איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: משפחת פולד, מבית-שמש.

בצילום: הלל (42), רחלי (39), צבי (16), אביאל (14), אסתי (12), נדב ושי (10).
1 צפייה בגלריה
משפחת פולד
משפחת פולד
משפחת פולד
(צילום: אסי חיים)
הבית? בית קרקע, 8 חדרים, 5,000 שקל משכנתה. רחלי: "קנינו לפני שמונה שנים ב-1.9 מיליון שקל. היום שוויו יותר מ-3 מיליון".
בית־שמש? רחלי: "אנחנו פה כמעט 13 שנים. יש לנו נוף מדהים לשדות ואנחנו מאוד אוהבים לגור פה". הלל: "אני בהיי-טק, וכשאני אומר לאנשים שאני מבית-שמש הם נבהלים. חושבים שכולם חרדים וזורקים אבנים בשבת, אבל זה שטויות. כל השכנים שלי הם בכירים בהיי-טק ואמריקנים, כמונו".
ארה"ב? רחלי: "עליתי מלוס-אנג'לס בגיל 12 וההורים הגיעו לבית-שמש, ומאז אני פה. בהתחלה זה היה שוק, מעבר חד, ובגיל מסובך". הלל: "אני עליתי באותה שנה, אבל מניו-יורק. הייתי בכיתה י' וזה היה הלם טוטאלי. אבל היום אני יודע שזה הדבר הכי טוב שקרה לי".
דת? הלל: "הרבה פעמים אנשים שלא מכירים את העולם הדתי רואים כיפה וחושבים שכולם אותו דבר, אבל מבחינה תרבותית אני הרבה יותר קרוב לחילונים מאשר לחרדים. אנחנו דתיים שומרי שבת וכשרות, אבל מודרניים. בכל שישי אני מצייץ ומודיע שאני מתנתק ל-25 שעות. אני גאה ביהדות שלי וזה הפך למותג שלי, ובפגישות בחו"ל מזמינים לי אוכל כשר במיוחד".
מה אתם עושים? רחלי: "אני כותבת תוכן לאתרים של חברות, וגם סיימתי לכתוב ספר. שלחתי לכמה הוצאות אבל בינתיים קיבלתי רק לא. אני צריכה עוד להשקיע בזה".
הלל? "למדתי מדעי המדינה אבל הייתה לי אהבה עמוקה לטכנולוגיה, ולא הייתה לי שום דרך להיכנס לתחום. התחלתי בתור כתב טכני, שזה אלה שכותבים את המדריך למשתמש במכשירים. זה היה משעמם אז התחלתי לכתוב בלוג על טכנולוגיה, על חברות, מוצרים ודברים שקורים בתחום, ויזמים התחילו לפנות אליי. הרגשתי כמו מתחזה כשנפגשתי עם מנכ"לים, אבל הם רצו להיפגש, אז ישבתי איתם והבנתי שהם לא יודעים לתקשר. הייתי שואל מה הם עושים, והיו מתחילים לדבר איתי על אלגוריתמים. אמרתי להם: 'אני לא רוצה להבין את הטכנולוגיה, אלא לדעת איזה ערך אתה מביא לעולם', והם לא היו מסוגלים להסביר. אז הבנתי שהם צריכים עזרה והחלטתי שאני רוצה לעזור, בלי כסף".
פראייר? הלל: "אנשים בארץ חושבים שלהיות פראייר זה אסון ושמשהו לא בסדר אצלי, אבל בלי לדעת, באותן שנים בניתי את הדבר הכי חשוב בעסק, וזה אמון. לא מכרתי שום דבר לאף אחד, וידעו שיכולים לסמוך עליי, ואחרי שנים התחילו לחזור אליי ורצו לעבוד איתי. היום אני נותן שירותים של פיתוח עסקי, גיוס כסף, שיווק ברשתות חברתיות. למשל, יש חברה סופר-מעניינת בירושלים שנפגשתי עם המנכ"ל שלה ועשיתי פייסבוק לייב לשיחה. זה קיבל מלא צפיות, אז המנכ"ל ביקש שאעשה לו את המדיה החברתית של החברה, בתשלום חודשי. ואז אחרי תקופה הוא רצה לגייס כסף וביקש שאעזור, והצלחתי לתפור לו השקעה של 15 מיליון דולר. הוא רצה לתת לי אחוזים, אבל לא הסכמתי".
מי אומר לא לכסף? הלל: "למה לוקחים אותי ברצינות? כי יודעים שאני לא עושה את זה בשביל כסף. אני באמת רוצה לעזור. משקיעים שמקבלים ממני פנייה יודעים שאני לא מעורב, ושאני מביא להם עסקאות שאני חושב שהן טובות. אם הייתי לוקח כסף, זה היה משנה את הדינמיקה. את הכסף אני עושה מהתשלום של החברות שעובדות איתי, ומאופציות שאני מקבל, וזה מספיק גבוה. אנשים לא קולטים שלהיות פראייר זה המודל העסקי הכי טוב. אם אתה יכול לחבר בין אנשים ולא לוקח כלום, הם סומכים עליך וזה חוזר אליך. מ-98% מהחברות שאני עוזר להן אני לא מקבל אגורה. 2% מחזירות לי את כל ההשקעה. אני גם כותב בלוגים ומרצה על יזמות ישראלית".
קורונה? הלל: "ראיתי שלסטארטאפים קשה, אז התחלתי לעבוד גם עם קרנות הון סיכון. בגדול הקורונה הכניסה אותי לדיכאון. אני לא יכול לשבת במקום, ופתאום לא יכולתי לצאת מהבית. זה גרם לי לחשוב יותר על אחי ארי, שנרצח לפני שנתיים בפיגוע. הוא גיבור. הוא גר באפרת, וילד פלסטיני דקר אותו בצוואר ורץ להמשיך לנסות לדקור עוד מישהו. בנשימות האחרונות שלו הוא הצליח לקום ולהרוג אותו. הוא קיבל אות גבורה מהמדינה. לא היה לי זמן לעכל את זה, כי אני כל הזמן עסוק, ועכשיו פתאום קורונה, אתה יושב וחושב, והייתי במצב לא טוב. רחלי טיפלה בי. בעבודה שלי אני מרגיש כמו ילד בחנות סוכריות, והרגשתי שלקחו לי את הדבר שאני הכי נהנה ממנו".
מינוס? הלל: "אנחנו מכניסים הרבה יותר ממה שאנחנו מוציאים, וחיים טוב". רחלי: "אנחנו אוהבים מסעדות, וטסנו המון לחו"ל".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il