איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת שטיין מקריית-מוצקין.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: מיכאל (28), פולינה (27), דוד (שנה וחצי).
1 צפייה בגלריה
משפחת שטיין
משפחת שטיין
משפחת שטיין
(צילום: רוסושק סקניה)
הדירה? שכורה, 3,600 שקל. פולינה: "אנחנו מקבלים ממשרד הקליטה 600 שקל לחודשיים".
מאיפה אתם? מיכאל: "עלינו לפני שלוש שנים, ואחרי שנה בחיפה עברנו לקריית-מוצקין. אנחנו מסנט-פטרסבורג במקור ולמדנו שם רפואה. בסוף הלימודים, בשנה החמישית שלי, הלכתי ל'תגלית' והייתי עשרה ימים בישראל. לא חשבתי שאעלה, אבל שנה אחרי פתאום התחלתי לחשוב שאולי זה רעיון טוב. היו כל מיני סיבות. לא אהבתי מה שקורה ברוסיה מבחינת פוליטיקה, וגם המצב הכלכלי של הרופאים ברוסיה קשה".
פולינה: "הרבה יותר קל להתקדם ולהתפתח כרופא בישראל. יש פה יותר הזדמנויות. מיכאל שיכנע אותי והחלטנו לעלות. הגענו לתוכנית של 'מסע' לרופאים צעירים ושולבנו ברמב"ם בחיפה. לא היינו צריכים לדאוג לכלום. קיבלנו מלגה ודירה ורק למדנו במשך שמונה חודשים כדי לקבל את הרישיון בישראל. זו הייתה חוויה מדהימה, והיו שם הרצאות ממומחים ברמה עולמית. בסוף התוכנית נכנסתי לסטאז', ומיכאל, שכבר עשה את זה, התגייס לצבא, לגולני".
גולני? מיכאל: "בסוף התוכנית התקשרו אליי ואמרו שאני חייב להתגייס בתור רופא לצה"ל. עוד לא ידעתי עברית אבל אמרו לי שזה לא בעיה, שאלמד בצבא. התגייסתי לשנה וחצי. עשיתי חודש טירונות, שלושה חודשים קורס רופאים, קיבלתי דרגת סגן והגעתי לגולני. בהתחלה הייתי בשוק. היה לי קשה בגלל השפה כי רק סיימתי את האולפן, אבל זו הייתה ממש קליטה טובה לישראל, כי יש שם את כל המיקס של האנשים מכל העולם. המפקד שלי היה דרוזי, והיינו ארבעה רופאים: צרפתי, קנדי, דרוזי ואני. הייתי חייב לדבר עברית כי לא הייתה ברירה אחרת".
מה את עשית בזמן הזה? פולינה: "התחלתי סטאז' ועשיתי תורנויות, אז גם אני עברתי קליטה מהירה. היו לי במחלקות גם דוברי רוסית וגם דוברי ערבית ועברית, וכשהגעתי למחלקה הבנתי שלא הייתי צריכה ללמוד עברית אלא ערבית, כי כל חדר הרופאים היו דוברי ערבית. ובאמצע הסטאז' נכנסתי להיריון".
קריית-מוצקין? פולינה: "זו עיר נהדרת. בסוף התוכנית היה לנו סל קליטה של 4,800 שקל לזוג, שמזה צריך לשכור דירה ולאכול. התחלנו לחפש דירה בחיפה והבנו שהמחירים גבוהים מדי בשבילנו, אז עברנו לחפש בקריות. בהתחלה לא רצינו - אנחנו הגענו מעיר יפה וגדולה ברוסיה - אבל בסוף הגענו וראינו שהדירות יפות והעיר שקטה, נקייה ושטוחה, ויש גן חיות חמוד, והחלטנו להישאר. אין לנו מחשבות לרגע לחזור, כי כשעלינו על המטוס החלטנו שזהו, וכשנחתנו הבנו שזה המקום שלנו".
מה אתם עושים? מיכאל: "אני מתמחה באורתופדיה בבית החולים בני ציון בחיפה. זה מה שרציתי מגיל 11, כששברתי את הברך ועברתי שני ניתוחים. זה בית חולים קטן ובשבילי זה טוב, כי יש לי יותר אפשרויות לנתח ולעבוד". פולינה: "אני מתמחה בפתולוגיה ברמב"ם. זה מקצוע שבו לא עובדים בקשר ישיר עם חולים, אבל אני אוהבת את זה ומאוד מרוצה".
איך המצב הכלכלי? מיכאל: "ברוסיה משכורת של מתמחה הייתה 100 דולר, אז אתה חייב לעבוד בעוד עבודה, ואתה כל הזמן חושב איך להרוויח. בנוסף לבית החולים עבדתי כמסז'יסט. אז אין מה להשוות לאפשרויות שיש לרופאים פה".
מינוס? פולינה: "אין. אנחנו בסדר גמור. חושבים לקנות דירה".
מחפשים? מיכאל: "אם נקנה, זה כנראה יהיה בחיפה, כי זה יותר מתאים מבחינת מקום העבודה, ואנחנו חושבים גם על בית ספר לדוד".
איך מסתדרים עם תינוק? פולינה: "זה קשה כי הסבתות ברוסיה, ואנחנו עובדים במשמרות. צריך כל הזמן למצוא פתרונות. הגן שלו ליד בית החולים, והתרגלנו, אנחנו מסתדרים. אנחנו אומרים שלום בין המשמרות ומעבירים את דוד מאחד לשני".
התרגלתם לישראלים? מיכאל: "אחרי גולני אני מרגיש בבית".
חופשה אחרונה? פולינה: "לא היינו בחופשה עדיין. אנחנו יוצאים מדי פעם לסופ"ש, ויש לנו מרפסת שאפשר לעשות בה על האש אז אנחנו מזמינים חברים. אנחנו מארחים חבר'ה ממסע, והם רואים שאנחנו חיים טוב והתקדמנו והסתדרנו בארץ, וזה נותן להם דחיפה כדי ללמוד ולהשקיע, כי זו באמת תוכנית קשה. צריך ללמוד את כל הרפואה בתוך שמונה חודשים".