פוטין ניצח את הפסגה הזו בעצם התקיימותה. מנהיגה של מדינה חזקה צבאית, אך חלשה מבחינה כלכלית ובעצם מכל בחינה אחרת, נפגש עם מנהיג המעצמה החשובה והעשירה בעולם כאילו היו שווים. כאילו השנה היא 1985, ואלה רונלד רייגן ומיכאיל גורבצ'וב, שנועדו אף הם לפסגה בז'נבה. במציאות של פוטין, קריסת ברית המועצות היא "הקטסטרופה הגדולה ביותר של המאה ה-20", ולכן אפשר להבין מדוע הסימבוליות של מפגש כזה כה אטרקטיבית עבורו.
פסגת ביידן-פוטין – הכותרות האחרונות:
• ביידן אחרי הפגישה: "פוטין לא רוצה מלחמה קרה"
• פוטין בתום הפסגה: "אין לי אשליות לגבי ארה"ב"
• בוש הוקסם, קלינטון לא חייך: כשנשיאי ארה"ב פגשו את פוטין
• גם הם היו בחדר: האנשים שמתעדים את המילים
ביידן אחרי פוטין: "הטון היה טוב, חיובי"
(צילום: רויטרס)
6 צפייה בגלריה
"אווירה חיובית" בלי הצהרה משותפת. הפגישה בשווייץ
(צילום: EPA, MIKHAIL METZEL/SPUTNIK/KREMLIN POOL)
פרקטית, המנהיגים השיגו את ההישג הצנוע ביותר האפשרי, לא יותר – השבת השגרירים. הם דיברו על "אווירה חיובית", אבל לא הייתה הצהרה משותפת מול המצלמות, ובוודאי שלא מסיבת עיתונאים יחדיו. זה לא המלחמה הקרה – העיר לאחרונה בכיר רוסי – המצב של יחסי רוסיה-ארה"ב כיום גרוע בהרבה.
כאשר מביטים בדבריהם של ביידן ופוטין אחרי הפגישה, שהתקצרה (לא סימן טוב, למרות כל ההכחשות), מגלים שהם בעצם לא מסכימים על דבר כמעט, לבד מכמה עקרונות: רוח טובה, רצון שלא לחזור למלחמה הקרה, פירוק מתיחויות. הכול כללי מאוד, מצויר בתנועות מכחול גסות ומרושלות. וזה לא הכול: פוטין מיהר מאוד לקיים את מסיבת העיתונאים שלו, כדי למסמר בתודעה הציבורית את המסרים האגרסיביים שלו. הדיבור המתמשך על ארה"ב והדרך שבה נהגה במפגיני Black Lives Matter, הציטוטים על כך ש"אפשר לחטוף כדור בעורף" ברחובות ערים אמריקניות, ההשוואה החצופה בין האופוזיציה הרוסית ויריבו אלכסיי נבלני שאותו אסר בכלא לבין המתפרעים שהסתערו על הקפיטול בוושינגטון – כל אלה נועדו להבהיר שהוא לא זז מעמדותיו כהוא זה, ולא מגלה כל הכרה בהגמוניה האמריקנית או חשש ממנה.
על הדברים האקוטיים ביותר, נניח אוקראינה וברית נאט"ו, הם כמובן לא הסכימו. הנשיא האמריקני ענה לו באותה מטבע, נאלץ לגנות את דבריו של פוטין על החברה האמריקנית, המשיך לאיומים ("אם נבלני ימות בכלא, זה יהיה הרסני לרוסיה", אמר ביידן), וכמובן - אמר שפעולותיה של רוסיה יפגעו במעמדה הגלובלי. רשמית, הצדדים הסכימו לכונן מנגנונים סדורים כדי לדון בהסכמי בקרת נשק ובהבטחת היציבות. מעשית, לא נראה שהיו הישגים משמעותיים לפסגה.
לקראת הסוף, כאשר נשאל על העתיד, הביא פוטין ציטוט של טולסטוי לכאורה (למעשה, זהו כנראה ציטוט מספר על טולסטוי) – "אין בחיים אושר, יש רק אשליה באופק. לכן נלמד להוקיר אותה". הוא המשיך ואמר שהוא זיהה ניצוצות של תקווה ליחסים טובים יותר, אבל כוונתו הייתה ברורה: לא צריך לחפש יחסים טובים, אלא יציבות כלשהי, לא חברות אלא אי-לוחמה.
זהו הנשיא האמריקני החמישי שפוטין פוגש מאז החל את השתלטותו על רוסיה. שורה של טקטיקות כבר נוסו עליו, מחיבוקים עזים והזמנות לברביקיו ועד לאיומים. היסטורית, המגמה נותרה ברורה: היחסים בין המדינות הלכו והידרדרו, ופוטין נהיה נועז יותר בפעולות התוקפניות שלו בארה"ב. העובדה שהאמריקנים עדיין מחפשים להגיע איתו להסכמות מחזקת את מעמדו פנימית, ומספקת הצדקה מחודשת לגישתו התוקפנית; המחיר שלה מתברר כנמוך וכדאי עבורו. במובן הזה, הפסגה לא הייתה תפנית אסטרטגית, אלא רק עוד מאותו הדבר.
