דורון נשר כותב באומץ על הרגעים הקשים בחייו - ומוכיח את כוחה של הכתיבה
"המוח שלי ואני", ספרו האוטוביוגרפי של איש הטלוויזיה והרדיו דורון נשר, שעבר אירוע מוחי ב-2012, מתאר את ימיו הקודרים ביותר תוך הכרה מלאה בעובדות ובלי נימה של תלונה. כדאי להתוודע אליו בזכות הרגעים קורעי הלב, ההומור הנוגה והתובנות העוסקות בשפה
| פורסם:15/05/2021
קודם כל, הבהרה. היצירה הזאת מכונה בכותרת משנה "רומן אוטוביוגרפי". זה אינו רומן. רומן פירושו עלילה מתפתחת בזמן, פירושו ארגון חומרים ברצף מחושב. כל זה נעדר מכאן. אפילו במילה "ממואר" הייתי נזהר מלהשתמש כאן, כי אף היא מרמזת על ארגון בתיאור אירוע שהיה. מה שיש לפנינו הן רשימות אוטוביוגרפיות קצרות, אשר עוסקות בהשלכות האירוע המוחי הקשה שעבר ב-2012 איש הרדיו והטלוויזיה, השחקן והתסריטאי, דורון נשר (יליד 1954).
אולם העובדה שאין מדובר כאן במעשה אמנות מחושל אינה אומרת שלא כדאי להתוודע אל הספר הזה. יש בו רגעים קורעי לב, רגעים חכמים, רגעים סיפוריים מלאי הומור נוגה ונבון. וכפי שאטען בסוף: יש בו גם, בעקיפין ולא במתכוון, הארה מעניינת על ייחודה של הכתיבה והקריאה בעידן האנאלפביתי שלנו, המבקש להסיג אותנו לאחור אל התרבות האוראלית שטרם המצאת הכתב (ע"ע עלייתו של הפודקאסט בעידננו).
"טוב ללכת אל בית אֵבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יִתן אל לבו", כותב משורר קהלת, החכם באדם. במישור בסיסי, הקריאה בספר של נשר היא מילוי הצו הזה. "ואז בבת אחת נגמר הכל. ה-כ-ו-ל", כותב נשר. יש כאן תיאורים עזים של אדם שעולמו חרב עליו. אדם שזקוק לכך שאחרים יקלחו אותו (בחודשים הראשונים); שלא מצליח להבין מהדורת חדשות פשוטה; שהוא ועמיתיו מרגישים גאים אם הצליחו לפתוח, שניים יחדיו, בקבוק של דיאט קולה. נשר מתאר בחריפות את הגילוי המהמם של החוֹלה ש"התרבות שלנו היא תרבות של בריאים נקודה". את זה הוא מגלה, בין היתר, בחוסר הסבלנות של הבריאים לחולים, חוסר סבלנות מוצנע היטב אך קיים, ואפילו אצל הקרובים לנו ביותר.
אך הטון אצל נשר אינו של תלונה, כי אם של הכרה אמיצה בעובדות. באחד הרגעים החזקים והמשמעותיים כאן נזכר נשר בשיחה עם חברים בילדות על איין ראנד והערצת המוצלחים שלה. זה היה אי אז בזמן של הבריאות, לפני שנכנס לקבוצת "החלשים": "הייתי רוצה שאיין ראנד תשאף מן הסיגריה ותגיד לי ישר בפנים שאני לא רלוונטי כי אני נכה".
על אף שהספר הזה מכיל רגעים קודרים ביותר (מחשבות על התאבדות וכן תהיות עצמיות האם חֵטא כלשהו הביא עליו את עונשו), יש בו רגעים לא מעטים של חסד, רגעים מרטיטים. נשיקה פתאומית שמקבל נשר מאשתו; עדינותו של האח הסיעודי הערבי שמקפיד על פרטיותו של נשר; החברים שמתמידים לבוא פעם בשבוע במשך שנתיים לנגן ולשיר; התובנה המפעימה על הכוח שיש ביכולת להביט ישירות בחולשה: "כי למי יש את האומץ להתעסק עם החולשה? את זה איין ראנד לא הבינה במשוואה שלה. רק מעטים מסוגלים לזה [...] הכוח של החולשה של קפקא, קירקגור, וירג'יניה וולף, סילביה פלאת, דיוויד פוסטר וואלאס, חנוך לוין. כולם היו שבריריים, אבל הם התעסקו עם הפנים של המנוע שאף אחד לא העז להיכנס לשם".
- רוצים לקרוא את הספר? לחצו כאן
חוויה של אירוע מוחי היא קודם כל, כותב נשר, חוויה של בדידות גדולה (בגלל קשיי התקשורת). בנוסף, הקרבה למוות צורבת את התודעה. הפגיעה המוחית גם משפילה במיוחד ונחווית כחדירה ורמיסה של האינטימי ביותר: "נפגענו אישית במקום הכי כואב, המקום הכי נסתר, המקום שמייחד אותנו". ועם זאת, כמו ב'מנהרה' של א"ב יהושע - שבה ממליץ הרופא לגיבור ששיטיון מנץ במוחו להפעיל "את הנפש נגד המוח" - גם אצל נשר אפשר לראות ניצנים של תהייה מטפיזית על ההבדל בין המוח החומרי ל"אני".
האירוע המוחי הקשה הותיר את נשר עם פגיעות מוטוריות אבל בעיקר עם פגיעה בדיבור וירידה ביכולות הקוגניטיביות. וזאת צרה צרורה לאדם כמו נשר: "זאת כנראה הצרה הכי גדולה שיכולתי לאחל לעצמי. דווקא לי, שכושר הדיבור שלי הוא לא רק סוג של התקשרות לעולם, אלא הוא העולם! כל מה שרציתי להשיג מאז היותי נער צעיר התגלגל אליי דרך הדיבור. הכתיבה באה אחר כך. הקריאה גם כן. (...) בתור מופיען על הבמה, שהיום נוהגים לכנות סטנדאפיסט, בתור איש טלוויזיה, איש רדיו שיודע לאלתר".
כמו בטקסט המדובר של גליה עוז, הרי שגם כאן כדאי לחשוב על הסיבה לכך שהדברים שנשר "מדבר" עליהם מוגשים דווקא בספר (אם כי התשובה לשאלה מדוע נבחר דווקא ספר, שונה מאוד בשני המקרים). מדוע כתב נשר ספר? בדיוק בגלל שהדיבור קשה עליו, כמובן, בגלל שהוא איבד את יכולת האלתור כפי שהוא כותב כאן. כך, בעקיפין, מלמד אותנו הספר הזה על ייחודה ועל כוחה של מלאכת הכתיבה. הספרות הכתובה היא דיבור לא מאולתר, דיבור שחשבו עליו, דיבור שעבדו עליו, דיבור שערכו אותו. הספרות הכתובה היא דיבור מובחר.
דורון נשר, "המוח שלי ואני", אחוזת בית, 308 עמודים
