רק שירה אלא מעין תפילה משותפת, פייטנית, שמובילות נשים. המפגש בין קודש לחול, בין חדשני לעתיק, הוא אבן יסוד בפעילות שלהן, וכך פוגשים שירי הקודש את אבני הדרך של שירי השבת הישראליים; החסידי את המזרחי, התפילות וקבלת השבת את הזמירות ופיוטי השבת.
עוד תרבות בערוץ היהדות:
עיון: הרבנים סתיו לא מפחדים לגעת בנושאים רגישים
קליפ: לאה גולדין מתפללת להשבת הדר
מוזיאון: דובאי פתחה תערוכה לזכרון השואה
בקליפ-מחרוזת המוגש כאן הן קיבצו 12 שירים, פיוטים ותפילות לארבע דקות: מ"יש מקום" ועד "שלום עליכם", מ"צור משלו" עד "בואי כלה". "שולחן השבת המשפחתי שלנו הוא מרכז השבוע, מוטעם בזמירות השבת מכל הסגנונות", הן מספרות "מ'יה אכסוף' לחסידי קרלין, דרך 'דרור יקרא' בכמה מנגינות, ועד 'אעופה אשכונה' לבבא סאלי".
הן מוסיפות כי "האמת, שמגיעה תודה גדולה לגברת קורונה, שבזכותה נולד המופע. עצם הנוכחות יחד במשך תקופות השנה, יצרה גם את זה, וקשה להאמין שזה היה קורה אחרת".
"לא זמרות, מתפללות"
ברית נתנאל-בן יוסף (24), שליו (23) וספיר (20) – שלוש האחיות לבית נתנאל – לא מגדירות עצמן זמרות, אלא "מתפללות" ו"מתפייטות" – אם תרצו, פייטניות. מופעי התפילה שלהן מיועדים לנשים בלבד, מטעמי שמירת הלכה.
"זמרות יש הרבה", סיפרו כאן בעבר. "מתפללות – פחות. זה לא מגיע סתם, אלא מתוך צורך. כמות המדרשות (ללימודי תורה לנשים) והכנסים שיש עבור נשים רבים מאוד. היה פה ואקום שממש חיכה שימלאו אותו, אז אמרנו: נלך על זה. וחוץ מזה, אנחנו בבית אחד 4 בנות. זה מאפשר לנו את מה שאין להרכבים אחרים - אז למה לא, בעצם?"
תופעת "בנות נתנאל" החלה בכלל מאתגר שהציבה לפניהם המציאות הגברית בבתי הכנסת: "לפני שמונה שנים הן היו הולכות לבית הכנסת 'אברהם יגל' עם אבא שלהן באופן קבוע לאמירת 'סליחות' בחודש אלול", סיפרה האם, איילת נתנאל – בעצמה מוזיקאית וחלק בלתי נפרד מהרכב, כקלידנית ומנהלת מוזיקלית. "הן היו יוצאות בחצות הלילה או בחמש לפנות בוקר כדי ליהנות מהתפילה הספרדית הפייטנית כמו שצריך".
אבל יום אחד, החליטו הגבאים לקצר את התפילה. "הבנות נגשו ושאלו למה, הרי אנחנו מחכות לזה כל השנה – וזכו לתשובה: 'אנחנו גברים שעובדים. אין לנו זמן לכל הדברים האלה, אז עושים מה שצריך וזהו. אם אתן רוצות לעשות סליחות עם כל הפיוטים באורך של שעה, אתן מוזמנת לעשות בעצמכן. ניתן לכן את הבית כנסת ותשירו מה שאתן רוצות".
"הן יצאו ערב אחד, אפילו לא ידעתי לאן הן הולכות. אמרו לי, 'אנחנו הולכות לסליחות'. כששבו הביתה, שאלתי 'איך היה'? והן סיפרו לי ש'היה מקסים, היה נהדר, הגיעו 30 נשים וביקשו שנעשה עוד פעם לפני יום כיפור'". לערב יום כיפור הגיעו כבר מעל מאה נשים. "רק כעבור שנה, כאשר אותו גבאי שאל אותי: 'את יודעת שהבנות שלך עושות סליחות לנשים אצלנו' - הבנתי שיש פה משהו חריג. בית הכנסת, אגב, כבר היה מפוצץ". המספרים עלו משנה לשנה, והבנות החלו להופיע בהיכלי תרבות, עם הרכב שצמח לשש נשים, כולן דתיות-תורניות, ועמן חירות פאלוך (23) "שהיא כבר בת נתנאל לכל דבר".
